מלחמת השבת הכתר הפורטוגזי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת הרסטורציה
Guerra da Restauração
מערכה: ספרד במלחמת שלושים השנים
מלחמה: מלחמת שלושים השנים
Joao IV proclaimed king.jpg

הכתרתו של ז'ואאו הרביעי, מלך פורטוגל
תאריך התחלה: 1 בדצמבר 1640
תאריך סיום: 13 בפברואר 1668
משך הסכסוך: 27 שנים
מקום: חצי האי האיברי
עילה: מאבק פורטוגזי לעצמאות מספרד ההבסבורגית
תוצאה: עצמאות האימפריה הפורטוגזית, נפילת האיחוד האיברי
הצדדים הלוחמים

Flag of Portugal (1640).svg האימפריה הפורטוגזית


תמיכה
ממלכת צרפתממלכת צרפת  ממלכת צרפת
ממלכת אנגליהממלכת אנגליה  ממלכת אנגליה

ספרד החדשהספרד החדשה האימפריה הספרדית


תמיכה
האימפריה הרומית הקדושההאימפריה הרומית הקדושה האימפריה הרומית הקדושה

ראשי מדינה

Flag of Portugal (1640).svg ז'ואאו הרביעי Flag of Portugal (1640).svg אפונסו השישי

Flag of Portugal (1640).svg פדרו השני 

ספרד החדשהספרד החדשה פליפה הרביעי

ספרד החדשהספרד החדשה קרלוס השני 

מלחמת השבת הכתר הפורטוגזי (פורטוגזית: Guerra da Restauração; מלחמת הרסטורציה) הייתה מלחמה, שהתרחשה בחצי האי האיברי בין השנים 16401668 והביאה לעצמאותה של האימפריה הפורטוגזית מהאימפריה הספרדית ולנפילת האיחוד האיברי. עם עצמאות פורטוגל עלתה לשלטון בה שושלת ברגנסה תחת ז'ואאו הרביעי, מלך פורטוגל. שושלת ברגנסה נותרה בשלטון בפורטוגל עד להקמתה של הרפובליקה הפורטוגזית הראשונה בשנת 1910.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיחוד האיברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האיחוד האיברי

מותם של סבשטיאו, מלך פורטוגל ואנריקה, מלך פורטוגל הביאו בשנת 1580 למשבר ירושה בפורטוגל. שני המתחרים הראשיים לכתר הפורטוגזי היו אנטוניו, אב המנזר של קראטו ופליפה השני, מלך ספרד, שניהם נכדיו של מנואל הראשון, מלך פורטוגל לשעבר. מאבק הכתר הביא למלחמת הירושה הפורטוגזית במסגרתו פליפה השני, בראש האימפריה הספרדית, ירש לבסוף את האימפריה הפורטוגזית ואיחד את כתר הממלכות לתוך האיחוד האיברי. בעלייתה של ספרד ההבסבורגית לשלטון בפורטוגל, חתנו של פליפה השני, אלברכט השביעי, ארכידוכס אוסטריה, הפך למשנה למלך בליסבון.

המדיניות הכללית של פליפה השני (או פליפה הראשון כפי שנודע בפורטוגל) ובנו, פליפה השלישי, מלך ספרד לגבי פורטוגל, התעסקה בעיקר בשימור המשטר הסדיר עליה. פורטוגל נותרה במהלך תקופת האיחוד האיברי ממלכה עצמאית אך ניתנה לשלטונו של הריבון הספרדי. הספרדים לרוב לא התערבו במדיניות הפנימית של פורטוגל ופורטוגזים נותרו בעמדות מפתח פנימיות והועלו לעמדות מפתח בחצר המלוכה הספרדית בנוסף לכך. השטחים של מושבות האימפריה הפורטוגזית נותרו תחת שליטה דה פקטו של מושלים פורטוגזים. לקראת סוף שלטונו התערב פליפה השלישי בניהול המושבות הפורטוגזיות בדרום אמריקה לחופי האוקיינוס האטלנטי והביא לחלוקה מנהלית חדשה והקמת מדינת ברזיל.

עלייתו של פליפה הרביעי, מלך ספרד בשנת 1621 הביאה להתערבות מרובה במדיניות הפנימית של פורטוגל, העלאת המיסים על הנתינים הפורטוגזים ושינוי המטבע האזורי הפורטוגזי. תחת שלטונו של פליפה הרביעי הוטלו צווי גיוס על נתינים פורטוגזים להצטרף למלחמת שלושים השנים. בשונה מספרד ההבסבורגית אשר הייתה רמת השפעה על הפוליטיקה האירופאית והחזיקה מושבות רבות ברחבי היבשת, המדיניות הפורטוגזית התמקדה בעיקר על פעילות של מסחר מחוץ לאירופה, דוגמת סחר המטבלים מתת-היבשת ההודית וסחר העבדים האטלנטי.

החלו מהלכים בחצר המלוכה במדריד להוצאתה לפועל של תוכנית איחוד הנשק, לפיה תוכננה הקמת צבא מילואים שימנה 140,000 איש שהיה אמור לקבל את כל המשאבים הנדרשים להקמתו מרחבי האימפריה הספרדית, כולל פורטוגל. מלבד המשטר הריכוזי בממלכת קסטיליה הייתה התנגדות נחרצת לתוכנית שכן הייתה פוגעת באוטונומיה בכך שהייתה קושרת כלכלית את כל פלגי האימפריה והייתה מביאה פורטוגזים וקטלונים להילחם למען מלחמות הספרדים. פליפה הרביעי הושפע רבות מיועציו, גספאר דה גוזמן, הרוזן מאוליבארס, שכתב לו בשנת 1625 במזכר סודי: "נדרש לתכנן ולעבוד בחשאי בכדי לצמצם את עצמאות הממלכות הללו שספרד ולהרכיבם מסגנון החוקים של קסטיליה."[1]

גספאר דה גוזמן, לו הייתה השפעה מרכזית על מדיניותו ומערכת קביעת ההחלטות בממשלו של פליפה הרביעי מספרד.

מהלכים מקדימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת שלושים השנים, אף על פי שהמלחמה החלה כמאבק דתי בין קתולים ופרוטסטנטים, היא עם הזמן הפכה למלחמה על כוחן של מדינות באירופה. ממלכת צרפת שמזה זמן רב הייתה במאבק כוח נגד בית הבסבורג, הצטרפה אל הכוחות הפרוטסטנטים במאבק למרות היותה קתולית. עוד לפני הצטרפותה של צרפת למלחמה, הממשל הצרפתי תחת האסטרטגיה של הקרדינל רישלייה, העביר כספים לכוחות פנימיים בדלנים בתוך שטחי הכתר ההבסבורגי כגון דוכסות מילאנו והרפובליקה ההולנדית (האחרונה הייתה באותה העת כבר בתוך מלחמת שמונים השנים נגד שלטון ארצות השפלה ההבסבורגיות). כאשר נכנסה צרפת למאבק החלה מלחמת צרפת–ספרד של 1635–1659 ותחילה העליונות הצבאית הספרדית הגיעה עד לשערי פריז.

הממשל הצרפתי העביר כספים לבדלנים נגד כתר הבסבורג בחצי האי האיברי, בייחוד בפורטוגל וקטלוניה. הקרדינל רישלייה ראה את ז'ואאו השני, דוכס ברגנסה השמיני כיורש העצר הלגיטימי לכתר הספרדי בעוד תכנן להכתיר את לואי השלושה עשר, מלך צרפת בתואר דוכס ברצלונה לסיפוח קטלוניה. אביו של ז'ואאו השני, תאודוסיו השני, דוכס ברגנסה, היה תומך אוהד של ספרד ההבסבורגית ושליטיה אך בנו נטה לעמדה שונה ממנו כאשר החלה התערבות ספרדית בענייני הפנים של פורטוגל והאריסטוקרטיה הפורטוגזית החלה לדאוג למעמדה. ז'ואאו השני היה הנכד של הנכדה של מנואל הראשון, מלך פורטוגל ומכאן נבעה טענתו לכתר הפורטוגזי. עם הזמן החלה פעולה מחתרתית שנתמכה בידי האריסטוקרטיה הפורטוגזית וממלכת צרפת לפעול נגד השלטון הספרדי בפורטוגל.

בו בזמן הפכה מדיניותו של פליפה הרביעי ליותר ויותר משפיעה על פורטוגל. חוקים קסטיליאנים הועתקו לחוקי המדינה של פורטוגל. היה ניסיון לאחד מוסדות מדינה כגון האינקוויזיציה הספרדית והאינקוויזיציה הפורטוגזית. בני אצולה ספרדים החלו להחליף פורטוגזים בעמדות מפתח פנימיות. כוחות הצי הפורטוגזי צורפו לתוך הארמדה הספרדית במלחמותיה והועלה הגיוס של פורטוגזים למלחמות של ספרד. עקב האיחוד האיברי החלו כוחות הצי ההולנדי לתקוף את מושבות פורטוגל והחלו את מלחמת הולנד–פורטוגל. נוסף על כך, ספרד הייתה במלחמה עם ממלכת אנגליה אשר מזה מאות שנים הייתה בת ברית של פורטוגל בעת הייתה האחרונה ריבונית לגמרי. במהלך שנות השלושים של המאה ה-17 פרצו שתי מרידות מחתרתיות בפורטוגל אך שתיהן נפלו תחת הצבא הספרדי. המחתרות השונות בהמשך התאחדו לכדי מחתרת מרכזית אחידה שתמכה בהעלתו של ז'ואאו השני לכתר הפורטוגזי בתור מלך פורטוגל.

במהלך 1640 האסטרטגיה של הקרדינל רישלייה החלה להניב פירות כאשר כוחות פנימיים בקטלוניה הכריזו על עצמאותם מהכתר הספרדי ועל הפיכתם לנסיכות תחת חסות צרפתית ותחת מלך צרפת. המאבק בין ספרד לקסטיליה נודע בתור מלחמת הקוצרים והוא פגע קשות בצבא הספרדי שהיה עליו להתפרש ברחבי ריבוי חזיתות באירופה ובכלל העולם. לצבא הספרדי היו זרועות של קונקיסטאדורים במלכות המשנה של ספרד החדשה, מלכות המשנה של פרו, הפיליפינים ועוד. ארגוני מחתרת פורטוגזים ראו זאת כהזדמנות להתחיל למרוד לעצמאות אל מול ספרד. ב-1 בדצמבר 1640, 60 שנה בדיוק לאחר הכתרתו של פליפה השני מספרד כמלך שני הכתרים הראשון, ארגונים מהפכנים הוציאו לפועל קשר נגד מזכיר המדינה הספרדי בפורטוגל, מיגל דה וסקונסלוס. הבדלנים הפורטוגזים החלו במרידה בליסבון ובתמיכת האוכלוסייה הפורטוגזית נכנסו אל ארמון הממשלה, ירו במיגל אשר התחבא מהם והשליכו את גופתו מהחלון. בהמשך היום הכתירו הבדלנים את ז'ואאו השני בתור ז'ואאו הרביעי, מלך פורטוגל. פעולה זאת הביאה לתחילתה של מלחמת השבת הכתר הפורטוגזית.

המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיבוש סטטוס קוו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקווה לניצחון מהיר בפורטוגל, הממשל הספרדי הורה על העברתם של שבעה רגימנטים לעבר גבול פורטוגל באופן מיידי. כשל לוגיסטי ופעולה עצמאית של מפקד הכוח נגד הוראות הכתר הספרדי הביאו לאיבוד המומנטום של פעולה מיידית לפני שהחל המרד להתפשט לעבר כל פורטוגל. פלישה ספרדית אל תוך פורטוגל בסוף 1641 נכשלה, המרד התפתח לכל פורטוגל והסכסוך הגיע במהרה למבוי סתום וסטטוס קוו. כוחות מרחבי האימפריה הפורטוגזית נעו לפורטוגל להשיב את עצמאותה וריבונותה. בשנת 1644 הגיע ממדינת ברזיל מטיאס דה אלבוקרקי, אחד ממספר קצינים קולוניאליים פורטוגזים מנוסים שעלו לגדולה במהלך המלחמה. עם הסדר הגבולות הפורטוגזים תחת כתר ז'ואאו הרביעי המלחמה קיבלה אופי משונה כעימות גבולות, לרוב בין כוחות מקומיים שהכירו אחד את השני היטב, אך היכרותם לא הפחיתה את ההשפעות ההרסניות של המלחמה. אופיה העקוב מדם של הלחימה הוחמר לעיתים קרובות על ידי שימוש בכוחות זרים ושכירי חרב.

בסופו של דבר נפתחו שלוש מערכות צבאיות מרכזיות, אך עיקר הפעילות התמקדה בחזית המרכזית ובגבול שבין אלמטג'ו הפורטוגזית לאקסטרמדורה הספרדית. החזית הדרומית באנדלוסיה הספרדית היוותה יעד אסטרטגי עבור פורטוגל אשר כוחותיה הכינו עצמם לסיפוח שטחים לחופי הים התיכון, אך היא מעולם לא נשאה במלוא כובד ההתקפה הפורטוגזית, בייחוד עקב קשרים בין המלכה הפורטוגזית והאצולה האנדלוסית. ספרד בהתחלה הנהיגה מלחמה הגנתית. הממשל הפורטוגזי מצידו לא יצא למבצעים מרכזיים לצורך סיפוח שטח ספרדי על מנת לנצח, וגם היא הייתה מוכנה להפוך את המלחמה להגנתית. גודלו של המרד הפורטוגזי, ביחד עם המרד הקטלוני, הכריח את הספרדים לקרוא לרבים מכוחותיהם ברחבי אירופה אל חצי האי האיברי ובכך הביאו להיחלשות ההשפעה על המושבות בארצות השפלה הספרדיות, דוכסות בורגונדיה, חצי האי האפניני ועוד. קרבות החלו בין כוחות פורטוגזים וספרדים על מושבות מעבר לים, בייחוד ברחבי תת-היבשת ההודית. מלחמת הולנד-פורטוגל המשיכה גם לאחר הכרזת העצמאות של פורטוגל והמלחמה הסתיימה רק בשנת 1654, כאשר הועברו מספר מושבות ימיות לרפובליקה ההולנדית ובכך החלה הקמתה של האימפריה ההולנדית.

אירועים של טקטיקות אכזריות כגון שימוש באדמה חרוכה ושריפת בתי תושבים שחיו משני צדי הגבול דווחו בשכיחות אך עצמאותה של פורטוגל הפכה לדה פקטו מלאה. המערכות הצבאיות על עברי הגבול כללו בדרך כלל קורריאות, או 'פשיטות פרשים', שריפת שדות חקלאיים, ביזת עיירות וניכוס עדרים גדולים של בקר וכבשים של האויב. חיילים וקצינים שהתעניינו בעיקר בשלל עצמי ונטו לעריקה היו בעיתיים בניהול המלחמה לשני הצדדים. במשך תקופות ארוכות, ללא כוח אדם או כסף, אף צד לא ניהל מערכות צבאיות רשמיות וכאשר נעשו פעולות, הם הונעו לעיתים קרובות באותה מידה משיקולים פוליטיים, כמו הצורך של פורטוגל להרשים את בעלי בריתה הפוטנציאליים בעזרת כיבוש מטרות צבאיות מרכזיות באזורי הגבול. גם לאחר סיומה של מלחמת שלושים השנים וחתימת שלום וסטפליה, המשיך המאבק. המרד בקטלוניה נפל וכוחות ספרדים יכלו להתרכז נגד הפורטוגזים אך המאבק הכללי פגע קשות בתפקודו של הצבא הספרדי שהיה על סף קריסה. משנה לשנה, לאור בעיות התחבורה של המערכה בחורף ובתנאי החום והיבש של הקיץ, רוב הלחימה הוגבלה לאביב ובסתיו.

התמשכות המאבק[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-50 של המאה ה-17 לא הביאו לתוצאה מוחצת במלחמה מבחינה צבאית אך הייתה חשובה בחזיתות המדיניות והדיפלומטיות. מותו של ז'ואאו הרביעי, מלך פורטוגל, בשנת 1656 הביא את אשתו, לואיסה דה גוסמן, להפוך לעוצרת על בנה היורש, אפונסו השישי, מלך פורטוגל. בהמשך, עם הגעתו לבגרות תלחם לואיסה על המשך שירותה כעוצרת, מה שהביא למאבק ירושה פנימי. למרות הבעיות המקומיות הללו, גירוש הכוחות ההולנדים מצפון ברזיל וחתימת חוזה ידידות מחודש עם אנגליה בשנת 1654 שיפרו את מעמדה הדיפלומטי והכלכלי של פורטוגל לזמן מה והעניקו לה הגנה נדרשת מפני מתקפה ימית על ליסבון. הפורטוגזים אשר שלטו על נקודות מפתח בדרום-מזרח אסיה, כגון מקאו, יכלו להטיל מיסים עם מסחר בתבלינים ומלאכות יד מתת היבשת ההודית ומסין (האחרונה הייתה באותה העת במלחמת אזרחים מה שפגע לזמן מה במסחר הכללי, ראו מלחמת מינג–צ'ינג) עם האמנה בין ספרד וצרפת וסיום הלחימה בקטלוניה בשנת 1652, ספרד שוב הייתה מוכנה להפנות את תשומת לבה נגד פורטוגל, אך התמודדה עם מחסור באנשים, משאבים ובעיקר מפקדים צבאיים טובים.

קרב מונטוס קרלוס, ניצחון פורטוגזי מכריע.

עד 1662 ספרד התחייבה למאמץ גדול לסיים את "המרד הפורטוגזי". דון חואן חוסה דה אוסטריה, בנו הלא חוקי של פליפה הרביעי, הוביל כ-14,000 חיילים לעיר הגבול אלמטו, בשנה שלאחר מכן הצליח לכבוש את אבורה ואיים מבחינה צבאית על הבירה הפורטוגזית ליסבון. הפורטוגזים תחת המרקיז של מריאלבה וחייל התמיכה הגרמני פרידריך הרמן פון שנברג, דוכס שומברג (דוכסות שהיוותה חלק מהאימפריה הרומית הקדושה), אשר הוזמן יחד עם קצינים זרים אחרים כדי לחזק את כוחות פורטוגל, הצליחו להפוך את הגאות של הקרב והביאו את הספרדים לסגת. הכוחות הפורטוגזים תקפו את הספרדים בקרב אמיקסיאל (אנ') במסגרתו נחלו הספרדים תבוסה קשה והיה עליהם לסגת. לפורטוגזים היו כעת כ-30,000 חיילים במערכה זאת אך הם לא יכלו לתקוף לתוך ספרד עצמה שכן הגנות הגבול היו חזקות מאוד. בשנת 1665, עלייתו של קרלוס השני, מלך ספרד ראתה שינוי בהנהגה הצבאית הספרדית והכוחות יצאו לפלישה נוספת אל תוך פורטוגל. הפלישה היוותה כישלון צבאי מרכזי בספרדים, שכעת התמודדו נגד כוחות פורטוגזים וגרמנים יחדיו ובמהלך הקרב נתפסו 10,000 שבויים ספרדים. האירוע היה ההתנגשות הצבאית הגדולה האחרונה של המלחמה.

סיום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה הייתה יקרה מאוד, בייחוד לספרד. בשנות ה-50 של המאה ה-17 היו למעלה מ -20,000 חיילים ספרדים באקסטרמדורה בלבד, לעומת 27,000 בפלנדריה (דאז ארצות השפלה הספרדיות). בין השנים 16491654, כ-29% (מעל שישה מיליון דוקטים) מההוצאות הביטחוניות של האימפריה הספרדית הועברו למאבק נגד פורטוגל, נתון שעלה במהלך המערכות הגדולות של שנות ה-60. פורטוגל הצליחה לממן את המלחמה בגלל יכולתה למסות את סחר התבלינים מאסיה ואת סחר הסוכר מברזיל, ובגלל התמיכה מצד המתנגדים האירופיים לספרד, במיוחד הולנד, צרפת ואנגליה. פורטוגל, בתמיכת בעלת בריתה האנגלית, חיפשה הפוגה בקרבות והגעה להסדר, אך לאחר הניצחון הפורטוגזי בשנת 1665 ועם חתימת חוזה הכרה וידידות צרפתי-פורטוגזי בשנת 1667, ספרד הסכימה לבסוף להכיר בעצמאות פורטוגל ב-13 בפברואר 1668.

המלחמה הוכיחה עצמה כיקרה לשני הצדדים. פורטוגל זכתה בעצמאותה במחיר גבוה במונחים של ויתורים קולוניאלים שעשתה בכדי לכרות את הבריתות הדרושות להישרדותה הפוליטית. כלכלתה נפגעה מגישה מופחתת למסחר עם ספרדית ומושבותיה בעולם החדש. ההשפעה של המלחמה על ספרד היא קשה לחישוב. כלכלת גליסיה הספרדית ובמיוחד אקסטרמדורה הייתה הרוסה, והמוניטין של הצבא הספרדי סבל קשות. המלחמה רוקנה משאבים וכוח אדם לכמעט שלושה עשורים. האי טאיוואן (או פורמוזה כפי שנודע בפורטוגזית), הועבר בסיום המלחמה בידי האימפסריה ההולנדית כמו גם סדרת איים. בסיום המאבק החלה היחלשות של פעילות האינקוויזיציה הפורטוגזית והמשיכה ההתפשטות הקולוניאלית של האימפריה הפורטוגזית לתוך אפריקה, אסיה ודרום אמריקה. המלחמה פגעה קשות בספרד וביוקרתה. האימפריה הספרדית ושליטה הפכו משניים לעומת ממלכת צרפת תחת לואי הארבעה עשר והמלחמה, ביחד עם שאר ההפסדים הספרדים עקב מלחמת שלושים השנים, סימנו את תחילת ההיחלשות של ספרד במעמד הבינלאומי. ספרד תישאר במעמד של מעצמה עד למלחמת חצי האי ומלחמות העצמאות של אמריקה הלטינית במהלך המאה ה-19 המוקדמת.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Livermore, H. V. A History of Portugal. Cambridge, U.K., 1947.
  • Stradling, R. A. Europe and the Decline of Spain: A Study of the Spanish System, 1580–1720. London and Boston, 1981.
  • White, Louise. "War and Government in a Castilian Province: Extremadura, 1640–1668." Ph.D. diss., University of East Anglia, 1985.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]