מלחמת מטאבלה הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מלחמת מטאבלה הראשונה (אנגלית: The First Matabele War ) התרחשה בשנים 1893 ל־1894 בתחום זימבבואה המודרנית. זאת הייתה התנגשות בין "חברת דרום אפריקה הבריטית" נגד ממלכת מטאבלה. לובנגולה, מלך המטאבלה, ניסה להימנע ממלחמה. הוא הבין את הכוח ההרסני של כלי הנשק האירופאים ועליונותם על הנשק הפרימיטיבי (חניתות וקשתות) ושיטת הלחימה שלהם - כשהם תוקפים בשורות המוניות. על פי התאורים לובנגולה יכול היה לגייס 80,000 לוחמים וכ -20,000 רובאים, חמושים ברובים. עם זאת, הכשרה לקויה של לוחמיו פירושה כי לא נעשה בנשק החם, שימוש יעיל.[1]

לחברת דרום אפריקה הבריטית היו לא יותר מ־750 חיילים בכוח המשטרה הבריטי של דרום אפריקה, עם מספר בלתי מוגדר של מתנדבים קולוניאליים וכ -700 בעלי ברית נוספים של ילידים אפריקאיים. ססיל רודוס, שהיה ראש ממשלת מושבת הכיף וליאנדר סטאר ג'יימסון, ניסו גם הם להימנע ממלחמה כדי למנוע אובדן אמון. אבל האירועים יצאו מכלל שליטה כאשר לובנגולה אישר פשיטה לעיירה פורט ויקטוריה, מה שהוביל בהכרח להתנגשות ומלחמה עם החברה.

הרקע למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטח ממלכת מטאבלה - צבועה בצהוב. הפכה למושבה הבריטית רודזיה לאחר המלחמה, ולימים קבלה עצמאות והפכה למדינת זימבבואה

ממשלת בריטניה הסכימה כי חברת דרום אפריקה הבריטית תנהל את השטח המשתרע מנהר הלימפופו לנהר זמבזי בעקבות אמנה מלכותית. המלכה ויקטוריה חתמה על האמנה בשנת 1889. ססיל רודס השתמש במסמך זה בשנת 1890 כדי להצדיק שליחת טור חלוץ, קבוצת מתנחלים שהייתה מוגנת על ידי משטרת החברה הבריטית בדרום אפריקה וחמושה היטב. הקבוצה הונהגה על ידי צייד החיות הגדולות פרדריק סלוס, דרך מטאבלנד אל שטחו של אזור שונה כדי להקים את פורט סליסבורי (נקראת עכשיו הרארה).

במהלך 1891 ו- 1892, דאג לובנגולה כי פלוגות הפשיטה שלו ייצאו מאזורי שונה, וימנעו מהתנגשויות אפשריות בין מפקדיו הצעירים הקנאים, לבין המתיישבים הלבנים.[2] עם זאת, בשנת 1893 אחד ממפקדיו, במחוז ויקטוריה, בשם גומרה סירב לפקודה, וטען כי כעת הוא נמצא תחת חסות של חוקי המתנחלים הלבנים. על מנת להציל את כבודו ואת חייליו האחרים, נאלץ לובנגולה לשלוח כוח של ​​כמה אלפי לוחמים כדי להביא את המפקד הסורר חזרה. כוח הפשיטה הרס כמה כפרים ורצח רבים מהתושבים. (בכך הם היו מאופקים יותר מהרגיל מכיוון שבדרך כלל חטפו את הצעירים והצעירות בגילאים המתאימים והרגו את השאר.) עם זאת, הנהלת החברה הבריטית של דרום אפריקה המקומית סברה שהם חייבים להתערב כדי לא לאבד את אמון התושבים המקומיים, שהתלוננו שלא נותנים להם שום תמיכה נגד ההתקפות של אנשי לובנגולה. כתוצאה מכך דרשו פקידי החברה מהלוחמים שהגיעו לעזוב מיד. הלוחמים סירבו ובהתנגשויות שנוצרו ספגו לוחמי מטאבלה כ -40 נפגעים, והם נסוגו. [3]

המלך לובנגולה הזהיר את לוחמיו כשהחלה הפשיטה. "אם תשפוך טיפה אחת מדמו של האדם הלבן בפשיטה הזאת, אני אהרוג כל אחד מכם כשתשובו".

תחילת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה עיכוב של קצת יותר מחודשיים (אוגוסט עד אוקטובר) בזמן שג'יימסון התכתב עם רודס בקייפטאון לשקול כיצד לצבור מספיק כוחות צבאיים כדי לבצע פלישה למטבלנד.

טורי הצבא של החברה הדרום אפריקאית רכבו מפורט סאליסבורי ופורט ויקטוריה, וחברו יחדיו באזור מכרות הברזל, במרכז המדינה, ב־16 באוקטובר 1893.[4] סה"כ גודל הכוח האירופאי הסתכם בכ־700 איש, בפיקודו של רב-סרן פטריק פורבס, וצויד בחמישה מקלעים מסוג "מקסים". הטור המשולב של פורבס עלה על בירת מלך מטאבלה בולוואיו, מדרום-מערב. כוח נוסף של 700 אפריקאיים נאמנים לחברת המכרות, צעד לעבר בולוואיו מדרום.

צבא מטאבלה התגייס כדי למנוע מפורבס להגיע לעיר והתקיף פעמיים את הטור כשהוא התקרב: ב־25 באוקטובר, תקפו 3,500 לוחמים את הטור בסמוך לנהר שנגאני.[5] כוחותיו של לובנגולה היו מצוידים היטב ומעוררי אימה על פי אמות מידה אפריקאיות פרה-קולוניאליות, אך מקלעי ה"מקסים" של האירופאים, שמעולם לא שימשו קודם בקרב, חרגו בהרבה מהציפיות. לפי עד ראייה הם "כיסחו אותם ממש כמו עשב ". התוצאה הייתה נסיגה של לוחמי מטאבלה שסבלו כ -1,500 הרוגים. הכוח האירופאי לעומת זאת, איבד רק ארבעה לוחמים. [6]

המקלע (מכונת היריה) דגם "מקסים", 1895

שבוע לאחר מכן, ב -1 בנובמבר, 2,000 רובאי מטאבלה ו -4,000 לוחמים תקפו את פורבס, כ -50 ק"מ צפונית-מזרחית לבולאווי,[5] אך שוב הכוחות האפריקאיים לא היו מתואמים ביניהם, ולא עמדו מול כוח האש של המקלעים. עוד כ -2,500 לוחמי מטאבלה נהרגו. [5] לובנגולה נמלט מבולאווי ברגע ששמע את הבשורה. בהתאם למנהג המסורתי, הוא ואנשיו הציתו את העיר המלכותית כשנסוגו. בשריפה שנוצרה נהרסו המחסנים של העיר שהכילו שנהב, זהב ואוצרות אחרים. מחסן התחמושת של העיר התפוצץ.[4] הלהבות בערו כאשר הבריטים נכנסו למחרת לתוך העיר.[7] הם הקימו בסיס צבאי והניפו את דגל הפלוגה והדגל הבריטי. [8]

הרס בולאוויו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטור של הנאמנים האפריקאיים הגיעה מדרום לנהר טאטי, וזכה בניצחון בקרב בנהר סינגוסי ב -2 בנובמבר. כוחות לבנים נוספים, כולל ברנהאם וסלוס, הגיעו באותו יום לבולאווי, בזמן שלובנגולה פוצץ את מחסן התחמושת שלו, כדי שלא יפול בידי הצבא הקולוניאלי. העיר, המורכבת ברובה מבקתות מקורות עץ עם קירות בוץ נהרסה. [9] בשלב זה היו לובנגולה ולוחמיו בנסיגה מלאה לעבר הזמבזי. נעשה ניסיון להתקשר עם לובנגולה כדי שהכנע, אך הוא לא ענה להודעות. ב־13 בנובמבר ארגן רס"ן פטריק פורבס את אנשיו והתחיל במרדף אחר לובנגולה.

הקרב בשנגאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור המתאר את הרגעים האחרונים של מייגור אלן וילסון והפטרול ליד הנהר שנגאנגי, שבו נהרגו כל החיילים הבריטים על ידי לוחמי מטאבלה. הצייר אלן סיוארט 1900

היחידות הצבאיות שרדפו אחרי לובנגולה עוכבו על ידי תנאי שטח קשים וגשמים עזים. הם לא הספיקו להדביק את לובנגולה עד 3 בדצמבר. רס"ן אלן וילסון, בפיקוד על שלושים וארבעה חיילים שנקראו "הפטרול של שנגאני", חצה את נהר שנגאני והתמקם בסמוך למחנה של לובנגולה. בלילה עלו מי הנהר, ומוקדם בבוקר למחרת הקיפו אנשי מטאבלה את אנשי הפטרול, והתקיפו את וילסון וחייליו. 31 אנשי סיירת שנגאני נספו בקרב, ושלושת הנותרים חצו את הנהר הגואה בהוראת וילסון, וחזרו לפורבס לבקש תגבורת. למרות זאת כוחותיו של פורבס לא הצליחו לחצות את הנהר בזמן.

תבוסת המטאבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לובנגולה מת מאבעבועות שחורות ב 22- או ב־23 בינואר 1894. [10] בינתיים, לוחמיו נכנעו בהדרגה לכוח האש המעולה של האירופאים. זמן קצר לאחר מות המלך, אחד מראשי השבט היה במגעים עם החברת הדרום אפריקאית הבריטית. בהמשך הוגשו בבית הנבחרים הבריטי אישומים נגד החברה - האשימו אותה כי עוררה פרובוקציה כנגד מטאבלה על מנת להשתלט על שטחם. עם זאת, לאחר בירור מעמיק, בוטלה האשמה של החברה על ידי לורד ריפון, מזכיר המושבות הבריטי.

האוצר של לובנגולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום המלחמה, אמר אחד מהיועצים של לובנגולה כי רגע לפני שהטור של פורבס הגיע לשנגאני ב -3 בדצמבר 1893, המלך ניסה להגיע להסכם עם החיילים. על פי הסיפור הזה, שני שליחי מטאבלה, פטצ'אן וסהולוהולו, קיבלו קופסה עם מטבעות זהב, והורו להם להגיע אל החיילים לפני שיגיעו לנהר. הם היו אמורים לספר לחיילים שהמלך הודה בתבוסה, והציע כסף זה כמחווה אם הצבא ייסוג לאחור.[11] "זהב זה הדבר היחיד שיעצור את האנשים הלבנים," אמר לובנגולה. [12]

על פי הדיווחים, פטצ'ן וסהולוהולו הגיעו אל החיילים ב -2 בדצמבר 1893, ומסרו את הכסף ואת ההודעה לשני חיילים שעמדו על המשמר. אף אחד מהחיילים לא אישר את הסיפור, אולם אנשי החברה עצמה חשבו שלא סביר שאנשי מטאבלה ימציאו סיפור כזה. משרתיהם של שני הקצינים הואשמו בכך שהם קיבלו את הזהב, ושמרו אותו לעצמם ולא העבירו את ההודעה. הראיות נגדם לא היו חד משמעיות, אך הם נמצאו אשמים ונידונו לעבודת פרך של 14 שנים על ידי שופט השלום. עם זאת, הם שוחררו לאחר שנתיים מכיוון שהתקופה המרבית ששופט בדרגה כזאת יכול היה לתת הייתה שלושה חודשים. ההרשעות בוטלו בסופו של דבר לחלוטין על ידי הערכה מחודשת של הראיות על ידי הצוות המשפטי של הנציב העליון. [13] אמיתות המקרה מעולם לא נפתרה באופן סופי.[11]

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל צעד שעשתה החברה, הייתה מורגשת ידו המנחה של ססיל רודס, עובדה שקיבלה הכרה כאשר שטחה של החברה קיבל רשמית את השם "רודזיה" ב־3 במאי 1895. במהלך אותה שנה הייתה פעילות רבה בניצול אוצרות מטאבלנד. הייתה מכירת מגרשים במחירים יוצאי דופן בבולאווי. בתוך תשעה חודשים התגוררו בעיירה המחודשת 1,900 מתיישבים בנוסף ל -2,000 סוקרים ומחפשי זהב שחיו באזורים השונים.

נוסדה חברה חדשה בשם: "החברה הטרנסקונטיננטלית האפריקאית" שהוקמה בחסותו של אל"ם פרנק רודס, אחיו של ססיל. המטרה הסופית של החברה הייתה לחבר במסילות ברזל את כף התקווה הטובה עם קהיר במצריים. זמן קצר לאחר מכן, הרכבת מקייפטאון התקרבה לגבול רודזיה והגיעה לבולאווי בשנת 1897. הרכבת בקו החוף המזרחי שנועד לחיבור סליסבורי (הרארה) עם ביירה, מוזמביק (אז מושבה מזרח אפריקה פורטוגזית) הושלם בשנת 1899.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Panton, Kenneth J. (2015). Historical Dictionary of the British Empire. London: Rowman & Littlefiel, p. 321
  2. ^ Knight-Bruce, George Wyndham (1892). Journals of the Mashonaland Mission 1888 to 1892. Society for the Propagation of the Gospel in Foreign Parts.
  3. ^ Burnham, Frederick Russell (2016). Scouting on Two Continents. Normanby Press
  4. ^ 4.0 4.1 History Society of Zimbabwe 1993, pp. 5–6
  5. ^ 5.0 5.1 Knight, Ian (July 1989). Queen Victoria's Enemies: Southern Africa. Oxford, pp. 35-36
  6. ^ Ferguson, Niall (April 2004). Empire: the rise and demise of the British world order and the lessons for global power. New York, p .188
  7. ^ Ranger, Terence O. (September 2010). Bulawayo Burning: The Social History of a Southern African City, 1893–1960. Oxford: James Currey,pp. 14-17
  8. ^ Ransford, O. N. (July 1968). "'White Man's Camp', Bulawayo". Rhodesiana. Salisbury: The Rhodesiana Society (18): 13–2
  9. ^ Oliver, Roland Anthony (1985). The Cambridge history of Africa. Vol. 6 : From 1870 to 1905. Cambridge: University Pres
  10. ^ Hopkins, Donald R. (September 2002) [1983]. The Greatest Killer: Smallpox in History. Chicago, Illinois: University Of Chicago Press, p.121
  11. ^ 11.0 11.1 Gale, W. D. (1958). Zambezi Sunrise: How Civilisation Came to Rhodesia and Nyasaland. Cape Town: Howard Timmins, pp. .156-157
  12. ^ Cary, Robert (1968). A Time to Die. Cape Town: Howard Timmins.p. 153
  13. ^ Marshall Hole, Hugh (1926). The Making of Rhodesia. London: Macmillan Publishers.