מלחמת שבע השנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת שבע השנים
Seven Years' War Collage.jpg
מצד שמאל למעלה, בכיוון השעון:
    קרב פלסי (23 ביוני 1757) קרב קריו (אנ') (6-8 ביולי 1758) קרב זורנדורף (אנ') (25 באוגוסט 1758) קרב קונרסדורף (אנ') (12 באוגוסט 1759)
תאריך התחלה: 17 במאי 1756[א]
תאריך סיום: 15 בפברואר 1763
משך הסכסוך: כשבע שנים (בזירה האירופית);
כתשע שנים (מתחילתה בצפון אמריקה)
קרב לפני: מלחמת הירושה האוסטרית
מקום: אירופה, אפריקה, הודו, צפון אמריקה, הפיליפינים
תוצאה: ניצחון אנגלי-פרוסי[1]; חתימת חוזה פריז
שינויים בטריטוריות: בריטניה וספרד השתלטו על צרפת החדשה, פרוסיה השתלטה על רוב שלזיה
הצדדים הלוחמים
ראשי מדינה
ממלכת פרוסיה (1750-1801)ממלכת פרוסיה (1750-1801) פרדריך הגדול
ממלכת בריטניה הגדולהממלכת בריטניה הגדולה ג'ורג' השני 
ממלכת הבסבורגממלכת הבסבורג מריה תרזה
ממלכת צרפתממלכת צרפת לואי החמישה עשר
רוסיהרוסיה יליזבטה
האימפריה הרומית הקדושההאימפריה הרומית הקדושה פרנץ הראשון
שוודיהשוודיהאדולף פרדריק 
מפקדים

ממלכת בריטניה הגדולהממלכת בריטניה הגדולה ג'פרי אמהרסט, ברון אמהרסט הראשון
ממלכת בריטניה הגדולהממלכת בריטניה הגדולה ג'יימס וולף
ממלכת פרוסיה (1750-1801)ממלכת פרוסיה (1750-1801) היינריך מפרוסיה
ממלכת פרוסיה (1750-1801)ממלכת פרוסיה (1750-1801) פרידריך וילהלם פון זיידליץ
Flag of Hanover (1692).svg וילהלם, רוזן שאומבורג-ליפה

ממלכת צרפתממלכת צרפת לואי ז'וזף דה מונקאלם
ממלכת הבסבורגממלכת הבסבורג קרל אלכסנדר, נסיך לורן
ממלכת הבסבורגממלכת הבסבורג ליאופולד יוזף פון דאון
האימפריה הרומית הקדושההאימפריה הרומית הקדושה פרנץ מוריץ פון לאסי
האימפריה הרומית הקדושההאימפריה הרומית הקדושה ארנסט גדעון פון לאודון

SevenYearsWar.png
שטחי שליטה לפני מלחמת שבע השנים. בירוק - צרפת, ספרד, רוסיה, אוסטריה, שוודיה ואחרות. בכחול - בריטניה, פרוסיה, פורטוגל ואחרות. באפור - מדינות נייטרליות

מלחמת שבע השנים הייתה מלחמה עולמית שנמשכה תשע שנים, בין 17541763, אך היא נקראת כך משום שחלקה העיקרי ארך שבע שנים, 1756–1763. במהלך המלחמה נאבקו צרפת ובריטניה על הגמוניה עולמית, והייתה לה השפעה ניכרת על האימפריה הספרדית.[2]

באירופה, נבע הסכסוך מסוגיות אשר נותרו בלתי פתורות לאחר מלחמת הירושה האוסטרית וכן מרצונה של פרוסיה להרחיב את שליטתה ברחבי היבשת. בין אוסטריה לפרוסיה שררה מחלוקת טריטוריאלית באשר למעמדה של שלזיה, אשר נכבשה על ידי אוסטריה במלחמה הקודמת. יתר על כן, פרוסיה בקשה להתפשט טריטוריאלית באירופה ולייצב את כוחה. כמו כן, יריבויות ארוכות שנים בין בריטניה לבין צרפת וספרד שררו בקולוניות שלהן בצפון אמריקה ובאיים הקריביים. יריבויות אלה תרמו אף הן לפרוץ המלחמה, ואכן, מדינות אלה לחמו ביניהן הן בקולוניות והן באירופה, באמצעות חילות רגלים וציים. הסכסוך בין בריטניה לצרפת בקולוניות והפך להיות למה שנודע כמלחמת הצרפתים והאינדיאנים, ובסיומה איבדה צרפת את מושבותיה בצפון אמריקה.

במסגרת המלחמה נכרתו בריתות מדיניות חדשות, במה שנודע כמהפכה הדיפלומטית (אנ') של 1756. פרוסיה הצטרפה לקואליציה של מדינות, אשר הונהגה על ידי בריטניה וכללה גם את יריבתה הוותיקה הנובר. בה בעת, אוסטריה יישבה סכסוך בן מאות שנים עם צרפת ויצרה עמה ברית נגד בריטניה ופרוסיה; אליהן נלוו סקסוניה, שוודיה, ספרד ורוסיה.

המלחמה עצמה הסתיימה בניצחון אנגלי-פרוסי; פרוסיה הצליחה לכבוש את שלזיה מאוסטריה, ואנגליה כבשה וסיפחה את כל המושבות של צרפת בצפון אמריקה. הלחימה בקולוניות של אנגליה וצרפת תמה ב-10 בפברואר 1763, עם חתימת חוזה פריז. חמישה ימים לאחר מכן, ב-15 בפברואר, נחתם חוזה הוברטוסבורג (אנ') שסיים את הלחימה באירופה. כך באה המלחמה אל קיצה.

מינוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש חוקרים המגדירים את מלחמת שבע השנים כמלחמת עולם.[3][4] ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, אף תיאר אותה בספרו היסטוריה של העמים דוברי האנגלית כ"מלחמת העולם הראשונה האמיתית".[5] בדומה למלחמת העולם הראשונה ולמלחמת העולם השנייה, השתתפו במלחמת שבע השנים מרבית מעצמות העולם החזקות. כמו כן, נערכה המלחמה בארבע מן היבשות ובאזורים רבים בתוכן: החל מאוהיו, מערב אפריקה, קובה, הפיליפינים וכלה בבנגל.[6] יתר על כן, המלחמה השפיעה על כלל תושבי העולם שחיו באותה תקופה מבחינת מסחר, דיפלומטיה, הגירה ומסירת מידע.[7]

לנוכח הקריטריונים הללו, מלחמת שבע השנים עומדת בקריטריונים של מלחמת עולם, אולם חרף כך וחרף הדמיון הרב בינה לשתי מלחמות העולם, היא איננה נחשבת מלחמת עולם. זאת, משום המושג מלחמת עולם התייחס תחילה למלחמת העולם הראשונה ואחר כך למלחמת העולם השנייה, אשר באה בעקבותיה. יש לזכור גם שעוד קודם למלחמת שבע השנים התחוללו מלחמות בלמעלה מיבשת אחת, כגון מלחמת שמונים השנה, מלחמת שלושים השנים, מלחמת תשע השנים ומלחמת הירושה האוסטרית; ברם, מלחמת שבע השנים היא הגדולה ביותר מביניהן.

יש לציין גם כי מלחמת שבע השנים היא, בין השאר, אחת מאירועי מלחמת מאה השנים השנייה, כינוי כולל לשורת מאבקים צבאיים שהתנהלו בין צרפת לבריטניה בין 1689 ל-1815.

"מלחמת שבע השנים" הוא השם הנפוץ בעיקר לזירה האירופית של המלחמה; בשל כמות הצדדים המעורבים בה, ובשל הזירות הרבות בהן התרחשה, זכתה לכינויים רבים במקומות שונים. שמותיה השונים של המלחמה הם:

ערך זה עוסק בעיקרו בזירה האירופית של המלחמה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצפון אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת ההתיישבויות של בריטניה וצרפת בצפון אמריקה, 1750, טרם פרוץ המלחמה

הגבולות בין אדמותיה של בריטניה לבין אלו של צרפת בצפון אמריקה לא היו מוגדרים לחלוטין במחצית המאה ה-18. צרפת טענה זמן רב לחזקה על כל אגן הניקוז של נהר המיסיסיפי, טענה שנדחתה על ידי בריטניה. במהלך שנות החמישים המוקדמות של אותה המאה, החלה צרפת לבנות רשת מבצרים בעמק נהר אוהיו על מנת להגן על השטח האמור, להפגין נוכחות צרפתית ולמנוע השפעה בריטית על העמים הילידים ביבשת.

המתיישבים הבריטים לאורך קו החוף הוטרדו מכך שהכוחות הצרפתיים יהיו קרובים לגבולות המערביים של מושבותיהם. הם חששו שמא הצרפתים עלולים לעודד את הילידים המקומיים שהיו בני בריתם של הצרפתים לתקוף את הבריטים. כמו כן, שאפו הבריטים לקבל גישה לאדמות הפוריות של עמק נהר אוהיו משום שמתיישבים חדשים רבים נזקקו לאדמות חקלאיות.[8]

פור דוקן (אנ'), המבצר החשוב ביותר שבנו הצרפתים, נועד לבסס את הנוכחות שלהם ב"מזלגות אוהיו", מקום שם נפגשים נהרות אלגיני ומונונגהלה (אנ') ויוצרים את נהר אוהיו; מקום זה נמצא כיום בעיר פיטסבורג שבמדינת פנסילבניה. ניסיונות בריטיים בלתי אלימים לעצור את בניית המבצר נכשלו. לבסוף, ב-28 במאי 1754 נשלח כוח צבא בריטי מוירג'יניה, בפיקודו של הגנרל בן ה-22 ג'ורג' וושינגטון, על מנת להוציא את הצרפתים מאזור זה. הכוח פשט על המבצר והרג עשרה מאנשיו, לרבות מפקד המבצר, ז'וזף ז'ומונוויל. מאז נקרא הקרב על שמו, קרב ז'ומונוויל גלן (אנ'). הצרפתים נקמו את כיבוש המבצר בכך שתקפו את צבאו של וושינגטון בפורט נססיטי (אנ') ואילצו את וושינגטון להיכנע.[9] היו אלה האירועים הראשונים שהובילו למלחמת שבע השנים העולמית.

חדשות באשר למאורעות אלו הגיעו עד אירופה, שם ניסו בריטניה וצרפת לשאת ולתת על פתרון למצב, אך ללא הצלחה. בסופו של דבר, שלחו שתי המדינות כוחות צבא סדירים לצפון אמריקה על מנת לאכוף את תביעותיהן הטריטוריאליות. הפעולה המלחמתית הראשונה אשר ביצעו הבריטים במסגרת המלחמה הייתה הפשיטה על אקדיה ב-16 ביוני 1755, במה שנודע ברבות הימים כקרב פור ביוז'ור (אנ').[10] בעקבות קרב זה, סולקו כ-11,500 תושבים דוברי צרפתית מאקדיה, אזור שהיה בשליטה בריטית (אנ').[11] בחודשים הבאים, המשיכה הפעילות הצבאית הבריטית נגד הצרפתים ביתר שאת: בחודש יולי באותה השנה מייג'ור גנרל אדוארד בראדוק (אנ') הנהיג כוח בן אלפיים חיילים בכוח שנועד לכבוש מחדש את פור דוקן; ברם, המשלחת לא השיגה את מטרותיה. ב-8 ביוני באותה השנה האדמירל אדוארד בוסקאוון (אנ') הפגיז את האוניה הצרפתית "אלסיד" (אנ') ולכד אותה. נוסף על כך, בחודש ספטמבר לחמו כוחות בריטיים וצרפתיים אלה מול אלה בקרב אגם ג'ורג' (אנ').[12] כמו כן, הבריטים החלו להטריד ספינות צרפתיות באוגוסט 1755. במסגרת פעולותיהם הם לכדו מאות ספינות ולקחו בשבי אלפי סוחרים ימיים. כל זאת כאשר שתי המדינות היו, להלכה, במצב של שלום.

צרפת המוטרדת זממה בתגובה לתקוף את הנובר. הנסיך הבוחר של הנובר באותה העת, ג'ורג' השני, כיהן גם כמלך בריטניה, כך ששתי המדיניות היו באוניה פרסונלית. הנובר עצמה שכנה על אדמת אירופה לא הרחק מצרפת. לכן בריטניה, השוכנת על אי בקרבת אירופה, התקשתה להגן עליה. על מנת למנוע איום זה, ב-16 בינואר 1756 חתמה בריטניה על הסכם עם פרוסיה, ששכנה אף היא על אדמת אירופה; לפי ההסכם, שנודע בשם הסכם וסטמיניסטר (אנ'), התחייבה האחרונה להגן על הנובר.[13] בתגובה לכך, חתמה צרפת על ברית עם אוסטריה, יריבתה מזה שנים רבות, אשר הייתה מסוכסכת באותה תקופה עם פרוסיה. החתימה על בריתות אלה נודעה, בדיעבד, כמהפכה הדיפלומטית (אנ').

באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת אירופה לאחר חתימת חוזה אקס לה שאפל, 1748

את מלחמת שבע השנים באירופה ניתן לראות כהמשך ישיר של מלחמת הירושה האוסטרית (17401748), במהלכה כבש מלך פרוסיה פרידריך השני את שלזיה, חבל ארץ עשיר שנמצא על הגבול בין פרוסיה לאוסטריה. בסופה של המלחמה, נחתם חוזה אקס לה שאפל בה הכירה הארכי-דוכסית האוסטרית מריה תרזה בכיבוש שלזיה על ידי פרוסיה. אולם, לחתימה האוסטרית על חוזה השלום הייתה מטרה אחת בלבד - השגת הפוגה בקרבות אשר תאפשר לאוסטריה לבנות מחדש את צבאה המוכה ולכרות בריתות מדיניות אשר יאפשרו לה בפרק זמן קצר להשיב לידיה את שלזיה הכבושה. האימפריה הרוסית חוותה הלם כאשר התחזקה פרוסיה אפילו יותר, מה שמנע ממנה לממש את התוכניות שהיו לה לשליטה באזור הבלטי עקב כוחה העולה של פרוסיה. מלחמת הירושה האוסטרית גם הבהילה את ממלכת צרפת הגדולה, בעוד שהיא מאוימת על ידי בריטניה ואוסטריה - האויבות האגדיות של ממלכת צרפת. בעבר הן היו אותם האויבים אשר היה צריך להתגונן מפניהם לואי הארבעה עשר, מלך צרפת. צרפת ראתה באותה התקופה את פרוסיה ככוח הנגדי החשוב ביותר כנגד האימפריה ההבסבורגית, וחתמה איתה על הסכם ביטחוני-צבאי בשנת 1747.[14]

האוסטרים המאוימים חתמו על הסכם עם האימפריה הרוסית, ב-2 ביוני 1746 שלפיו במקרה של התקפה של הממלכה הפרוסית או של האימפריה העות'מאנית, האימפריה ההבסבורגית והאימפריה הרוסית ישתפו פעולה כנגדם.[14]

פרוסיה מצידה ראתה מקום להתפשטות טריטוראלית אל פרוסיה המערבית שנשלטה על ידי פולין, בנוסף ראתה גם בכיבוש הממלכה הסקסונית דרך להעצמת הכוח הפרוסי באירופה.[14]

מטרותיה אלו של הארכי-דוכסית הושגו בצורה מרשימה. תוך מספר שנים מועט השתנתה המפה הפוליטית באירופה ללא היכר. צרפת, רוסיה ואוסטריה, מדינות שבמשך שנים עיינו אחת את השנייה, כרתו ברית כנגד פרוסיה. פרוסיה מצדה, נסמכה על הסכם הגנה הדדי עם בריטניה, אשר נשלטה באותו זמן על ידי מלכי בית הנובר שראו את ממלכת אבותיהם מאוימת על ידי הצרפתים. סיבה נוספת של הבריטים לשותפות עם פרוסיה הייתה רצונם להשיג דריסת רגל ביבשת אירופה, וזאת לאחר שביססו את מעמדם כבעלי הצי הימי החזק בעולם.

בתקופת ההפוגה שלאחר החתימה על חוזה השלום, עסקה הארכי-דוכסית האוסטרית בעדכון שיטות הלחימה של צבאה לזו של הצבא הפרוסי. היא שיפרה את רווחת החיילים ואלה בתמורה העניקו לה כבוד רב ונאמנות.

במקביל להתחממות הצבאית בפנים היבשת, החל מתעורר מאבק בין צרפת לבריטניה בתחום השליטה בקולוניות אשר מעבר לים. מאבק זה נחשב גם הוא כאחת הסיבות לפרוץ מלחמת שבע השנים.

תמונות מלכי וקיסרי אירופה בראשית המלחמה:

פרוץ המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקה הראשון של המלחמה החל בשנת 1754 מעבר לאוקיינוס האטלנטי במדינת אוהיו שבארצות הברית של ימינו. בגזרה זו התחוללו קרבות עזים בין מגיני הקולוניות הצרפתיות לאלו הבריטים. ב-17 במאי 1756, לאחר שנתיים של לחימה בצפון אמריקה, התפשטה המלחמה גם לאירופה כאשר בריטניה הכריזה מלחמה רשמית על צרפת. פרידריך השני מלך פרוסיה, אשר היה מודע לכוונות הקואליציה שמולו לתקוף את ממלכתו, עמד בתקיפות על דעתו שעל פרוסיה ובריטניה להיות היוזמות של המלחמה הבלתי נמנעת. ב-29 באוגוסט פרצו כוחותיו של פרידריך את הגבול הסקסוני והמלחמה החלה.

הזירה האירופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שלכמה מדינות יש צבא, לצבא הפרוסי יש מדינה.

– הפילוסוף והסופר הצרפתי ווֹלטֶר על הצבא הפרוסי.[15]

בזירה האירופית בלטה הנחיתות המספרית של הצבא הפרוסי מול אויביו, אולם לא הייתה זו נחיתות איכותית.

1756[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש ממשלת בריטניה, תומאס פלהם-הוליס, סבור היה שמערך הבריתות החדש יצליח למנוע מלחמה באירופה.[16] ברם, הצרפתים כינסו כוח צבאי גדול בטולון על מנת להטיל מצור על האי מנורקה שבים התיכון, אשר היה נתון אז לשליטה בריטית. הייתה זו הפעולה המלחמתית הראשונה באירופה. הניסיון הבריטי להסיר את המצור מעל האי ב-20 במאי כשל, ונודע כיום כקרב מנורקה (אנ'). לבסוף, נכבש האי על ידי הצרפתים ב-28 ביוני. מפקד הכוחות הבריטיים באי, ג'ון בינג, הוצא להורג שנה אחת מאוחר יותר עקב כישלונו להגן על האי. בריטניה הכריזה מלחמה על צרפת באופן רשמי ב-17 במאי,[17] כמעט שנתיים לאחר פרוץ הלחימה בעמק אוהיו.

פרידריך השני, מלך פרוסיה קיבל ידיעות על העימותים שהתרחשו בצפון אמריקה וחתם על ברית עם בריטניה. לנוכח מערך הבריתות החדש באירופה, השתכנע פרדריך כי פריצתה של מלחמה היא עניין של זמן והחליט להקדים תרופה למכה. ב-29 באוגוסט החלה המעורבות הפרוסית במלחמה: פרידריך הנהיג צבא שפלש לסקסוניה, אחת המדינות הגרמניות הקטנות אשר תמכו באוסטריה. הוא עשה כך על מנת לעצור את הפלישה הצרפתית-אוסטרית הצפויה לשלזיה. לפרידריך היו שלוש מטרות במלחמתו החדשה עם אוסטריה: הראשונה הייתה לכבוש את סקסוניה, להיפטר ממנה כאיום אפשרי למדינתו ולהשתמש בצבא שלה ובכספיה למען המאמץ המלחמתי הפרוסי; השנייה הייתה להתקדם לכיוון בוהמיה, מקום שם יוכל להקים בתי מגורים צבאיים במימון אוסטרי; והשלישית הייתה לפלוש למורביה דרך שלזיה, לצור על המבצר שבאולומואוץ, להתקדם לכיוון וינה וכך להכריע את המלחמה לטובתו.

מערכי הכוחות בקרב לובושיץ; באדום - אוסטריה, בכחול - פרוסיה

בעוד פרידריך תוקף בסקסוניה, נותר הגנרל הפרוסי כריסטוף גרף פון שוורין (גר') בשלזיה עם צבא של 25,000 חיילים על מנת להגן עליה מפני פשיטות אוסטריות. הגנרל האנס פון להוולדט (אנ') נשלח למזרח פרוסיה על מנת להגן עליה מפלישה רוסית אפשרית. הצבא הפרוסי צעד בשלושה טורים מרכזיים: הראשון כלל כ-15,000 חיילים בפיקודו של הנסיך פרדיננד מברונסוויק (אנ'); השני כלל כ-18,000 חיילים בפיקודו של אוגוסטוס ויליאם, דוכס ברונסוויק-בוורן (אנ'); והשלישי כלל כ-30,000 חיילים, בפיקודו של פרידריך עצמו יחד עם הגנרל הסקוטי ג'יימס קיית' (אנ'). צבאו של פרדיננד מברונסוויק התקרב לעיר קמניץ. צבאו של דוכס ברונסוויק עבר דרך לוסאטיה (אנ') וסגר על העיר באוצן. בה בעת, צבאם של פרידריך וקיית' נע לכיוון העיר דרזדן, בירת סקסוניה.

צבאותיהן של סקסוניה ואוסטריה לא היו ערוכים לפלישה של אוסטריה ופרוסיה. לבסוף, ב-10 בספטמבר, כבש פרידריך את דרזדן למול התנגדות סקסונית מועטה ביותר. הצבא הסקסוני, שכלל רק 20,000 חיילים, נס לכיוון דרום מזרח, אל עבר מבצר פירנה (אנ'). ב-1 באוקטובר נערך קרב לובושיץ (אנ'), שבמהלכו נחל פרידריך את אחת המבוכות הגדולות ביותר בקריירה שלו. פרידריך העריך הערכת חסר את הצבא האוסטרי בן ה-32,000 חיילים, שעליו פיקד הגנרל מקסימיליאן אוליסס בראון (אנ'). הוא החל לתמרן באופן מוגזם, ובשלב מסוים אף הורה לחייליו לירות בפרשים פרוסים שנסוגו. פרידריך ברח משדה הקרב, והשאיר את גנרל קיית' לפקד על הכוח הפרוסי לבדו. גם מפקד הכוח האוסטרי בראון עזב את הקרב, בניסיון חסר תועלת להיפגש עם הכוח הסקסוני המבודד שבפירנה. בעוד הפרוסים נשארים בשדה הקרב הכריז פרידריך על ניצחון פרוסי בקרב.[18] הפרוסים הצליחו לצאת מהקרב בשן ועין למנוע בקרב את החבירה האוסטרית לצבא הסקסוני המבודד. ברם, נגרם להם עיכוב ממושך, שאיפשר לאוסטרים לארגן את צבאותיהם להמשך הלחימה.

מאוחר יותר, סיימו הפרוסים לכבוש את סקסוניה. לאחר המצור על פירנה (אנ') באוקטובר 1756, נכנע הצבא הסקסוני במלואו, ושולב בתוך הצבא הפרוסי. ההתקפה על סקסוניה הנייטרלית גרמה לכעס ברחבי אירופה והובילה להתחזקות הקואליציה האנטי-פרוסית.[19] האוסטרים הצליחו לכבוש את שלזיה באופן חלקי בלבד. ברם, הם מנעו מפרידריך להקים בתי מגורים צבאיים בבוהמיה. פרידריך הוצג ככזה שיש לו ביטחון עצמי מופרז שגבל בהתנשאות, ושגיאותיו עלו ביוקר לצבא הפרוסי הקטן. זה גרם לו לציין כי הוא לא לחם באותם האוסטרים, שבהם הוא לחם במלחמה הקודמת.

בריטניה הופתעה מהמבצע הצבאי הפתאומי של פרוסיה. היא התחילה לצייד את בעלת בריתה החדשה בספינות ובמצרכים ששווים עמד על 670,000 לירות שטרלינג דאז (כ-100.4 מיליון לירות שטרלינג בשנת 2020). כוח משותף של מדינות גרמניות בעלות ברית אורגן על ידי הבריטים על מנת להגן על הנובר מפלישה צרפתית, תחת פיקודו של דוכס קומברלנד (אנ'). הבריטים ניסו לשדל את הרפובליקה ההולנדית להצטרף לברית; ברם, האחרונה לא נעתרה לבקשה, עקב שאיפותיה להישאר מדינה נייטרלית.[20] חרף נחיתות מספרית חמורה שממנה סבל הצבא הפרוסי, שנת 1756 הייתה מוצלחת עבורה; זאת, בניגוד לכישלון הבריטי היחסי בצפון אמריקה.

1757[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחורף 1757, בזמן שלא התאפשרה פעילות צבאית, חתמו צרפת ופרוסיה בוורסאי על שני הסכמים. בחוזה ורסאי הראשון (אנ'), אשר נחתם ב-31 בדצמבר 1756, חתמו הצדדים על ברית הגנה הדדית, במקרה של תקיפה פרוסית או בריטית. בחוזה ורסאי השני (אנ'), אשר נחתם ב-1 במאי 1757, הבטיחה צרפת לסייע לאוסטריה בכיבושה מחדש של שלזיה; בתמורה לכך תעניק האחרונה לפליפה, בן דודו של מלך צרפת לואי החמישה עשר, את ארצות השפלה האוסטריות. כמו כן, הוסכם כי צרפת תסייע במימון המאמץ המלחמתי האוסטרי ותשלח חיילים לזירת הקרבות באירופה.[21] החוזים נחתמו על רקע שאיפותיה של הקואליציה האנטי-פרוסית לחלק את פרוסיה בין חברות הקואליציה בתום המלחמה.[22] אין לבלבל את החוזים הללו עם חוזה ורסאי משנת 1919, אשר חתם את מלחמת העולם הראשונה.

בחתימת ההסכמים הללו השלימו שני הצדדים למעשה את המהפכה הדיפלומטית; זאת, בהתחשב בכך שרק שנים ספורות קודם לכן לחמו הצדדים במלחמת הירושה האוסטרית. הן במלחמת הירושה הספרדית והן במלחמת שבע השנים, לחמה צרפת נגד בריטניה, ואוסטריה לחמה נגד פרוסיה. ברם, כאמור, במלחמה זו חתמו פרוסיה ובריטניה על ברית צבאית. בשל כך, נאלצו צרפת ואוסטריה ליישר את ההדורים ביניהן ולהילחם שכם אל שכם.

באביב של שנת 1757, נטל פרידריך את היוזמה לידיו בשנית. ב-18 באפריל הוא פלש אל חבל בוהמיה, אשר שוכן דרומית לסקסוניה, בצ'כיה של ימינו.[23] זאת, לפני שלכוחות צרפתיים או רוסיים יתאפשר להגיע לאזור ולחבור לאוסטריה, בעלת בריתם. ב-21 באפריל כבשו הפרוסים את העיר ליברץ. פרדריך החל להתקדם אל עבר פראג, בירת בוהמיה והעיר הגדולה ביותר בה. ב-6 במאי, בעוד הוא מתקרב לפראג, נתקל פרידריך בכוחות אוסטרים שהמתינו לו מחוץ לה. בסופו של דבר, הסתיים הקרב על פראג בניצחון פרוסי; פרידריך ניצל פריצה במערך האוסטרי, חדר לתוכה וחצה אותו לשניים.[24] עם היוודע דבר הקרב, הוקפץ כוח תגבורת אוסטרי בראשותו של לאופולד יוזף פון דאון לאזור, אך איחר את המועד והגיע לקרב אחרי שמרבית הצבא האוסטרי כבר הובס.

לאחר הקרב, התפנו הפרוסים להטיל מצור על פראג. לאחר כחודשיים של מצור, שעה הפרוסים היו קרובים להשלמת המצור על העיר, שלחו האוסטרים צבא חדש בפיקודו של דאון. ב-18 ביוני נערך בקרבת העייריה קולין (אנ') קרב בין כוחותיו של דאון לאלו של פרדריך, בשם קרב קולין. הפרוסים נחלו תבוסה מכרעת בקרב, אולצו לסגת מבוהמיה וכך הביאו את המצור על פראג לסיומו.

נוסף על הלחימה מול צרפת ואוסטריה, לחמה פרוסיה מול שוודיה בפומרניה ומול רוסיה בפרוסיה המזרחית. הצטרפותן של שתי המדינות הללו למלחמה אילצה את פרידריך להפנות את משאביו לחזיתות נוספות על מנת להתמודד עם האיום החדש הנשקף משתיהן.[25]

לאחר הנסיגה הרחבה מבוהמיה, היה מצבה של פרוסיה עגום במיוחד. כוחות אוסטרים החלו פולשים לשטח הממלכה, בעוד צבא צרפתי, בראשות הנסיך מסוביזה, החל להתקרב לגבולה המערבי. כך, למשל, ב-26 ביולי הביסו הצרפתים את צבאה של הנובר, בעלת בריתה של פרוסיה, בקרב האסטנבק (אנ'). אז התחיל כיבוש צרפתי זמני בהנובר. במהלך זה אשר כונה על ידי נפוליאון "פנינה של תמרון והחלטיות", הצליח פרידריך להפוך את היוצרות. ב-5 בנובמבר נפגשו הצבאות הצרפתי והפרוסי ממערב ללייפציג בקרב רוסבאך, שבו נחלו הפרוסים ניצחון מרשים; בין השאר, הודות לעבודת חיל הפרשים שעליו פיקד פרידריך וילהלם פון זיידליץ.

חיילים פרוסים בקרב לויתן

שעה שצבאו של פרידריך עסוק בלחימה מול הצרפתים ברוסבאך, ניתנה לאוסטרים יד חופשית לפעול בשלזיה מול הפרוסים. ב-22 בנובמבר כבשו האוסטרים את העיר ורוצלב מידיו של דוכס ברונסוויק-בוורן, במה שנודע כקרב ורוצלב. בסיום הקרב נסוגו שארית הכוחות הפרוסים לכיוון העיר גלוגוב, ומפקד הכוח הפרוסי, בוורן, נלקח בשבי האוסטרים.[26] בשל כך נע פרידריך במהירות לכיוון שלזיה לנוכח הצבא האוסטרי שפלש אליה.

ב-6 בדצמבר נתקל פרידריך בכוחות האוסטריים בקרבת העייריה לויתן (כיום העיר לוטינה (אנ') שבפולין). כוחות אלה היו חזקים ממנו במידה ניכרת והם המתינו לו בפאתי העיירה. במהלך הקרב שהתחולל במקום, הקרוי בשם קרב לויתן, יצא פרידריך למתקפת הסחה לכיוון צפון מזרח. משנתפנו האוסטרים לעצור את מתקפת ההסחה, תקפו יתר הכוחות הפרוסיים את מקביליהם האוסטריים מכיוון דרום מזרח, וכיתרו אותם.[24] היה זה אחד מניצחונותיו המזהירים של פרידריך. עם התבוסה האוסטרית המכרעת לאחר הקרב, התאפשר לפרידריך לכבוש ורוצלב מחדש; ואכן, ב-20 בדצמבר הצליח פרידריך לממש את שאיפתו בתום מצור על העיר, אשר ארך כשבועיים.

לאחר הניצחונות המזהירים ברוסבאך ובלויתן, הוכיח פרידריך פעם נוספת את היותו המצביא הטוב ביבשת; זה השולט על הצבא החזק והיעיל ביותר בעולם. פרידריך קיווה שניצחונות אלה יצליחו להשיב את מריה תרזה, מלכת אוסטריה, לשולחן המשא ומתן על הסכמי השלום.[27] ברם, היא היא הייתה נחושה שלא לשאת ולתת עד שצבאה ישתלט על שלזיה מחדש.[28][29] עקב הנטל הכלכלי הכבד של המלחמה, שכילה את תקציב המדינה ל-1757, העלתה פרוסיה את המיסים שהושתו על סקסוניה הכבושה ועל הכנסייה הקתולית בשלזיה על מנת שיהיה מספיק כסף למימון המלחמה בהמשך.[30]

1758[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 בינואר כבשו כוחות רוסיים, תחת פיקודו של הסקוטי ויליאם פרמור (אנ') את העיר קניגסברג שבפרוסיה המזרחית (כיום קלינינגרד). באביב של שנת 1758 פלש הצבא הפרוסי לאוסטריה, אך לא הצליח להגיע להישג בעל חשיבות. ב-27 במרץ חצה צבאו של פרדיננד מברונסוויק את נהר הריין. ב-23 ביוני ניצח פרדיננד באמצעות צבא של 40,000 חיילים צבא צרפתי בן 70,000 חיילים בקרב קרפלד. בחזית המערבית, הוכו הצרפתים בשנית בקרב ריינברג.

לאחר שהביא לנסיגת הרוסים תקף פרידריך ב-25 בספטמבר את הצבא השוודי, שהצליח לעמוד בשש מתקפות פרוסיות. ב-14 באוקטובר הצליחו האוסטרים להפתיע את הפרוסים בקרב הוכקירך. חטיבת הארטילריה הפרוסית נמחתה כמעט לחלוטין, אך פרידריך הצליח להסיג את צבאו מבלי לספוג אבדות נוספות.

1759[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב קונרסדורף

בשנת 1759 נחלו הפרוסים מספר תבוסות נוספות. בקרב קאי הביס צבא רוסי של 70,000 חיילים את הכוחות הפרוסים שמנו 26,000 חיילים בלבד. הצבא ההאנוברי הצליח לנצח את הצבא הצרפתי בקרב מינדן, אולם עובדה זו לא מנעה מפרידריך לאבד כמחצית מכלל כוחותיו בקרב קונרסדורף. בקרב מקסן הכניע הצבא האוסטרי גיס פרוסי שלם אשר מנה 13,000 חיילים.

במערב היבשת הנהיגו הצרפתים ניסיון פלישה לאיים הבריטיים בשנת 1759, אולם תוכנית זו לא הגיעה לכלל הבשלה לאחר שתי מפלות צרפתיות בקרבות ימיים מול ספינות המלחמה הבריטיות.

1760[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת 1760 החלה גם היא בסימן מפלות פרוסיות. הפרוסים הובסו בקרב לנדסהוט, ואילו הצרפתים הצליחו לכבוש שטחים בצפון פרוסיה, לחופי הים הבלטי. בהמשך הקרבות הצליחו הכוחות האוסטרים לכבוש את העיר גלאץ שבשלזיה (קלודצקו בפולין), אולם הפסידו לפרידריך בקרב ליגניץ אף־על־פי שמספר חייליהם היה גבוה פי שלושה ממספר החיילים הפרוסים. ניצחון זה של הפרוסים לא מנע מהרוסים והאוסטרים לאחד כוחות במטרה לכבוש את הבירה הפרוסית - ברלין.

1762-1761[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 בינואר 1761 הצטרפה גם ספרד לקרבות בהכריזה מלחמה על בריטניה ועל פורטוגל, בעלת בריתה. פורטוגל הייתה הרוסה מרעידת האדמה בליסבון, ואילולא הסיוע הבריטי היא כנראה הייתה נמחצת תחת הצבא הספרדי.

כניסתה של ספרד למלחמה, החלישה את התמיכה הבריטית בפרוסיה, שהחלה מאבדת שטחים במהירות לטובת האוסטרים והרוסים. לקראת סוף שנת 1761 מנה הצבא הפרוסי כ-60,000 חיילים בלבד. בריטניה מצידה הודיעה לפרידריך השני כי היא מתכוונת למשוך ידה מהמלחמה ולהפסיק את תמיכתה הכלכלית בפרוסיה. סופה של הממלכה הפרוסית נראה קרוב מתמיד, אולם לבסוף שיחק המזל לידיהם של הפרוסים. ב-5 בינואר 1762, נפטרה הצארינה הרוסייה יליזבטה. יורשה הפרו-פרוסי פיוטר השלישי הציע מיד עם המלכתו חוזה שלום שישים קץ לקרבות.

עם יציאתה של רוסיה מהמלחמה, שוודיה החליטה לצאת מהמלחמה גם היא, מחשש שהרוסים ישתפו פעולה עם הפרוסים ויתקפו אותה.

יציאתן של רוסיה ושוודיה מהמלחמה, יחד עם הכנעת הכוחות הצרפתים ממערב בידי צבא הנובר, העניקו לפרוסיה את היתרון הצבאי הנדרש כדי להכניע את אוסטריה. הקרב האחרון שנערך בין שתי המדינות היה קרב פרייברג שהסתיים ב-29 באוקטובר 1762.

1763[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזירה הקולוניאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזירה הקולוניאלית נלחמו כוחות בריטיים בכוחות צרפתים בתחומי הודו, צפון אמריקה, הים הקריבי, הפיליפינים ולאורך חופי אפריקה. במהלך שנות החמישים של המאה ה-18 ועד לשנת 1763 השתלטה בריטניה על שטחים עצומים וזכתה להשפעה רבה על התרבויות אשר התקיימו בהם, וזאת תוך צמצום השטח וההשפעה הצרפתיים.

בנוסף ללוחמה בין הצרפתים לבריטים בקולוניות, לאחר הצטרפותה של ספרד למלחמה, והתקיפה על פורטוגל, נפתחה חזית בדרום אמריקה בין הקולוניות הספרדיות, לבין הקולוניה הפורטוגזית של ברזיל. חזית זו לא ראתה התקדמות לכאן או לכאן במהלך המלחמה.

בצפון אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת הצרפתים והאינדיאנים
עמדות בריטיות וצרפתיות, במהלך ארבע השנים הראשונות למלחמה
■ ◘ שטחים, יישובים ומבצרים בריטיים

■ ◘ שטחים, יישובים ומבצרים צרפתיים

בקולוניות של ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הצטרפותה של ספרד למלחמה לצידה של צרפת, אשר נלחמה נגד בריטניה, החלה האחרונה לתקוף את הקולוניות של ספרד. ואכן, ב-14 באוגוסט 1762 נכבשה הוואנה, בירת קובה של ימינו, אשר הייתה אז מושבה ספרדית.[31] ב-6 באוקטובר סיימה בריטניה לכבוש את מנילה, בירת הפיליפינים כיום, שהייתה נתונה אף היא לשליטה ספרדית.[32] ברם, עם חתימת חוזה פריז, השיבה בריטניה לספרד את הבעלות על המקומות הללו.

בדרום אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1762, עם הצטרפותה של ספרד למלחמה לצידה של צרפת, תקפה האחרונה את פורטוגל. צרפת לחמה אז נגד בריטניה, אשר הייתה קשורה בברית עם פורטוגל במסגרת הסכם וינדזור מ-1386. אף שהצבא הפורטוגזי היה קטן במידה ניכרת ממקבילו הספרדי, הצליחו הפורטוגזים להדוף את הפלישה הספרדית למדינתם ולמושבותיהם שבדרום אמריקה, בלי להילחם בקרב גדול. על כן, מלחמה זו נקראת בפורטוגל "המלחמה הפנטסטית".[33]

בהודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המלחמה, ביצרה חברת הודו המזרחית הבריטית את העיר כלכותה שבהודו, מחשש להתקפה צרפתית עליה. במעשה זה עוררו הבריטים את חמתו של הנוואב של בנגל (אנ'), סיראג' אוד-דאולה (אנ'), אשר שלט באזור הסמוך. ב-20 ביוני 1756 תקפו צבאותיו של אוד-דאולה את כלכולתה (אנ') וגירשו משם את הבריטים. עם תום הלחימה, כלאו המוגולים בצינוק 146 ממגיני העיר האירופיים; צינוק זה נודע בשם החור השחור של כלכותה, ונספו בו 123 איש ביום אחד.

בעקבות הכישלון הבריטי, נשלח צבא בראשותו רוברט קלייב, ששכן בעיר צ'נאי, על מנת להילחם באוד-דאולה. ואכן, בינואר 1757 כבש צבאו של קלייב את כלכותה מחדש. ב-23 ביוני 1757 נערך קרב פלסי, ובו נחל אוד-דאולה תבוסה מכרעת. על מנת להתגבר על הנחיתות המספרית של הצבא הבריטי, שיחדו הבריטים קצינים מקומיים שיילחמו לטובתם וכך הטו את הכף. לאחר הקרב הפך קלייב מושל בנגל החדש, במקומו של אוד-דאולה.

במערב אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העימות בין הבריטים לצרפתים בא על סיומו עם החתימה על חוזה פריז, ב-10 בפברואר 1763. אשר כלל סדרה מורכבת של החלפת שטחים בין המעצמות. לידי צרפת ניתנה זכות הבחירה לשמור בידיה את "צרפת החדשה" (קנדה של ימינו) או את מושבותיה בגוואדלופ הקריבית. הצרפתים בחרו באפשרות השנייה, וזאת כדי לשמר את מקור ההכנסה הרווחי שהיווה הסחר בסוכר שמקורו באזור זה. בחירה זו תאמה את רצונם של הבריטים שנהנו מאספקת סוכר שוטפת ממושבותיהם בקריביים, וששליטתם בצרפת החדשה יצרה למעשה מצב בו הם שולטים בכל צפון אמריקה אשר ממזרח לנהר המיסיסיפי.

באירופה, הושבו הגבולות למצבם בתקופה שקדמה למלחמה בחוזה הוברטוסבורג (אנ') שנחתם ב-15 בפברואר 1763. חוזה זה הכיר בבעלותה של פרוסיה על שלזיה. בנוסף לכך, זכו הפרוסים בהשפעה רבה בקרב האימפריה הרומית הקדושה. השפעה זו מסמנת למעשה את תחילתה של המדינה הגרמנית המודרנית.

תוצאות המלחמה והשלכותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלוש עשרה המושבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה המציגה את השינויים הטריטוריאליים אשר התרחשו אחרי המלחמה על אדמת צפון אמריקה; בוורוד ההישגים של בריטניה אחרי החתימה על חוזה פריז, ובצהוב ההישגים של ספרד אחרי החתימה על הסכם פונטנבלו

עקב העזרה הכלכלית הנדיבה, אשר העניקה בריטניה לפרוסיה במהלך המלחמה, נקלעה בריטניה בסיומה למשבר כלכלי חמור. על מנת להקטין את הגירעון שלה, הגדילה בריטניה את המס שהטילה על המתיישבים האמריקאיים בשלוש עשרה המושבות. למשל, היא חוקקה את חוק הבולים שבמסגרתו נדרשו כל להיות המסמכים הרשמיים והעיתונים אשר הופצו במושבות הבריטיות בצפון אמריקה להיות מבוילים בבולי הכנסה. עקב נטל המיסים הכבד, טבעו המתיישבים את הססמה אין מיסוי ללא ייצוג, כיוון שלא היה להם ייצוג בבית הנבחרים הבריטי. כמו כן, במושבות שררו רגשות אנטי בריטיים חזקים, אשר החלו לעלות גם בחיי אדם; ב-1770 למשל, נערך טבח בוסטון, שבו נספו חמישה תושבים אשר הפגינו נגד השלטון הבריטי.

בשל עול המיסים הוקמו ארגונים כגון בני החירות, אשר הפיצו תעמולה שקראה למאבק אלים בבריטים. במסיבת התה של בוסטון התחפשו חברי הקבוצה ואנשים נוספים שנלוו אליהם לילידים אמריקאיים והשליכו מהספינות אשר עגנו בנמל בוסטון תה בשווי של 18,000 לירות שטרלינג (כ-2.8 מילון לירות במונחי 2020, מקביל לכ-12.7 מיליון שקלים חדשים). על מנת להעניש את המתיישבים על מעשה זה, חוקקו הבריטים את חוקי הכפייה, אשר הורו, בין היתר, על סגירת נמל בוסטון עד שתוחזר תמורה שוות ערך לתה שהושמד, וחייבו עובדי ציבור במסצ'וסטס, אחת מהמושבות, לעמוד למשפט מחוצה לה. המתיישבים בזו לחוקים האלה, אשר נקראו בפיהם "החוקים הבלתי נסבלים". הזעם והתסיסה נגד הבריטים הובילו לבסוף לקרבות לקסינגטון וקונקורד. קרבות אלו היו יריית הפתיחה, תרתי משמע, של מלחמת העצמאות של ארצות הברית.

לאחר המהפכה האמריקאית ומלחמת העצמאות שלה, זכו שלוש עשרה המושבות בעצמאות וכוננו את ארצות הברית ב-1776, עת פרסום הכרזת העצמאות של ארצות הברית. במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית תמכו בה צרפת, אשר רצתה לנקום בבריטניה על אובדן השטחים שלה במלחמת שבע השנים.

רעיונות המהפכה האמריקאית חלחלו אל תוך צרפת, והשפיעו על פרוץ המהפכה הצרפתית ב-1789.[34] שתי מהפכות אלה, אשר באו בעקבות מלחמת שבע השנים, תרמו להתפתחות הלאומיות ולהפצתה באירופה בפרט וברחבי העולם בכלל במהלך עשרות השנים הבאות.

בקוויבק[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת חוזה פריז, כאמור, הוענקו כל השטחים של מושבת צרפת החדשה שבצפון אמריקה לבריטניה. כתוצאה מכך, נשתנו חייהם של דוברי הצרפתית במושבה זו מן הקצה אל הקצה. כך למשל, דוברי צרפתית רבים גורשו מחבל אקדיה במהלך המלחמה והתיישבו באזור לואיזיאנה ובעיר ניו אורלינס בפרט; כיום הם קרויים בשם קֵייגֶ'ן, שיבוש של השם "אקדים" (באנגלית: Acadian, קרי: "אַקֵיידְיֶן"). ברם, נותרו ריכוז של דוברי צרפתית רבים אשר באזור קוויבק, אשר נמצא כיום בשטח קנדה. בשל כך, הוחלט עם הקמתה של האחרונה כי תונהגנה בה שתי שפות רשמיות: אנגלית וצרפתית.

​בקוויבק פעילה מזה שנים רבות תנועה בדלנית, הקוראת להיפרדות החבל מקנדה ולייסוד מדינה עצמאית.[35] זכורה למשל התבטאותו נשיא צרפת, שארל דה גול, אשר קרא בנאומו באחד מביקוריו בקוויבק: "תחי קוויבק החופשית!" ועורר משבר דיפלומטי בין שתי המדינות.[36] במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 פעל ארגון טרור בשם החזית לשחרור קוויבק, אשר ביקש לשחרר את קוויבק בדרכים אלימות. באוקטובר 1970 חטפו חברי הארגון דיפלומט בריטי ושר בממשלת קוויבק אשר נרצח לאחר מכן, במה שנודע כמשבר אוקטובר.[37] בשלהי המאה העשרים נערכו שני משאלי עם באשר לשאלת עצמאותה של קוויבק: הראשון (אנ') ב-1980 והשני (אנ') ב-1995. בשני המשאלים בחרו רוב המצביעים להתנגד לעצמאות. במשאל הראשון הפער בין התומכים לבין המתנגדים עמד על כעשרים אחוזים,[38] בעוד שבשני עמד הפער מעט יותר מאחוז.[39]

באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיבה בין מדינות מערב אירופה, פרוסיה, אוסטריה ורוסיה, גרמה להן לתת את הסכמתן לחלוקת פולין ביניהן, על מנת ליישר את ההדורים ולשקם את כלכלותיהן.[40]

שלזיה, סלע המחלוקת שהוביל למלחמה, נותרה בחזקת פרוסיה שנים רבות לאחר המלחמה. בשנת 1871, עם איחוד גרמניה שהובל על ידי פרוסיה, הועבר החבל לידי גרמניה. ברם, עם תום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 הועבר האזור לחזקת פולין, על מנת לפצות את האחרונה על אובדן שטחים לברית המועצות. הגרמנים שאכלסו את חבל שלזיה גורשו מערבה, וקו הגבול החדש בין פולין לגרמניה נקבע להיות קו אודר-נייסה.

בהודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הניצחון הבריטי על ההודים בקרב פלסי, הגבירה חברת הודו המזרחית הבריטית את אחיזתה בהודו בהדרגה. במהלך השנים הבאות ידעו היחסים בין ההודים לבריטים עליות ומורדות. לבסוף, בשנת 1857 פרץ המרד ההודי הגדול. הבריטים דיכאו את המרידה בהצלחה; חברת הודו המזרחית פורקה, ובמקומה החלו כ-90 שנה של שלטון בריטי ישיר בהודו. על מנת להביא את השלטון הבריטים לסיומו, קמה תנועת העצמאות ההודית, אשר אחד ממנהיגיה הבולטים היה מהאטמה גנדי. לבסוף הצליח מאבק התנועה, כאשר הודו קיבלה עצמאות מבריטניה ב-1947.

המלחמה בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהיה צורך בפילוסוף או בהיסטוריון גדול ממני על מנת להסביר את הגורמים למלחמת שבע השנים המפורסמת, שאירופה הייתה מעורבת בה. ואכן, המקור שלה נראה בעיניי תמיד מסובך מאד, והספרים שנכתבו על אודותיה קשים להבנה באופן מדהים, כך שלעתים רחוקות נהייתי יותר חכם בסופו של הפרק מאשר בתחילתו, ולכן לא אטריד את הקורא בניתוח אישי שלי לסוגיה.

המקור באנגלית
It would require a greater philosopher and historian than I am to explain the causes of the famous Seven Years' War in which Europe was engaged; and, indeed, its origin has always appeared to me to be so complicated, and the books written about it so amazingly hard to understand, that I have seldom been much wiser at the end of a chapter than at the beginning, and so shall not trouble my reader with any personal disquisitions concerning the matter.

הספר מזלו של בארי לינדון (אנ'), מאת ויליאם מייקפיס תאקרי, ​מתאר את סיפורה של דמות בשם זה, אשר נלחמת במלחמת שבע השנים בשורות הצבא הבריטי. הספר עובד על ידי סטנלי קובריק לסרט עלילתי הקרוי בפשטות בארי לינדון, אשר יצא לאקרנים בשנת 1975. עלילות הספר המוהיקני האחרון מאת ג'יימס פנימור קופר מתרחשות אף הן במהלך מלחמת שבע השנים. כמו כן, הנובלה הסאטירית קנדיד מאת הפילוסוף והסופר הצרפתי ווֹלטֶר, מבוססת על אירועי המלחמה. נוסף על כך, במשחק Age of Empires III ניתן לשחק בקרבות המתרחשים בזמן המלחמה הזאת.

אסטרטגיות לוחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך רוב המאה השמונה עשרה, ניהלה צרפת את מלחמותיה באותו אופן. היא אילצה את מושבותיה להגן על עצמן, ושלחה אליהן סיוע מועט או חיילים שרובם היו לא מיומנים. זאת, כיוון שהיא סברה כי הלחימה במושבות תהא אבודה בכל מקרה. גישה זו נכפתה במידה מסוימת על צרפת. מבחינה גאוגרפית, העליונות הימית של הצי הבריטי הקשתה על מקבילו הצרפתי לספק הגנה למושבות הצרפתיות. הגבולות הארוכים של מושבות צרפת לא אפשרו להקים צבא יבשתי מקומי על מנת לשלוט באזור.[41] בהינתן הצרכים הללו, התמקדה הממשלה הצרפתית בלחימה באירופה. צרפת שמרה את רוב הצבא שלה באירופה, בתקווה לנחול ניצחונות שם. התכנית הייתה להילחם עד לסיום פעולות האיבה; בסיומן, בזמן הדיונים על הסכמי השלום, היא תוכל לקבל הישגים טריטוריאליים באירופה חרף אבידות מחוץ לאירופה. כך קרה, למשל, בזמן חתימת הסכם סן ז'רמן-אן-ליי (אנ'), בשנת 1632. ברם, הגישה הזאת לא סייעה לצרפת במהלך המלחמה. היא איבדה את רבות ממושבותיה; חרף הצלחתה באירופה בראשית המלחמה, נאלצה צרפת לוותר על הישגיה הטריטוריאליים שם.

בניגוד לצרפתים, שבקשו להתמקד בלחימה באירופה, שאפה בריטניה לרכז את המלחמה במושבותיה מחוץ לאירופה, כמעצמה ימית. זאת, על פי חזונו של ויליאם פיט האב. כמו כן, הבריטים לא הציבו כוחות צבאיים רבים מטעמם ביבשת. הם בקשו לפצות על החיסרון הצבאי באירופה באמצעות כריתת בריתות עם מעצמת יבשתית אחת או יותר, ששאיפותיה התנגשו עם אלו של יריבותיה של בריטניה, כגון צרפת.[42] באמצעות מתן עזרה כלכלית לצבאות של בעלות בריתה באירופה, הצליחה בריטניה לתרגם את כוחה הכלכלי הרב ליתרון צבאי. במהלך מלחמת שבע השנים, בחרו הבריטים לשותפם הבכיר את אחד מהגנרלים המבריקים ביותר באירופה באותה עת, הוא פרידריך הגדול. פרידריך מָלַךְ על הכוח האירופאי העולה באותה התקופה, פרוסיה; הבריטים העניקו לו כספים רבים בעבור מאבקו הצבאי לצידם.[43] הברית הפרוסית-בריטית נכרתה במהלך המהפכה הדיפלומטית של 1756, שבמהלכה נטשה בריטניה את בריתה הארוכה עם אוסטריה, לטובת פרוסיה; שינוי מערך הבריתות את זה אילץ את אוסטריה לחבור לצרפת. הבריטים נקטו באסטרטגיה כפולה: הטלת מצור ימי והפצצת נמלי יריבותיה מחד, ותנועות כוחות מהירה בים מאידך. הם תקפו את אוניות המלחמה של המדינות היריבות ותקפו גם את מושבותיהן לעיתים קרובות כשהם משתמשים במתיישבים ממושבות בריטיות סמוכות כלוחמים.

הרוסים והאוסטרים היו נחושים לצמצם את כוחה של פרוסיה; אוסטריה שאפה להחזיר לעצמה את שלזיה, שאיבדה לטובת פרוסיה במלחמת הירושה האוסטרית. רוסיה ואוסטריה הסכימו לסייע זו לזו בכך שיתקיפו את פרוסיה. והן זכו לסיוע כלכלי וצבאי מצרפת בתמורה לכך שעמדו לצידה בחזית נגד פרוסיה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הלחימה בין בריטניה לצרפת בצפון אמריקה החלה כבר ב-28 במאי 1754; ברם, בריטניה הכריזה על צרפת רק בתאריך זה. כמו כן, המלחמה באירופה, זירת הלחימה המרכזית במלחמה, החלה רק ב-1756, לכן מקובל להחשיב את ראשית המלחמה בשנה זו. יש לציין גם כי בין 1756 עד תום המלחמה ב-1763 חלפו שבע שנים, כשמה של המלחמה

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Was the American Revolution Inevitable?, באתר BBC
  2. ^ Elliott, J.H., Empires of the Atlantic World: Britain and Spain in America, 1492-1830
  3. ^ קובץ וידאו החפרנים עונה 4 - איך ספינות צפות?, סרטון באתר יוטיוב, 8 בינואר 2017
  4. ^ קובץ וידאו Seven Years' War, סרטון באתר יוטיוב, 4 באפריל 2019 (באנגלית)
  5. ^ Seven Years’ War, באתר ערוץ ההיסטוריה (באנגלית)
  6. ^ האקונומיסטמלחמת העולם הלא ראשונה, באתר הארץ, 9 ביולי 2014
  7. ^ דייוויד ארמיטאג', Common-place: Round Table Disscussion of Crucible of War: David Armitage, ספטמבר 2000 (באנגלית)
  8. ^ Anderson, עמוד 17
  9. ^ Anderson, עמודים 65-51
  10. ^ Anderson, עמודים 115-112
  11. ^ Anderson, עמוד 114
  12. ^ Anderson, עמודים 120-119
  13. ^ Clark, עמוד 198
  14. ^ 1 2 3 Seven Years' War | European history(באנגלית)
  15. ^ Voltaire > Quotes > Quotable Quote, באתר "goodreads" (באנגלית)
  16. ^ Anderson, עמוד 129
  17. ^ His Majesty's Declaration of War Against the French King. 17 May, 1756. MS. Notes, באתר גוגל ספרים
  18. ^ Szabo, עמודים 58-56
  19. ^ Dull, עמוד 71
  20. ^ The Dutch as Neutrals in the Seven Years' War, באתר "JSTOR" (באנגלית)
  21. ^ Dull, עמודים 94-93
  22. ^ Clark, עמוד 200
  23. ^ Marston, עמוד 37
  24. ^ 1 2 פנחס פיק, מלחמת שבע השנים, האנציקלופדיה העברית כג, עמ' 715
  25. ^ Anderson, עמוד 176
  26. ^ Kohlrausch, עמוד 573
  27. ^ Redman, עמוד 166
  28. ^ Redman, עמוד 173
  29. ^ Kohlrausch, עמודים 576-575
  30. ^ Kohlrausch, עמוד 576
  31. ^ Capture of Havana, באתר "British Battles" (באנגלית)
  32. ^ Capture of Manila, באתר "British Battles" (באנגלית)
  33. ^ קובץ וידאו Seven Years War 3 Minute History, סרטון באתר יוטיוב, 5 במרץ 2015 (באנגלית)
  34. ^ How Did the American Revolution Influence the French Revolution?, באתר ערוץ ההיסטוריה (באנגלית)
  35. ^ עשור לאחר כישלון המשאל, שוב נאבקים על העצמאות בקוויבק, באתר הארץ
  36. ^ קובץ וידאו ARCHIVES De Gaulle au Québec en 1967: "Vive le Québec libre!", סרטון באתר יוטיוב, 21 ביולי 2017 (בצרפתית)
  37. ^ October Crisis: 50 years after a bloody spasm that nearly tore Canada apart, באתר הגרדיאן (באנגלית)
  38. ^ (Québec Referendum (1980, באתר "The Canadian Encyclopedia" (באנגלית)
  39. ^ (Québec Referendum (1995, באתר "The Canadian Encyclopedia" (באנגלית)
  40. ^ קובץ וידאו Seven Years War 3 Minute History, סרטון באתר יוטיוב, 5 במרץ 2015 (באנגלית)
  41. ^ Dull, עמוד 14
  42. ^ Schweizer, עמודים 16-15
  43. ^ Schweizer, עמוד 106