מלחמת צרפת–ספרד (1635–1659)
 | ||||||||||||||
| קרב רוקרואה | ||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 1635–1659 (כ־24 שנים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | צפון, מזרח ודרום צרפת, צפון ספרד, ארצות השפלה הספרדיות, איטליה, האוקיינוס האטלנטי, הים התיכון | |||||||||||||
| תוצאה | שלום הפירנאים | |||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | פלנדריה הצרפתית, רוסיון ופרפיניאן סופחו לצרפת | |||||||||||||
| ||||||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
מלחמת צרפת–ספרד נערכה בין השנים 1635-1659, והיוותה התערבות צרפתית ישירה במלחמת שלושים השנים. המלחמה הסתיימה ללא הכרעה בהסכם הפירנאים, אולם סימלה את תחילת שקיעתה של ספרד ועלייתה של צרפת.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשך שנים רבות הייתה קיימת יריבות בין בית ולואה ובית בורבון אשר שלטו בממלכת צרפת, לבין בית הבסבורג אשר היה לו ענף אוסטרי - ממלכת הבסבורג, אשר שלט באימפריה הרומית הקדושה, וענף ספרדי - ספרד ההבסבורגית. במשך רוב המאה ה-16 והמאה ה-17 הייתה מוקפת צרפת על ידי נחלות ספרדיות: מצפון ארצות השפלה הספרדיות, ממזרח פראנש-קונטה ומדרום ממלכת ספרד, ומשום כך ניסתה צרפת להחליש את השלטון ההבסבורגי בכל דרך שברשותה.
בשנת 1618 פרצה מלחמת שלושים השנים, וצרפת נתנה תמיכה כספית לפרוטסטנטים הגרמנים, ולאחר מכן לממלכת שוודיה. לאחר ניצחונה של ממלכת ספרד בקרב נורדלינגן, הייתה ידם של הקתולים על העליונה במלחמת שלושים השנים, והספרדים תכננו להשתלט על הנסיכויות הגרמניות הפרוטסטנטיות. אולם הצרפתים חששו מההגמוניה הספרדית, ובעקבות כך החליט הקרדינל רישלייה להיכנס למלחמה נגד ספרד בצורה פעילה.
הלחימה כחלק ממלחמת שלושים השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
טומאסו פרנצ'סקו, נסיך קריניאנו מונה למפקד הצבא הספרדי בארצות השפלה הספרדיות, והוטל עליו לבלום את כוחות הצבא הצרפתי שפלשו ללוקסמבורג, במטרה לחבור עם כוחות הצבא ההולנדי. אולם, ב-20 במאי 1635 הוקף הצבא הספרדי, שסבל מנחיתות מספרית, והובס בלה אבין, דרומית לאואי בתחומי בישופות לייז', על ידי הכוחות הצרפתיים בפיקודם של אורבן דה מלה-ברזה וגספר השלישי דה קוליני. כ-5,000 חיילים ספרדים נהרגו או נפצעו, 1,500 נשבו, והשאר התפזרו לכל רוח, לעומת זאת ספג הצבא הצרפתי 260 נפגעים בלבד. לאחר הקרב חברו הכוחות הצרפתיים לצבא ההולנדי, אולם חילוקי דעות ביניהם העניקו לספרדים את הזמן להתארגן מחדש, והם הטרידו את הצרפתים במתקפות פרשים מהירות. בנוסף, סבל הצבא הצרפתי גם מחוסר אספקה ומימון, דבר שהביא לעריקות נרחבות. בעקבות כך נחל המצור על לובן, שהוטל על ידי הצבא הפרנקו-ההולנדי בסוף יוני אותה שנה, כישלון מוחלט. בשנת 1636 פלשו כוחות הצבא הספרדי בפיקודו של הקרדינל-אינפנטה פרננדו מאוסטריה לצרפת, ובתחילה זכתה הפלישה להצלחה, ואף היה נראה כי הם מסוגלים לכבוש את פריז, אולם פרננדו מאוסטריה החליט לבלום את הצבא, מפני שחשש שהמשך ההתקדמות מסוכנת מדי. בעקבות כך הדפו הצרפתים את הכוחות הספרדים בחזרה לצפון צרפת, שלחו כוחות לאלזס דרך לורן, ואף ניתקו את הדרך הספרדית - קו האספקה הספרדי מג'נובה לארצות השפלה הספרדיות.
בשנת 1640 פרצו מרידות בקטלוניה, שם הוכרזה הקמת הרפובליקה הקטלאנית, ובפורטוגל, שם פרצה מלחמת השיקום הפורטוגזית, ובשנת 1643 ספגו הכוחות הספרדים תבוסה כואבת בקרב רוקרואה מידי הצבא הצרפתי. בשנת 1648 ספגו הכוחות הספרדים תבוסה נוספת בקרב לאנס, שנוספה על התבוסות הקודמות מידי הצרפתים וההולנדים, וב-24 באוקטובר אותה שנה נחתם שלום וסטפאליה, שבו זכתה הרפובליקה ההולנדית לעצמאות, וצרפת קיבלה את אלזס (ובכך ניתקה את הדרך הספרדית).
בנוסף, במהלך התקופה התחוללו גם קרבות באיטליה בין כוחות צרפתיים וכוחות מדוכסות סבויה, נגד דוכסות מילאנו הספרדית. כמו כן, בין השנים 1639-1642 התחוללה מלחמת האזרחים של פיימונטה, ובמסגרתו הטילו הספרדים מצור על טורינו. בשנת 1646 הובס הצי הצרפתי בקרב אורטבלו, ובעקבות כך נשארה מילאנו תחת שליטה ספרדית.
הלחימה לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1648 פרצו בצרפת מרידות הפרונד, אולם הלחימה עם ספרד נמשכה בקטלוניה, פלנדריה ואיטליה. גם מצבה של ספרד לא היה מזהיר, עקב לחימתה להחזרת קטלוניה ופורטוגל לשליטה.
באיטליה, נמשכה המלחמה לאורך הגבול בין פיימונטה לדוכסות מילאנו, ופעמיים, ב-1647-1649 ו-1655-1659, הצליחה צרפת לפתוח חזית שנייה נגד מילאנו על ידי השגת ברית עם פרנצ'סקו הראשון ד'אסטה, דוכס מודנה, אך מעולם לא השיגו את התוצאה הרצויה של שבירת ההגנה הספרדית. בדרום איטליה התמוטט המרד הנאפוליטני, והכוחות הצרפתיים שתמכו בו גורשו על ידי הצבא הספרדי בשנת 1648. אולם צי פרנקו-פורטוגזי תפס את פיומבינו ואת פורטו אצורו, מה שעודד את דוכס מודנה להיות בעל ברית עם צרפת, ונתן לצרפת בסיס חדש לפעולות נגד הספרדים בחצי האי האיטלקי. כמעט כל מסע צרפתי באיטליה בזמן המלחמה נועד לחתוך את הדרך הספרדית, אך כל המאמצים נכשלו.
בשנת 1653 הגיעה התשישות הכללית עד כדי כך שלשני הצדדים לא היה כוח להתקדם, ועל אף שביולי היה רוזן טורן בעמדת נחיתות, לא רצו הספרדים לפעול על מנת להכתיר את לואי השני, נסיך דה קונדה למלך צרפת, והצדדים נפרדו ללא לחימה. בשנת 1654 הטילו הספרדים בפיקודם של לואי השני, נסיך דה קונדה ולאופולד וילהלם, ארכידוכס אוסטריה מצור על אראס, אולם בלילה בין 24 באוגוסט ל-25 באוגוסט פרצו הכוחות הצרפתיים בפיקודו של אנרי דה לה טור ד'אוברן, רוזן טורן את המצור, ונסיך קונדה נסוג עם שארית כוחותיו לקמברה.
בשנת 1655 הצרפתים ספגו מכה נוספת באיטליה בתבוסה בקרב פאביה, אבל הניסיון של כוחות ספרדים ממילאנו לכבוש את דוכסות מודנה נכשל, בעקבות ההגנה של דוכס מודנה. תחת פיקודו של רוזן טורן, כבשו הצרפתים את המבצרים של לאנדרסייה וסן-גיסלן. בשנת 1656 הכה נסיך קונדה את הצרפתים בקרב ואלנסיין, אולם רוזן טורן הסיג את כוחותיו בצורה מסודרת.
בשנת 1657 כרת הקרדינל מאזארן ברית עם הקומונוולת' של אנגליה, שכבר הייתה במלחמה עם ספרד, ובתמורה שלחה אנגליה ששת אלפים אנשי חיל רגלים למערכה נגד הספרדים בארצות השפלה. הצרפתים והאנגלים נחלו ניצחון על הספרדים בקרב החוליות שהתחולל ליד העיר דנקרק שלחופי התעלה (14 ביוני 1658). דנקרק נפלה לידי הצרפתים, ובהתאם להסכם נמסרה לשליטת אנגליה, שהחזיקה בה עד לשנת 1662.
תוצאות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספרד, שהייתה מרוששת מבחינה כלכלית, נאלצה לחתום על "שלום הפירנאים" עם צרפת (7 בנובמבר 1659). על פי הסכם זה זכתה צרפת ברוסיון וסרדאן בדרום, חלק מארטואה, ופלנדריה בצפון מזרח, ופליפה הרביעי מלך ספרד השיא את בתו, מריה תרסה, נסיכת ספרד, ללואי הארבעה עשר, מלך צרפת. שלום הפירנאים נחשב לאחד ההישגים הגדולים של הקרדינל מאזראן, שהצליח לגרום להפחתת כוחו של בית הבסבורג ולעליית כוחה של צרפת כמעצמה החזקה באירופה.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ה.א.ל. פישר, דברי ימי אירופה, ספר שני, כרך רביעי, הוצאת מסדה, 1960
