מלחמת פולין-אוקראינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת פולין-אוקראינה
מלחמה: מלחמת העצמאות האוקראינית
PBW March 1919.png
תאריך התחלה: 1 בנובמבר 1918
תאריך סיום: 17 ביולי 1919
משך הסכסוך: 37 שבועות
מקום: גליציה המזרחית, רוטניה הקרפטית, ווהלין ובוקובינה
תוצאה: ניצון פולני
הצדדים הלוחמים

פוליןפולין הרפובליקה הפולנית השנייה
רומניהרומניה ממלכת רומניה
Flag of Bukowina.svg בוקובינה
יחידות שיטור בלבד:
Flag of Hungary (1918-1919; 3-2 aspect ratio).svg הונגריה
צ'כוסלובקיהצ'כוסלובקיה  צ'כוסלובקיה

מפקדים
כוחות

פוליןפולין כוחות פולנים: 190,000
רומניהרומניה כוחות רומנים: 4,000
Flag of Hungary (1918-1919; 3-2 aspect ratio).svg כוחות הונגריים: 620

אבידות

10,000

15,000

מלחמת פולין-אוקראינה התנהלה בשנים 1918 - 1919 בין הצבא הפולני ובין הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה, שהתאחדה בהמשך עם הרפובליקה העממית של אוקראינה. המלחמה התנהלה על השליטה על הטריטוריה של גליציה המזרחית לאחר התפרקות האימפריה האוסטרו-הונגרית והסתיימה בניצחון פולני.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של הקונפליקט הוא ביחסים הלאומיים המורכבים בגליציה במעבר בין המאה ה-19 למאה ה-20. יחסם הסלחני של שליטי בית הבסבורג כלפי מיעוטים בשטחי שליטתו הוביל להתפתחות של תנועות לאומניות פולניות ואוקראיניות באזור. התקרית הראשונה התרחשה בשנת 1897 כשההנהגה הפולנית התנגדה להשתתפות אוקראינים בבחירות המקדימות. התקרית הבאה התפתחה בין השנים 19011908 סביב אוניברסיטת לבוב כשסטודנטים אוקראינים דרשו הקמת אוניברסיטה אוקראינית נפרדת בניגוד לדעתם של הסטודנטים הפולנים וסגל האוניברסיטה שניסו לדכא את התנועה. נקודת המפנה הבולטת ביותר הייתה שנת 1903 כשוועידות נפרדות נערכו בלבוב (הפולנית במאי והאוקראינית באוגוסט). לאחר מכן התפתחו שתי התנועות הלאומניות עם מטרות מנוגדות מה שהכין את הקרקע להתנגשות שהגיעה מאוחר יותר.

ההתפלגות האתנית בין אוקראינים לפולנים בממלכת גליציה משקפת את מקור הקונפליקט באזור. הפרובינציה האוסטרית של גליציה כללה בתוכה שטחים פולניים שסופחו בעת חלוקת פולין השנייה ב-1793. באזור שכנה טריטוריה בעלת חשיבות היסטורית לפולין, כולל הבירה העתיקה קרקוב, והיה בה רוב פולני באוכלוסייה אף על פי שבמזרחו שכנה טריטוריה ההיסטורית שהייתה שייכת לגליציה החופשית ( Halych-Volhynia) ובה היה רוב אוקראיני. במהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 אוקראינים מקומיים ניסו לשכנע את השלטונות האוסטרים לחלק את גליציה לפרובינציה פולנית במערב ואוקראינית במזרח. הפולנים התנגדו למהלך והכשילו אותו משום שחששו לאבד את שליטתם במזרח גליציה. אף על פי שהטריטוריה הייתה ברובה אוקראינית עם רוב של 60% לערך, העיר הגדולה לבוב הכילה פחות מ-20% אוקראינים והייתה מרכז תרבותי פולני. למרבית הפולנים היה זה בלתי מתקבל על הדעת שלבוב לא תהיה בשליטה פולנית. האוסטרים בסופו של דבר הסכימו לחלק את מחוז גליציה. פרוץ מלחמת העולם הראשונה מנע את החלוקה הלכה למעשה. הקיסר קרל הראשון הבטיח לעשות זאת עם סיום המלחמה.

מבוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 באוקטובר 1918, כאשר כבר היה ברור שהאימפריה האוסטרו-הונגרית עתידה להתמוטט, התארגנו פוליטיקאים ובכירי כנסייה אוקראינים ממזרח גליציה ובוקובינה במסגרת שקראו לה המועצה הלאומית של אוקראינה והכריזו על כוונה לאחד את כל השטחים המערב אוקראינים לכדי ישות מדינית אחת. במקביל, הפולנים הצהירו על כך שבכוונתם לכלול את לבוב ומזרח גליציה במדינה הפולנית. הסרן (קפטן) האוקראיני דמיטרו ויטובסקי, אשר לא היה מרוצה מההתנהלות האיטית של המועצה הלאומית של אוקראינה, הוביל קבוצה של קציני צבא אוקראינים צעירים מיחידת רגלים של הצבא האוסטרו הונגרי להשתלטות על לבוב בלילה שבין ה-31 באוקטובר ל-1 בנובמבר. כאשר התעוררו תושבי לבוב בבוקר של ה-1 בנובמבר 1918 הם ראו מסביבם דגלי אוקראינה על בנייני הממשל בלבוב והודעות על כך שהם נמצאים במדינה אוקראינית. התושבים האוקראינים קיבלו את ההתפתחות הזאת בשמחה, אולם הפולנים הגיבו בהתנגדות פעילה שהתבטאה בלחימה מבית לבית בין פולנים לאוקראינים. יהודי העיר השתדלו להיות נייטרליים ולא השתתפו בלחימה[1].

ב-9 בנובמבר 1918 הסכימו המפלגות האוקראיניות השונות על הקמת ממשלה וב-13 בנובמבר 1918 הוכרזה עצמאותה של הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה. הרפובליקה טענה לשליטה בשטחים של מזרח גליציה, כולל שטח בהרי הקרפטים (היום בשליטת אוקראינה), ועד העיר נובי סונץ' (Nowy Sącz) במערב, כולל ווהלין, רוטניה הקרפטית, ובוקובינה, והכריזה על לבוב כבירתה.

המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלבים ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה התנהלה הלחימה בעיקר סביב העיר לבוב ועל הגישות אליה. הכוחות האוקראיניים התבססו על יחידות הגנה עצמית מקומיות, שכללו בעיקר את ותיקי מלחמת העולם הראשונה, סטודנטים וצעירים. עם זאת, הכוחות פולנים שכללו פיקוד מיומן ומורל גבוה, התגוננו ביומנות נגד ההתקפות האוקראיניות. בנוסף, הפולנים הצליחו להרוויח זמן במיומנות ולחכות לתגבורת, על ידי שסיכמו מספר פעמים על הפסקות אש עם האוקראינים. בעוד הפולנים נהנו מתמיכה גורפת של כל האוכלוסייה האזרחית, הצד האוקראיני היה תלוי במידה רבה על עזרה מחוץ לעיר. מרידות אחרות נגד השלטון האוקראיני פרצו באותו זמן בדרוהוביץ', פשמישל, סמביר וירוסלב. בפשמישל, חיילים אוקראינים מקומיים התפזרו במהירות לבתיהם, וכוחות פולנים תפסו את הגשרים מעל הנהר סן ואת מסילת הרכבת ללבוב, מה שאפשר לכוחות הפולניים בעיר לקבל תגבורת משמעותית.

אחרי שבועות של קרבות כבדים בתוך לבוב, יחידה חמושה בפיקודו של הסא"ל מיכל קארשווייץ'-טוקארצווסקי מהצבא הפולני פרצה את המצור האוקראיני ב-21 בנובמבר והגיעה לעיר, תוך שהיא הודפת את הכוחות האוקראינים. מיד לאחר לכידת העיר, חלקים מהכוחות הפולניים יד עם פושעים רגילים בזזו את הרובע היהודי של העיר, והרגו כ-340 יהודים. בנוסף כלאו הפולנים פעילים אוקראיניים במחנות מעצר.

ממשלת אוקראינה סיפקה סיוע כספי לקרבנות היהודים שנפגעו מהאלימות, ואף גייסו גדוד יהודי לצבאם. יש שהאשימו באחריות לפרעות את חיילי הצבא הכחול של גנרל האלר, אולם אין זה סביר מכיוון שלוחמיו התאמנו בצרפת, ונשארו שם עד לאפריל 1919.

ב-9 בנובמבר כוחות פולנים ניסו לתפוס את שדות הנפט בדרוהוביץ' בהפתעה, אולם נהדפו על ידי האוקראינים שנהנו מעדיפות מספרית, ושדות הנפט נשארו בשליטתם עד למאי 1919.

ב-11 - 12 בנובמבר השתלטו כוחות רומניים על צפון בוקובינה, ללא כל התנגדות.

עד סוף נובמבר 1918, הכוחות הפולניים שלטו על לבוב ועל קו הרכבת המקשר בין לבוב לפולין המרכזית דרך פשמישל, בעוד האוקראינים שלטו בשאר גליציה המזרחית, ממזרח לנהר סן, לרבות השטחים מדרום ומצפון לקו הרכבת אל לבוב, ובכך הקיפו את לבוב משלושה צדדים.

הקרבות בווהלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1918 החלה הלחימה בווהלין, עם פלישת חיילים פולנים לשטח הרפובליקה העממית של אוקראינה. יחידות פולניות ניסו להשתלט על האזור, ומאידך, הכוחות האוקראיניים תחת פיקוד סימון פטליורה ניסו לכבוש את השטחים מחדש.

לדברי ריצ'רד פייפס, הפוגרום הגדול הראשון באזור זה התרחש בינואר 1919 בעיירה אוברוץ', שבה נשדדו ונרצחו יהודים על ידי גדודיו של פטליורה[2]. ניקולא וורת טוען כי יחידות חמושות אוקראיניות היו אחראים גם לאונס, ביזה, ומעשי רצח בז'יטומיר, שבו 500–700 יהודים קיפחו את חייהם[3].

אחרי חודשים של קרבות עזים, במרץ 1919 הגיעו כתגבורת יחידות פולניות טריות ומצוידות היטב בפיקודו של הגנרל אדוורד רידז-שמיגלי וכבשו את האזור.

הקיפאון בגליציה המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזכות גיוס מהיר ויעיל בדצמבר 1918, האוקראינים הצליחו להשיג עד פברואר 1919 יתרון מספרי גדול, ודחפו את הפולנים לעמדות הגנה. על פי דיווח אמריקאי מהתקופה בין ה-13 בינואר - 1 בפברואר 1919, הצליחו האוקראינים להקיף את לבוב משלושה צדדים, ותושבי העיר נשללו אספקת מים וחשמל. בנוסף, הצבא אוקראיני החזיק בכפרים ששכננו לאורך שני הקווים של הרכבת המובילה לפשמישל[4].

הכוחות האוקראיניים המשיכו לשלוט ברוב גליציה המזרחית, והיוו איום על לבוב עד למאי 1919. במהלך התקופה הזו, על פי דיווחים איטלקים ופולנים, הכוחות אוקראיניים נהנו ממורל גבוה (משקיף איטלקי מאחורי הקווים בגליציה הצהיר כי האוקראינים נלחמו עם "אומץ של אובדנות"), בעוד רבים מהחיילים הפולנים, במיוחד מהחלק של פולין הקונגרסאית, רצו לחזור הביתה, ולא ראו כל סיבה להילחם נגד הרותנים על אדמתם.

הכוחות הפולנים היו בנחיתות מספריות של שניים לאחד וסבלו ממחסור בתחמושת. אולם למרות היותם בתחילה בנחיתות מספרית, היו לפולנים יתרונות מסוימים. כוחותיהם היו הרבה יותר מאומנים, והיו להם יותר קצינים, וכתוצאה מכך הכוח היה יותר ממושמע ויותר נייד. כמו כן הפולנים נהנו ממודיעין מעולה, ובשל קיומו של הפיקוח על מסילות ברזל שלהם מאחורי הקווים שלהם, הצליחו לנייד את חייליהם במהירות, וכתוצאה מכך הצליחו הפולנים להשיג בקרבות החשובים עדיפות מקומית טקטית[5].

ב-9 בדצמבר 1918 פרצו הכוחות האוקראיניים את קווי ההגנה החיצונים של פשמישל, בתקווה ללכוד את העיר ובכך לנתק את לבוב מפולין המרכזית. עם זאת, הפולנים הצליחו לשלוח לשם כוחות במהירות, וכתוצאה מכך נסוגו האוקראינים ב-17 בדצמבר. ב-27 בדצמבר נשלחו תגבורות של איכרים ממזרח אוקראינה, בתקווה שעל ידי כך יהיה ניתן לכבוש את לבוב, אולם האיכרים התמרדו והמתקפה בוטלה.

בין ה-6 - 11 בינואר 1919 תקפו הפולנים עם 5,000 מגויסים חדשים מפולין הקונגרסאית לשעבר, בפיקודו של יאן רומר, אולם נהדפו על ידי כוחות אוקראיניים מערביים ליד רווה-רוסקה מצפון ללבוב. רק מספר קטן של חיילים יחד עם רומר הצליחו לפרוץ ללבוב, לאחר שסבלו אבדות כבדות. בין ה-11 - 13 בינואר הכוחות הפולניים ניסו לסלק את החיילים האוקראינים שצרו על לבוב מכיוון דרום, בעוד באותו זמן החיילים האוקראינים ניסו עוד מתקפה כללית על לבוב, אך שני המאמצים נכשלו. בפברואר 1919, ניסו חיילים פולנים ללכוד את סמביר, אולם הובסו על ידי המגינים האוקראיניים וספגו אבדות כבדות.

ההתמוטטות האוקראינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידות טנקים של הצבא הכחול באוקראינה

ב-14 במאי 1919 פתחו הפולנים במתקפה מסיבית, על ידי יחידות חדשות שהגיעו זה עתה לחזית, ונעזרו בצבא הכחול בפיקודו של גנרל יוזף האלר, שהיה מורכב מ-60,000 חיילים שלחמו עבור מדינות ההסכמה בחזית המערבית, וצוידו היטב על ידי מדינות ההסכמה וקיבלו סיוע של קצינים צרפתיים, ובנוסף כלל את רגימנט הטנקים ה-1 ובו 120 טנקי רנו FT-17, והיה ריכוז הטנקים הרביעי בגודלו בעולם באותה העת. בנוסף, ב-23 במאי פתחו כוחות צבא רומניה במתקפה נגד האוקראינים, עקב דרישתם לנסיגה אוקראינית מצפון בוקובינה - אזור סטניסלב.

הכוחות האוקראינים שספגו אבדות כבדות, וסבלו ממחסור בתחמושת ובאספקה, החלו לסגת במהירות, וב-27 במאי הגיעו הכוחות הפולנים לקו זלוטה ליפה-בז'ז'ני-יזירנה-ראדזיווילוב. ההתקדמות הפולניה לוותה בגל גדול של אלימות אנטי-יהודית וביזה, שנערכו לא רק על ידי האספסוף פולני כמו בלבוב בשנת 1918, אלא גם על ידי יחידות צבא פולניות שפעלו נגד הציווי של מפקדיהם. בעקבות דרישות מדינות ההסכמה, נבלמה המתקפה הפולנית, והכוחות בפיקוד הגנרל האלר תפסו עמדות הגנה.

מתקפת צ'ורטקיב והניצחון הפולני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 ביוני 1919 פתחו הכוחות האוקראיניים בפיקודו של אולכסנדר הרקוב - גנרל לשעבר בצבא הרוסי, במתקפת נגד, ולאחר שלושה שבועות הגיעו עד לנהר הנילה ליפה העליון ולעיר סטרי, תוך שהם מביסים חמש דיוויזיות פולניות. אולם, אף על פי שהכוחות הפולניים נאלצו לסגת, הם הצליחו למנוע את קריסת כוחותיהם ונמנעו מכיתור הכוחות. לפיכך, למרות הניצחונות שלהם, הכוחות האוקראיניים לא הצליחו לתפוס כמויות משמעותיות של כלי נשק ותחמושת. עד ה-27 ביוני התקדמו הכוחות האוקראיניים 120 ק"מ, ולאורך הנהר דניסטר אף הצליחו להתקדם 150 ק"מ, לעבר העיירה ברודי, מרחק קצר מהעיר לבוב.

המתקפה המוצלחת נעצרה בעיקר בגלל חוסר נשק - לכל חייל אוקראיני היו רק 5–10 כדורים[6]. ממשלת אוקראינה המערבית ששלטה בשדות הנפט בדרוהוביץ רכשה נשק ותחמושת עבור המאבק, אך מסיבות פוליטיות ודיפלומטיות התחמושת הייתה יכולה להישלח לאוקראינה דרך צ'כוסלובקיה. אולם, אף על פי שהכוחות האוקראיניים הצליחו להדוף את הפולנים כ-120–150 ק"מ, הם לא הצליחו לאבטח נתיב לצ'כוסלובקיה. פירוש הדבר היה שהם לא יכלו לחדש את המלאי של הנשק והתחמושת, וכתוצאה מכך נאלצו להפסיק את המתקפה.

ב-27 ביוני קיבל יוזף פילסודסקי לידיו את הפיקוד על הכוחות הפולנים, ולמחרת ב-28 ביוני פתח במתקפה חדשה, תוך שהוא נעזר ב-2 דיוויזיות טריות. בעקבות המחסור בתחמושת ובאספקה, נהדפו האוקראינים עד אמצע יולי 1919 בחזרה לקו הנהר זברוץ'. למרות המחסור האוקראיני בתחמושת ובסיוע ארטילרי, נסוגו הכוחות האוקראיניים בצורה מסודרת. כ-100,000 פליטים אזרחים ו-60,000 חיילים, 20,000 מתוכם היו מוכנים ללחימה, הצליחו לברוח מעבר לנהר זברוץ' לעבר מזרח אוקראינה[6].

החזית הדיפלומטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות הפולנים והאוקראינים נאבקו במהלך המלחמה ולאחריה אף במישור הדיפלומטי. האוקראינים קיוו כי מדינות ההסכמה המערביות יתמכו במאבקם, הואיל וחוזה ורסאי התבסס על עיקרון הגדרה עצמית לאומית. בהתאם לכך, הדיפלומטים של הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה קיוו שהמערב יכריח את פולין לסגת משטחים עם רוב דמוגרפי אוקראיני.

הדעות בין בעלות הברית היו חלוקות. בריטניה תחת הנהגתו של ראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג', ובמידה פחותה אף איטליה, התנגדו להרחבת המדינה הפולנית. נציגיהם טענו כי מתן שטחה של הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה לפולין יפר את עקרון ההגדרה העצמית הלאומית וכי מיעוטים לאומיים עוינים יערערו את המדינה הפולנית. אולם במציאות, המדיניות הבריטית הוכתבה על ידי רצון לפגוע באינטרסים הרוסיים באזור ולמנוע בעתיד איחוד אפשרי של גליציה המזרחית עם רוסיה, ובנוסף, בריטניה התעניינה בשדות הנפט במערב אוקראינה. לעומת זאת צ'כוסלובקיה, שהייתה מעורבת בסכסוך עם פולין, הייתה ידידותית כלפי ממשלת אוקראינה ומכרה לאוקראינים נשק תמורת נפט. מאידך, צרפת שחששה מגרמניה תמכה לחלוטין בפולין, עקב תקוותם כי מדינה פולנית גדולה, תהווה משקל נגד לגרמניה, ותבודד את גרמניה מרוסיה הסובייטית. דיפלומטים צרפתים תמכו בעקביות בתביעות הפולניות, בשטחים שנתבעו גם על ידי גרמניה, ליטא ואוקראינה. צרפת ספקה לפולנים כמויות גדולות של נשק ותחמושת, וקצינים צרפתים, בעיקר הכוחות של הגנרל האלר, סייעו לכוחות פולנים נגד הצבא האוקראיני המערבי, למרבה זעמם של לויד ג'ורג' והנשיא וודרו וילסון.

ההגנה המוצלחת של הצבא האוקראיני במרבית שטחה של הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה בחורף 1918–1919, עוררה מתקפה דיפלומטית על ידי הפולנים שבקשו להציג את הכוחות האוקראיניים כבולשביקים פרו-גרמניים, ובנוסף טענו כי האוקראינים שאינם יודעים קרוא וכתוב, אינם מסוגלים לנהל מדינה משלהם.

בניסיון לסיים את המלחמה, נשלחה בינואר 1919 ועדה של בעלות הברית בראשות גנרל צרפתי, לנהל משא ומתן על הסכם שלום בין שני הצדדים, והביאה להפסקת אש לבינתיים. בפברואר המליצה הוועדה כי הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה תמסור שליש משטחה, כולל העיר לבוב ושדות הנפט בדרוהוביץ', אולם האוקראינים סירבו להצעה. באמצע מרץ 1919, המרשל הצרפתי פרדיננד פוש, שרצה להשתמש בפולין כבסיס מבצעי למתקפה נגד הצבא האדום, הביא את גורל המלחמה בין פולין לאוקראינה לפני המועצה העליונה, ובקש סיוע למבצע צבאי שיתנהל על ידי כוח פולני-רומני עם תמיכה של בעלות הברית, כדי לשחרר את לבוב מהמצור האוקראיני[7].

ועדה נוספת של בעלות הברית, בראשות הגנרל הדרום אפריקני לואי בותה, הציעה הסדר שבו פולין תקבל את לבוב, ואילו האוקראינים יקבלו את שדות הנפט בדהורוביץ', אולם הפולנים סירבו לכך, בטענה שהצבא האדום פרץ את קווי הפולנים והתקדם אל פודוליה וווהלין, ומשום כך הם צריכים שליטה צבאית על כל בגליציה המזרחית כדי לאבטח את החזית הרוסית בחלקה הדרומי ולחזק אותה על ידי קישור עם רומניה. זמן קצר לאחר מכן פתחו הפולנים במתקפה באמצעות כוח גדול שחומש על ידי צרפת (הצבא הכחול), וכבשו את רוב השטח של הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה. מברקים דחופים מבעלות הברית המערביות לעצירת המתקפה, לא נענו. בסוף יוני 1919 אישרה המועצה העליונה של בעלות הברית החלטה המאפשרת לצבא הפולני להתקדם דרך גליציה המזרחית, עד לנהר זברוץ'.

צ'כוסלובקיה שירשה שבעה בתי זיקוק לנפט מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, ואשר הייתה תלויה בחוזים שלה לנפט עם ממשלת אוקראינה, דרשה מההפולנים לשלוח לצ'כוסלובקיה את הנפט אשר שולם עבורו לממשלה האוקראינית. הפולנים סירבו, וקבעו כי הנפט שולם עבור תחמושת ששימשה נגד החיילים הפולנים.

ב-21 בנובמבר 1919 המועצה העליונה של ועידת השלום בפריז העניקה את מזרח גליציה לפולין לתקופה של 25 שנים, ולאחר מכן יתקיים משאל עם, ובנוסף התחייבה ממשלת פולין ב-22 בדצמבר 1919 לתת אוטונומיה לאזור, אך התחייבות זו מעולם לא יושמה. ב-21 באפריל 1920 חתם יוסף פילסודסקי ברית עם סימון פטליורה, ובו הבטיחה פולין לתת סיוע צבאי לרפובליקה העממית של אוקראינה במקרה שקייב תותקף נגד הצבא האדום, תמורת הסכמתה על הגבול בין פולין לאוקראינה על הנהר זברוץ'.

בעקבות הסכם זה, יצאה ממשלת הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה לגלות בווינה, שם עסקה בפעילות דיפלומטית עם ממשלות צרפת ובריטניה בתקווה לקבל הסדר חיובי בוורסאי. כתוצאה ממאמציה, הכריזה מועצת חבר הלאומים ב-23 בפברואר 1921 כי גליציה המזרחית היא מחוץ לשטח פולין, ולפולין אין את המנדט על האזור, אלא היא רק כוח כובש בגליציה המזרחית, שגורלה ייקבע על ידי מועצת השגרירים של חבר הלאומים[8]. עם זאת, בכנס השגרירים בפריז ב-8 ביולי 1921 הוחלט ש"ממשלת אוקראינה המערבית" אין לה את הזכות לייצג את שטחי גליציה המזרחית. לאחר משא ומתן ארוך, הוחלט ב-14 במרץ 1923 כי גליציה המזרחית תיכלל בפולין, ותינתן לה אוטונומיה מלאה. ממשלת הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה התפרקה לאחר מכן, ואילו פולין חזרה בה מההתחייבות לתת אוטונומיה בבגליציה המזרחית.

תוצאות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ-10,000 פולנים ו-15,000 אוקראינים מתו במהלך המלחמה, ובנוסף אלפי שבויים הוחזקו במחנות שבויים במהלך המלחמה. שדות הנפט בדרוהוביץ' נמסרו על ידי פולין לשליטה צרפתית, בתמורה לסיוע הצרפתי הנדיב שניתן להם במהלך המלחמה.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, סופח האזור לברית המועצות וצורף לאוקראינה הסובייטית. על פי החלטות ועידת יאלטה, יושבה האוכלוסייה הפולנית של גליציה המזרחית מחדש בפולין, ואילו האזור עצמו נשאר בתוך אוקראינה הסובייטית לאחר המלחמה, וכיום מהווה את החלק המערבי ביותר של אוקראינה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Orest Subtelny, Ukraine: a history, University of Toronto Press, 2000, pages 367-368
  2. ^ Richard Pipes. "The Ukrainian pogroms during the Russian Civil War." In: B. Frankel. A Restless Mind: Essays in Honor of Amos Perlmutter. Routledge. 1996. p. 268
  3. ^ ניקולא וורת פשעים ואלימות במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה (1918-1921), מרץ 2008
  4. ^ J. Cisek. Kościuszko, We Are Here! American Pilots of the Kosciuszko Squadron in Defense of Poland, 1919–1921. McFarland. 2002. p. 49.
  5. ^ Vasyl Kuchabsky, Gus Fagan. (2009). Western Ukraine in Conflict with Poland and Bolshevism, 1918–1923. Toronto: Canadian Institute of Ukrainian Studies Press at the University of Toronto, pp. 179–184
  6. ^ 6.0 6.1 Vasyl Kuchabsky, Gus Fagan. (2009). Western Ukraine in Conflict with Poland and Bolshevism, 1918–1923. Toronto: Canadian Institute of Ukrainian Studies Press at the University of Toronto, עמ' 241-242
  7. ^ P. S. Wandycz. France and Her Eastern Allies, 1919–1925: French-Czechoslovak-Polish Relations from the Paris Peace Conference to Locarno. University of Minnesota Press. 1962, עמ' 107-116
  8. ^ Kubijovic, V. (1963). Ukraine: A Concise Encyclopedia. Toronto: University of Toronto Press.