מלחמת פולין-אוקראינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
PBW March 1919.png

מלחמת פולין-אוקראינה התנהלה בשנים 1918 - 1919 בין הצבא הפולני ובין הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה, שהתאחדה בהמשך עם הרפובליקה העממית של אוקראינה. המלחמה התנהלה על השליטה על הטריטוריה של גליציה המזרחית לאחר התפרקות האימפריה האוסטרו-הונגרית והסתיימה בניצחון פולני.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של הקונפליקט הוא ביחסים הלאומיים המורכבים בגליציה במעבר בין המאה ה-19 למאה ה-20. יחסם הסלחני של שליטי בית הבסבורג כלפי מיעוטים בשטחי שליטתו הוביל להתפתחות של תנועות לאומניות פולניות ואוקראיניות באזור. התקרית הראשונה התרחשה בשנת 1897 כשההנהגה הפולנית התנגדה להשתתפות אוקראינים בבחירות המקדימות. התקרית הבאה התפתחה בין השנים 1901-1908 סביב אוניברסיטת לבוב כשסטודנטים אוקראינים דרשו הקמת אוניברסיטה אוקראינית נפרדת בניגוד לדעתם של הסטודנטים הפולנים וסגל האוניברסיטה שניסו לדכא את התנועה. נקודת המפנה הבולטת ביותר הייתה שנת 1903 כשוועידות נפרדות נערכו בלבוב (הפולנית במאי והאוקראינית באוגוסט). לאחר מכן התפתחו שתי התנועות הלאומניות עם מטרות מנוגדות מה שהכין את הקרקע להתנגשות שהגיעה מאוחר יותר.

ההתפלגות האתנית בין אוקראינים לפולנים בממלכת גליציה משקפת את מקור הקונפליקט באזור. הפרובינציה האוסטרית של גליציה כללה בתוכה שטחים פולניים שסופחו בעת חלוקת פולין השנייה ב-1793. באזור שכנה טריטוריה בעלת חשיבות היסטורית לפולין, כולל הבירה העתיקה קרקוב, והיה בה רוב פולני באוכלוסייה למרות שבמזרחו שכנה טריטוריה ההיסטורית שהייתה שייכת לגליציה החופשית ( Halych-Volhynia) ובה היה רוב אוקראיני. במהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 אוקראינים מקומיים ניסו לשכנע את השלטונות האוסטרים לחלק את גליציה לפרובינציה פולנית במערב ואוקראינית במזרח. הפולנים התנגדו למהלך והכשילו אותו משום שחששו לאבד את שליטתם במזרח גליציה. למרות שהטריטוריה הייתה ברובה אוקראינית עם רוב של 60% לערך, העיר הגדולה לבוב הכילה פחות מ-20% אוקראינים והייתה מרכז תרבותי פולני. למרבית הפולנים היה זה בלתי מתקבל על הדעת שלבוב לא תהיה בשליטה פולנית. האוסטרים בסופו של דבר הסכימו לחלק את מחוז גליציה. פרוץ מלחמת העולם הראשונה מנע את החלוקה הלכה למעשה. הקיסר קרל הראשון הבטיח לעשות זאת עם סיום המלחמה.

מבוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 באוקטובר 1918, כאשר כבר היה ברור שהאימפריה האוסטרו-הונגרית עתידה להתמוטט, התארגנו פוליטיקאים ובכירי כנסייה אוקראינים ממזרח גליציה ובוקובינה במסגרת שקראו לה המועצה הלאומית של אוקראינה והכריזו על כוונה לאחד את כל השטחים המערב אוקראינים לכדי ישות מדינית אחת. במקביל, הפולנים הצהירו על כך שבכוונתם לכלול את לבוב ומזרח גליציה במדינה הפולנית. הסרן (קפטן) האוקראיני דמיטרו ויטובסקי, אשר לא היה מרוצה מההתנהלות האיטית של המועצה הלאומית של אוקראינה, הוביל קבוצה של קציני צבא אוקראינים צעירים מיחידת רגלים של הצבא האוסטרו הונגרי להשתלטות על לבוב בלילה שבין ה-31 באוקטובר ל-1 בנובמבר. כאשר התעוררו תושבי לבוב בבוקר של ה-1 בנובמבר 1918 הם ראו מסביבם דגלי אוקראינה על בנייני הממשל בלבוב והודעות על כך שהם נמצאים במדינה אוקראינית. התושבים האוקראינים קיבלו את ההתפתחות הזאת בשמחה, אולם הפולנים הגיבו בהתנגדות פעילה שהתבטאה בלחימה מבית לבית בין פולנים לאוקראינים. יהודי העיר השתדלו להיות נייטרליים ולא השתתפו בלחימה [1].

ב-9 בנובמבר 1918 הסכימו המפלגות האוקראיניות השונות על הקמת ממשלה וב-13 בנובמבר 1918 הוכרזה עצמאותה של הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה. הרפובליקה טענה לשליטה בשטחים של מזרח גליציה, כולל שטח בהרי הקרפטים (היום בשליטת אוקראינה), ועד העיר נובי סונץ' (Nowy Sącz) במערב, כולל ווהלין, רוטניה הקרפטית, ובוקובינה, והכריזה על לבוב כבירתה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]