מלחמת צרפת-פרוסיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת צרפת-פרוסיה
La ligne de feu תיאור הקרב במארס לה טור על ידי פייר ז'ורז' ז'אניו
La ligne de feu תיאור הקרב במארס לה טור על ידי פייר ז'ורז' ז'אניו
תאריך התחלה: 19 ביולי 1870
תאריך סיום: 10 במאי 1871
משך הסכסוך: 42 שבועות ויומיים
מקום: צרפת
תוצאה: ניצחון פרוסיה, והקמת האימפריה הגרמנית, ומאידך סיום הקיסרות השנייה והקמת הרפובליקה השלישית בצרפת.
שינויים בטריטוריות: אלזס לורן עברה לשלטון גרמני
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

300,000 בצבא סדיר
900,000 בצבא המילואים

492,585 כוחות סדירים
417,366 כוחות מילואים

אבידות

116,696 פצועים או הרוגים

138,871 פצועים או הרוגים
474,414 שבויים

נפוליון השלישי וביסמרק לאחר הכניעה בסדאן
עמוד הניצחון שהוקם בברלין לזכר ניצחון הפרוסים במלחמה

מלחמת צרפת-פרוסיה (18701871) (נקראת גם מלחמת צרפת-גרמניה) הייתה מלחמה בין הקיסרות הצרפתית השנייה לבין ממלכת פרוסיה ומדינות גרמניות אחרות. את המלחמה יזם הקיסר הצרפתי נפוליאון השלישי, מתוך חשש מעוצמתם הגוברת של הפרוסים. לאחר חמישה חודשים נחלו הצרפתים תבוסה מוחצת, שהיו לה השלכות מדיניות בשני הצדדים: בצד המנצח הושלם תהליך איחודה של גרמניה בראשות אוטו פון ביסמרק, ואילו הקיסרות השנייה של הקיסר נפוליאון השלישי בצרפת פינתה את מקומה לרפובליקה השלישית. צרפת המובסת נאלצה להעביר לגרמניה את מחוז אלזס-לורן ולשלם פיצויים כבדים, תנאי כניעה שעוררו מרירות רבה. המתח בין המעצמות לא שכך והתפרץ שוב ב-1914, כחלק מהגורמים העיקריים למלחמת העולם הראשונה.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

צרפת של שנות השישים של המאה התשע עשרה הייתה תחת שלטונו של הקיסר לואי נפוליאון, המכונה נפוליאון השלישי. שלטון זה הלך והתרופף ויחד עמו מרצו ובריאותו של הקיסר. המרץ האדיר שהשקיע הקיסר במדיניות החוץ, שהביא בתחילה לניצחון במלחמת קרים, הופנה עתה כלפי סכסוכים שלצרפת לא היה כל סיכוי לנצח בהם, כגון הניסיון הכושל ליצור אימפריה צרפתית בראשות קיסר בובה במקסיקו, וניסיונות להתערב באיחודה של איטליה. מבחינה פנימית היה השלטון בלתי פופולרי, ודיכא את חירויות האזרח, על אף שבשנותיו האחרונות ניתן לאופוזיציה להשמיע את קולה.

מנגד החל כוח חדש להשמיע את קולו בענייניה של אירופה. הייתה זו פרוסיה בראשותו של "קאנצלר הברזל" אוטו פון ביסמרק. ביסמרק, גאון במדיניות חוץ וחסיד של תפיסת ה"ריאל פוליטיק", פעל במלוא המרץ לאיחודה של גרמניה תחת שלטונו של בית הוהנצולרן הפרוסי. ברור היה שבמקרה זה תאבד צרפת את ההגמוניה שלה באירופה, ולפיכך, כך ידע ביסמרק, על איחודה של גרמניה לעבור דרך פריז.

סכסוך הירושה בספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

עילתה המיידית של המלחמה הייתה סכסוך בנוגע לכס המלוכה הספרדי. בספטמבר 1869 נמלטה איזבלה מלכת ספרד מכיסאה, ובמשך כמה חודשים הוצעו יורשים שונים לכיסא זה. מועמדו של ביסמרק היה הנסיך לאופולד לבית הוהנצולרן-זיגמרינגן, קרוב משפחתו של מלך פרוסיה. נפוליאון השלישי ראה בעין צרה את החזיון של צרפת המכותרת על ידי גרמניה המאוחדת הנשלטת על ידי בית הוהנצולרן מצפונה וממזרחה, וספרד הוהנצולרנית מדרומה.

ביולי 1870 הכריז ליאופולד על ויתורו על כס המלוכה בספרד, אך נפוליאון השלישי לא הסתפק בכך, ודרש מהמלך הפרוסי וילהלם הראשון ערובה לכך שליאופולד לא ידרוש את הכס הספרדי בעתיד. וילהלם סירב לכך, היות שליאופולד כבר פרש מהמועמדות לכתר הספרדי. ביסמרק שראה את המברק שהוכן על ידי המלך בבד אמס מחק ממנו את הקטע המסביר את הסיבה לסירוב וכך הפך המברק למעליב. כתוצאה מכך הכריזה צרפת מלחמה על גרמניה ב-19 ביולי 1870. ביסמרק הפתיע את נפוליאון השלישי בכך שהצליח לצרף ללחימה את המדינות הגרמניות הדרומיות, אשר היו נפרדות מפרוסיה, אך כרתו עמה רשת של בריתות חשאיות.

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 ביולי התייצב נפוליאון השלישי במפקדת הארמייה הראשונה במץ, וב-31 ביולי החלו הכוחות הצרפתיים לחצות את נהר הסאר. ב-2 באוגוסט כבשו הקורפוסים הצרפתיים ה-2 וה-3 את זארבריקן, שעליה הגנה הדיוויזיה ה-16 הפרוסית.

באותו זמן השלים הצבא הפרוסי-גרמני את גיוס המילואים וריכוזם, והעמיד 3 ארמיות לצורך המתקפה: הארמייה הראשונה בפיקוד קרל פרידריך פון שטיינמץ, הארמייה השנייה בפיקוד פרידריך קרל, נסיך פרוסיה, והארמייה השלישית בפיקוד נסיך הכתר פרידריך. בעקבות כך עצרו הצרפתים את התקדמותם, ונסוגו בחזרה אל מעבר לגבול, ועברו למגננה.

במהלך הקרבות הראשונים, שני הצדדים ספגו אלפי אבדות מבלי שתושג התקדמות משמעותית. אמנם טעויות שעשה גנרל פון שטיינמץ, נתנו לצרפתים הזדמנות להבקיע את המערך הגרמני, אך עד שקלטו זאת, כבר שלחו הפרוסים תגבורות ושינו את תמונת המצב.

קרב גרבלוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית המתקפה הפרוסית התבססה על הטמנת מלכודות לצבא הצרפתי, ולנטרל את הארמיות הצרפתיות באזור הגבול, ורק לאחר מכן להתקדם לעומק צרפת. מול הכוחות הפרוסיים עמדה הארמייה הצרפתית הראשונה - "ארמיית הריין", שהתרכזה סמוך לעיר המבצר מץ כ-10 ק"מ ממערב לעיר. הארמייה עמדה תחת פיקודו של מרשל פרנסואה אשיל בזן, שקיבל את המינוי רק ב-12 באוגוסט, אך נפוליאון השלישי המשיך לפקד עליה עד ה-16 באוגוסט.

ב-18 באוגוסט בשעה 08:00 בבוקר הורה מולטקה לארמיות הראשונה והשנייה לתקוף את הכוחות הצרפתיים. בשעה 12:00 בצהריים פתח מפקד הקורפוס ה-9 גנרל אלברכט גוסטב פון מנשטיין בהפגזה כבדה על אמוילר. הצרפתים התגוננו היטב, אך העדיפות הארטילרית הפרוסית הכריעה לבסוף את הקרב. בשעה 14:30 תקפה הארמייה הפרוסית הראשונה מכיוון מזרח, אך נבלמה על ידי הקורפוס ה-6 הצרפתי, בפיקוד מרשל פרנסואה סטיין קנרובר, וקורפוס המשמר והקורפוס ה-7 הפרוסיים ספגו אבדות כבדות. אולם, הצרפתים לא הצליחו לנצל את הצלחתם, מכיוון שהקורפוס הצרפתי ה-6 הופגז קשות על ידי הארמייה הפרוסית השנייה, ומפקד קורפוס המשמר הצרפתי גנרל שארל דניס בורבאקי החליט על דעת עצמו שהקרב עומד להסתיים במפלה, ומשום כך לא פתח במתקפת נגד על הכוחות הפרוסיים.

למחרת ב-19 באוגוסט חסם הצבא הפרוסי-גרמני את דרך הנסיגה לכיוון ורדן, ועם התחדשות הקרבות העדיף מרשל בזן להיכנס עם 150,000 חייליו לתוככ העיר מץ. מולטקה הפריש 3 קורפוסים מכוחותיו לצורך הקמת הארמייה הרביעית - "ארמיית המז", והעמידה תחת פיקוד אלברט, נסיך הכתר הסקסוני, ועליהם הוטל לקיים את המצור על העיר. לאחר חודשיים של מצור, נכנעו הצרפתים ב-27 באוקטובר ונלקחו לשבי הגרמני.

קרב סדאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב סדאן

על מנת לשחרר את ארמיית הריין שכותרה במץ, החליטו נפוליאון השלישי ומפקדיו לחלץ את הארמייה על ידי ארמיית שאלון, ולאחר מכן לנתק את קווי האספקה הגרמניים, ובהמשך לחסל את הצבא הגרמני על ידי סיוע מארמייה נוספת ששהתה בפריז.

ב-21 באוגוסט חידשו הגרמנים את התקדמותם, לעבר ארמיית שאלון הצרפתית. מאידך, נפוליאון השלישי ומרשל פטריס דה מק-מהון החליטו לעקוף את הצבא הגרמני מצפון. על ידי המהלך הזה, כלאו הצרפתים את עצמם בשטח מישורי בין סדאן לגבול בלגיה. בעקבות כך ניצל מולטקה את ההזדמנות, ושלח את הארמיות השלישית והרביעית לכיוון הצרפתים, ומנע מהם לחבור לכוח הנצור במץ.

ב-30 באוגוסט לאחר קרב קצר בבומון, נסוגו הצרפתים לתוך העיר סדאן. במהלך הקרב ספגו הצרפתים אבדות כבדות, ומפקד קורפוס הפרשים ז'אן-אוגוסט מרגריט נהרג בראש לוחמיו. בעיר עצמה התחוללה היסטריה בעקבות התבוסה. לאחר שמק-מהון נפצע במהלך קרב בומון, נתן נפוליאון השלישי לגנרל אוגוסט-אלכסנדר דוקרו את הפיקוד על הארמייה, אך לפתע התברר כי המינוי הובטח לגנרל עמנואל-פליקס דה וימפפן מפקד הקורפוס ה-5. הבלבול חגג בשורות הצרפתים, ולבסוף הורה נפוליאון השלישי ב-2 בספטמבר על כניעה, ונלקח בשבי עם כל צבאו.

תבוסת צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תבוסת הצבא הצרפתי בסדאן, והקיסר נפוליאון השלישי וצבאו בן 100,000 חיילים נפלו בשבי. היה זה סופה של הקיסרות השנייה. בפריז הוכרזה "ממשלת הגנה לאומית" אשר המשיכה בניהול המאבק. היו אלו השלבים העובריים של המשטר שייקרא לימים הרפובליקה השלישית, וכבר בשלב זה לקה המשטר בכל המגרעות שאפיינו את צורתו ה"בוגרת" - חוסר החלטיות, תבוסתנות אל מול אויב חיצוני, ופלגנות פנימית ממארת.

הצלחתו של הצבא הפרוסי מוסברת בשל נחיתותו הצבאית של הצבא הצרפתי לעומת הצבא הפרוסי המאומן היטב, והמצויד בנשק מודרני, וגם על ידי מקצועיותו של ראש המטה של הצבא הפרוסי-גרמני, מולטקה ה"זקן". שנים לפני המלחמה עסק מולטקה בהקמת רשת גיוס, אימון והצטיידות שהתבססה במידה רבה על תשתית הרכבות, ואיפשרה ריכוז ושינוע מהיר ויעיל של צבא המילואים הפרוסי, על ציודו אל החזית בזמן קצר. כך, בשנת 1870, על אף שנפוליאון השלישי הוא שהכריז מלחמה, הצליח הצבא הפרוסי להגיע לעדיפות מספרית בגבול כאשר הצרפתים עוד היו עסוקים בגיוס. יתרה מזו, קווי הלוגיסטיקה שתכנן מולטקה איפשרו אספקה טובה יותר לצבא הפרוסי בשטחי האויב מאשר תפקודם של קווי אספקה הצרפתיים בארצם-שלהם. מולטקה היה כה בטוח בתכנונו ובתרגול הצבא, שלפי האגדה, בעת הגיוס של 1870, ישב וקרא ספר[1].

המדינאי לאון גמבטה, אשר התנגד בתחילה למלחמה, הכריז עתה כי מלחמה זו נכפתה על צרפת, וקרא לנקיטת התנגדות תקיפה לאויב. משהגיעו לאספה הלאומית הידיעות על תבוסת סדאן ונפילת הקיסר בשבי היה זה גמבטה שהכריז על כך באופן רשמי. הוא מונה לחבר בממשלת ההגנה הלאומית החדשה, וקיבל על עצמו את תפקיד שר הפנים. עם התקדמות הגרמנים לעבר פריז, יעץ גמבטה (כמוהו כשר הפנים הצרפתי עם תבוסת צרפת במלחמת העולם השנייה, ז'ורז' מנדל) כי על הממשלה לעבור מפריז, ולהמשיך את הלחימה גם לאחר נפילתה שנראתה כבלתי נמנעת. הצעתו של גמבטה נדחתה, שכן הממשלה חששה ממהפכה בפריז, ואכן, ניצניה של הקומונה הפריזאית החלו נראים בפריז. עם זאת נשלחה משלחת לעיר טור על מנת לארגן את ההתנגדות הצבאית משם. צעד זה נראה לגמבטה כבלתי מספק, וב-7 באוקטובר נמלט גמבטה מפריז בכדור פורח ובהגיעו לעיר טור הכריז על עצמו כשר הפנים ושר ההגנה. גמבטה ארגן הגנה תקיפה, והמלחמה נמשכה הרבה מעבר לציפיותיו של ביסמרק.

הצבא שארגן גמבטה יכול היה לסייע, שכן ההתנגדות לגרמנים בערי השדה הייתה רבה, ורבים נקראו אל הדגל, אך אסון צבאי נוסף, כניעתו בעיר מץ של שארית צבאו של נפוליאון השלישי בראשות המרשל בזן, ועמו 180,000 חיילים, הביא לכך שמאמציו של גמבטה לא נשאו פרי.

לאחר תבוסה נוספת ליד העיר אורליאן בדצמבר, נאלצה הממשלה לעבור לעיר בורדו, ובינואר 1871 נכנעה פריז. ב-18 בינואר 1871, הכריז על עצמו וילהלם הראשון כקיסר גרמניה המאוחדת (הרייך השני) בארמון המראות בוורסאי. כניעתה של צרפת הוכרזה אף היא במעמד זה. גמבטה נאלץ לקבל את הכניעה, ולאחר זמן מה התפטר במחאה על תנאי ההסדר שנכפו על צרפת.

הקומונה הפריזאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקומונה הפריזאית

המשמר הלאומי בפריז, והפועלים המתמרדים סירבו לקבל את תנאי הכניעה, והאשימו את הממשלה במחדל לארגן את ההתנגדות לגרמנים. ב-18 במרץ כבשו הפועלים את פריז, תוך שהם מכריזים על הקמת הקומונה הפריזאית. בעזרת הצבא הפרוסי הצליחה ממשלת צרפת, אשר העבירה את מושבה לוורסאי, לדכא את המרידה, במחיר דמים של כשלושים אלף הרוגים מקרב אנשי הקומונה (לעומת כתשע מאות ל"צבא ורסאי" כפי שכונה הצבא שדיכא את המרידה), בחלקם הגדול היו ההרוגים אזרחים, נשים וילדים. במיוחד ידוע לשמצה הטבח המכונה "שבוע הדמים" בין 21 במאי ו-28 במאי 1871.

תוצאות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוזה השלום הצרפתי גרמני נחתם בוורסאי ב-26 בפברואר 1871, ואושר בפרנקפורט ב"אמנת פרנקפורט", ב-10 במאי 1871. צרפת נאלצה למסור לגרמניה את מחוז אלזס לוריין, לשלם פיצויים בסכום של 5 מיליארד פרנק, ולאפשר שהיית כוחות גרמניים בתחומה עד שישולם הכופר (אשר בוצע, לפני המועד שנקבע לו, בשנת 1873).

המלחמה הביאה לעולם את גרמניה המאוחדת, המחושלת על ידי ניצחון צבאי, שהיה למאורע המכונן בתולדותיו הקצרים של הרייך השני, ובעלת אתוס מיליטריסטי גאה ומנצח. צרפת, לעומתה, הייתה מרוסקת מבחינה צבאית, מפולגת על ידי אירועי הקומונה הפריזאית, ובמשך זמן רב ניסתה להתאושש מן המשבר. (עדות לניסיון להביא שוב לגאווה לאומית לאחר נפילת סדאן, הייתה בנייתה של כנסיית סקרה-קר ברובע מונמארטר בפריז, סמל לגדולה הלאומית המחודשת).

תוצאה בלתי ישירה של המלחמה הייתה כי מדינת האפיפיור, שנתמכה עד אז בידי צרפת, נכבשה על ידי איטליה ב-20 בספטמבר 1870, בצעד שהשלים את איחודה של איטליה.

המלחמה גרמה למרירות ולאיבה בין גרמניה לצרפת בעשורים הבאים. הייתה זו יריבות שלא יכלה לבוא לסיום כל עוד הוחזקה אלזס לוריין בידיים זרות, ותמונת הרי הווז' המוחזקים בידיים גרמניות היוותה צל תמידי על חייה של הרפובליקה השלישית. המילה "revanche" - נקמה (ובהתאמה מדיניות של רבנשיזם) הייתה למילת המפתח ביחסים הבינלאומיים בשנים הבאות, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, האסון העולמי הגדול, שאחת מסיבותיו הייתה מלחמת פרוסיה צרפת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מיכאל הרסגור, אהוד פוקס, רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים: החלטות בתנאי משבר, דביר, 2010, עמודים 72 - 95