מלכה ברוורמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מלכה ברוורמן (בן יהודה) (24 בדצמבר 1917[1], ט' בטבת תרע"ח - 27 בספטמבר 1997, כ"ה באלול תשנ"ז) הייתה מבכירות קהילת המודיעין הישראלית, האישה הראשונה שכיהנה כסגנית ראש "המוסד". נטלה חלק גדול בגיבוש "המוסד" ב-13 שנותיו הראשונות.

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלכה ברוורמן (עומדת מימין) עם אמה (יושבת), שניים מאחיה ובני משפחה נוספים

מלכה ברוורמן נולדה בשנת 1917 בביאליסטוק שבפולין, לאסתר ולאליהו, הצעירה מבין 8 אחים. אביה ושני אחיו היו בעלי עסקים אמידים. אמה הייתה אישה מסורתית. ברוורמן למדה בגימנסיה כמו כל אחיה ואחיותיה וגם למדה לנגן בפסנתר. היא התחנכה לציונות והייתה חניכה בתנועת "השומר הצעיר". חוותה גילויי אנטישמיות.

עם הזמן, השפעות המהפכה הבולשביקית והפסדים ממלחמת העולם הראשונה הובילו לירידת המשפחה מנכסיה ובהמשך אביה נפטר. חלק מהאחים היגרו לארצות הברית ולמקסיקו, ובשנת 1933 עלתה ברוורמן לארץ ישראל עם אמה ושניים מאחיה ואחותה. האחות, ציפורה, נפטרה בארץ ממחלת הטיפוס. האחות ברוניה, שנישאה והתגוררה בוורשה שבפולין, נספתה בשואה.

עם ההגעה לארץ נאלצה ברוורמן לוותר על הצטרפות לקיבוץ שהוקם על ידי בני הגרעין שלה מ"השומר הצעיר" וגם על המשך לימודים, ונדרשה לסייע בפרנסת המשפחה. המשפחה השתקעה ברעננה, וברוורמן מצאה עבודה בפרדס במיון תפוזים, ובמהרה קודמה לדרגת אחראית. בהמשך עברה לעבוד בסוכנות היהודית.

היא הצטרפה לש"י (שירות ידיעות), שירות המודיעין ב"הגנה", במסגרתו עסקה בהעברת ידיעות. היא עברה גם הכשרת עזרה ראשונה וקורס הדרכה, והדריכה על נשק. כבר אז באו לידי ביטוי תושייתה וקור רוחה, כפי שמלמדת עדותה[2], בה היא מתארת כיצד התחזתה לחולה משנתפסה על ידי הבריטים בהפרת עוצר כדי להעביר ידיעה.

בשנת 1944 נישאה למוניו ווינטראוב, איש עסקים, בעל מכבסות שסיפקו שירותי כביסה לבתי חולים. הזוג השתקע בצהלה שבתל אביב, שכונה שהייתה אז בהקמה.

תקופת השירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1944 הצטרף למטה הש"י איסר הראל (אז הלפרין), תחילה כמזכיר המחלקה היהודית ולאחר מכן כראש המחלקה, ומשנת 1947 ועד לקום מדינת ישראל היה מפקד מחוז תל אביב. בתקופה זו למד הראל להכיר את ברוורמן, אשר רכשה את אמונו והערכתו. עם הקמת המדינה הועמד הראל בראש שירות הביטחון, ה"שין בית", שהיה זרוע של צה"ל (לימים הפך השירות לארגון עצמאי שלא במסגרת צה"ל, ושמו "שירות הביטחון הכללי", השב"כ). ברוורמן, כמו אנשי ש"י נוספים, עברה לשרת בארגון. בשנת 1951 הוקם המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים (הידוע בכינוי "המוסד"), ובשנת 1952 מונה הראל לעמוד בראשו. הראל לקח עמו את ברוורמן[3] ומינה אותה כאחת מסגניו, לתפקיד ראש היחידה למינהל כוח אדם וכספים[4].

באותה עת "המוסד" היה ארגון בהקמה, לא היו נהלים, תקנונים והגדרות תפקידים ברורות, הכל היה בהתהוות. "המוסד" התחלק בתחילה לשני חלקים עיקריים: עיסוק בארגון ומינהלה ועיסוק בתחום המבצעי. הראל עסק בתחום המבצעי, וכל השאר היה באחריותה של ברוורמן. הראל נתן אמון וגיבוי מלא בברוורמן בכל הקשור בארגון, מינהלה וכספים[5], ועד מהרה הבינו כלל אנשי "המוסד" שאין טעם לפנות אליו בנושאים אלו. האחריות והסמכות הרחבה שקיבלה ברוורמן, בפרט בסוגיית המינויים ושיבוצי כוח האדם וכן בסוגיית התקציב, הקנו לה כוח רב בארגון. היא ביטאה מרץ, מהירות מחשבה וכושר אלתור. כאישה יחידה בהנהגת "המוסד", ועקב אישיותה הדומיננטית, נהגו בארגון לומר עליה כי בישיבות הבכירים "ישב גבר עם נשים". עם זאת נודעה כצנועה ולא אהבה מותרות.

כיון שהארגון היה יחסית קטן, לא הייתה היררכיה נוקשה ורחבה. ברוורמן התאפיינה בכך שהכירה כל חבר בארגון ואת כל בעיותיו, גם בבית וגם במשרד, הקפידה על "דלת פתוחה", והתייחסה ב"גובה העיניים" ובאופן שווה לכולם, מהבכירים עד לזוטרים. בקבלת החלטות הפעילה שיקולים ענייניים ורציונליים, ונאמר עליה בהקשר זה כי "בכפפה של משי הייתה יד של ברזל".

כמיופת כוחו ואשת סודו של הראל בכלל, וכממונה על כל נושאי הכספים בפרט, פיתחה ברוורמן מערכת קשרים ענפה עם ראשי מערכת השלטון הישראלית, כולל שרים ומנכ"לי משרדים (עדות אחת לאמון שרכשה הייתה היבחרה על ידי גולדה מאיר ללוותה בחשאיות לטיפולים בעת שמאיר חלתה[6]). תרומתה הראשונה למוסד הייתה בהשגת תקציבים כמעט בצורה בלתי מוגבלת. כאשר עוזרה היה מגיע למשרד האוצר, די כי היה מציין ש"מלכה שלחה אותי" והדלתות היו נפתחות. ברוורמן אף הופיעה באופן אישי ותדיר בענייני תקציב ומינהלה בפני ראש הממשלה דוד בן-גוריון, כיון שהראל נהג להדגיש בפניו כי אינו מבין בסוגיות התקציב וכי יש לשאול את ברוורמן. הכנת ותכנון תקציבים טרום עידן המחשוב הייתה אתגר בפני עצמו, כיון שמאופי העיסוק במוסד, התקציב נסמך על סוגי מטבעות רבים.

מלכה ברוורמן (קיצונית משמאל) עם ידידתה לילי קסטל (קיצונית מימין) ורבקה הראל (אשתו של איסר הראל)

עם הזמן התעצבו והתפתחו האגפים והמחלקות השונות, שיטות העבודה והנהלים, ולברוורמן היה חלק משמעותי כיד ימינו של הראל בגיבושן. יחידות נפתחו, צורפו מחלקות שהועברו מהשב"כ והודקו קשרים בין אמ"ן (אגף המודיעין) למחלקת חקר. בין היתר הקימו את מחלקת פרט, שהייתה אחראית על רווחת העובדים וטיפול במשפחותיהם ובבעיות הפרט בארץ ובחוץ לארץ וכן בקליטת עלייה של מי שהיו פעילים בארץ מוצאם למען המדינה. ברוורמן מינתה את לילי קסטל כראש המחלקה, שהפכה לידידתה הקרובה.

כאחראית על קבלת החלטות בענייני גיוס, שיבוצים ומינויים, ידעה ברוורמן לזהות הזדמנויות ולקבל החלטות מהירות. כך למשל בשנת 1954 גייסה את נחום אדמוני (לימים ראש "המוסד"), אותו הכירה משירותו הצבאי כקצין במודיעין. אדמוני, שחזר מלימודי תואר שני ביחסים בינלאומיים בארצות הברית, המתין במסדרון לראיון עבודה במשרד החוץ; ברוורמן, שעברה שם במקרה, גייסה אותו מיד להדריך בקורס של "המוסד"[7], ומשם המשיך לתפקיד נוסף שהוביל לבסוף לפיתוח אגף תבל (האגף במוסד המופקד על הקשרים המודיעיניים והדיפלומטיים). הישג נוסף שברוורמן הייתה מעורבת בו הוא הקמת מערך המסתערבים.

ברוורמן הייתה אחראית על כל נושאי הלוגיסטיקה[8], החל מלוגיסטיקה מורכבת שנדרשה למבצעים השונים וכלה בהקמת מטבח לעובדים.

לכל המשימות המבצעיות היו היבטי מינהלה, תקציב, לוגיסטיקה וכוח אדם, וכנגזרת מכך ברוורמן הייתה מעורבת בכל המשימות של "המוסד" בתקופתו של הראל. בין הידועות שבהן היו חשיפת "הנאום הסודי" של ניקיטה חרושצ'וב (1956) בו הוא מוקיע את פשעי סטלין; לכידת אדולף אייכמן, מבכירי המשטר הנאצי בגרמניה, מארגנטינה והבאתו למשפט בישראל (1960); ופרשת יוסל'ה שוחמכר (תחילת שנות ה-60)[7].

לברוורמן היה חלק מרכזי בשנים 19551962 בפעילות "המוסד" להעלאת יהדות צפון אפריקה במדינות מרוקותוניסיה ואלג'יריה, ואתיופיה. שליחי "המוסד" פעלו החל מהמחצית השנייה של 1955 להקמתם של ארגוני "המסגרת", לאימון צעירים וצעירות מקרב הקהילות היהודיות ככוח המגן של הקהילות, לצורך הגנה פיזית. שנה לאחר מכן קיבלו מרוקו ותוניסיה את עצמאותן משלטון המנדט הצרפתי, ובאלג'יריה, שהייתה חלק מהטריטוריה הצרפתית מעבר לים, התחוללה מלחמת עצמאות עקובה מדם נגד שלטון צרפת. עקב המצב הגיאו-פוליטי החדש בצפון אפריקה ראה ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, חשיבות ראשונה במעלה בהעלאתן של קהילות ישראל אלו לארץ ובד בבד אספקת אנשים, אמצעים, ידע והדרכה להגנה על אותן קהילות שחיו בליבן של אוכלוסיות מוסלמיות עוינות. "המוסד", בשותפות עם מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, פעלו במשותף ובחשאי להעלאה לישראל באמצעות "המסגרת"[9][10].

ברוורמן עסקה גם בתצפיות ממושכות אחר אתרים ביטחוניים במדינות ערב, בעיקר במצרים, שהייתה בזמנה אויבתה העיקרית של ישראל. במסגרת פעילות זו היא הצליחה ליצור קשרים ענפים עם כמה מראשי השלטון המצרי[11]. היא נסעה מספר פעמים למדינות אלו ואחרות (כגון קניה, ומדינות באירופה ועוד) במסגרת תפקידה, לעתים אף בלא התראה מראש למשפחתה. כמו כן הייתה מעורבת בפדיון שבויי "העסק הביש"[7].

מלכה ברוורמן עם בעלה הראשון, מוניו ווינטראוב, ובתה ליאורה

בתה היחידה ליאורה נולדה בשנת 1953. בשנת 1956 עברה המשפחה לרמת גן. ברוורמן שמרה על חשאיות מוחלטת לגבי תפקידה ועיסוקיה, גם מול משפחתה; כשנשאלה הייתה עונה כי היא עובדת במשרד ראש הממשלה. ברוורמן, שראתה בשירותה ב"מוסד" שליחות, הייתה טוטאלית לעבודתה. לצורך טיפול בבתה נשכרו אומנות, וחלקן אף התגוררו עם המשפחה תקופות ממושכות.

לאחר מחלוקת קשה שהתעוררה בין ראש הממשלה בן-גוריון להראל, כאשר בן-גוריון לא קיבל את הערכת "המוסד" כי ישנה סכנה ממשית של פיתוח מערכות נשק מתקדמות במצרים, והתבסס בכך על דו"ח של אמ"ן, התפטר הראל מתפקידו כממונה על שירותי הביטחון ב-1 באפריל 1963. לתפקיד ראש "המוסד" נכנס האלוף מאיר עמית, ראש אמ"ן, שבמשך מספר חודשים שימש בו-זמנית בשני התפקידים. עמית הביא עמו למוסד חלק מאנשי הצבא ששירתו עמו לתפקידי מפתח, וכן צומצמו עם הזמן חלק מסמכויותיה של ברוורמן, הפורמליות והבלתי-פורמליות. כך, לדוגמה, בעוד בתקופת הראל נשלחה מטעמו להופיע בפני ראש הממשלה והשרים, עמית העדיף להופיע בפניהם בעצמו. גם היחס כלפי ברוורמן בעקבות המצטרפים החדשים השתנה; ברוורמן הייתה מזוהה עם הראל, ולכן כתוצאה מהמשך שירותה בעמדת מפתח בכירה, נוצר מול עמית חוסר נוחות הדדי. בקיץ 1965 יצאה לחופשת פרישה, ובשנת 1966 פרשה באופן רשמי.

מלכה ברוורמן בפעילות "המוסד" באפריקה (ייתכן באתיופיה או בקניה)

לאחר הפרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוורמן התקשתה למצוא תפקיד משמעותי לאחר פרישתה. בשנת 1970 היא שוכנעה על ידי ידיד המשפחה, אריה הראל, שהיה באותה עת מנהל בתי החולים העירוניים-ממשלתיים בתל אביב, להצטרף ל"אגודת ידידי בתי החולים העירוניים-ממשלתיים", בה היו חברות בעיקר נשים אמידות, שעסקו בגיוס תרומות לבתי החולים, כגון לבית החולים איכילוב[12]. אף על פי שהצליחה לתרום לגיוס הכספים ושאבה מכך סיפוק, היא התקשתה להשתלב, ולאחר תקופת פעילות מסוימת עזבה את הקבוצה.

בשנת 1969 התחתנה עם בעלה השני, יאנק בן יהודה, המנכ"ל הראשון של כי"ל[13], אותו הכירה משירותו בשב"כ ובמוסד. בתקופת נישואיהם בחרה במודע באורח חיים ביתי, למדה לסרוג, ונהנתה לבשל ולארח. בן יהודה נפטר כשנה וחצי לאחר נישואיהם ממחלת הסרטן.

מלכה ברוורמן עם בעלה השני, יאנק בן יהודה

את הזמן הפנוי ניצלה ברוורמן לקורסים באוניברסיטה הפתוחה בפסיכולוגיה, בסוציולוגיה ובקרימינולוגיה, שיחקה ברידג', ואהבה קונצרטים, הצגות ואמנות. כמו כן אהבה לקרוא ספרי בלשים. בנוסף הייתה סבתא מסורה לשני נכדיה.

ברוורמן גרסה כי יש לתרום למדינה בכל דרך אפשרית ולקחת כמה שפחות, ובשל כך, בערוב ימיה סירבה נחרצות לקבל קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי.

מלכה ברוורמן נפטרה בשנת 1997, לאחר מאבק במחלת הסרטן. בתה ליאורה מתגוררת מחוץ לישראל, נשואה ואם לשניים. השר, הח"כ ונשיא אוניברסיטת בן-גוריון לשעבר, פרופסור אבישי ברוורמן, הוא בן אחיה של מלכה ברוורמן[7].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מלכה ברוורמן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ייתכן כי שנת לידתה הייתה 1918, אולם שובשה בטעות בעת עלייתה לארץ ישראל.
  2. ^ הייתי חולה מדומה - מלכה ברורמן - בן יהודה, באתר "המרכז ללימודי תולדות רעננה"
  3. ^ מיכאל בר-זהר, הממונה - איסר הראל ועלילות שירותי הביטחון (ברוורמן מכונה על ידי בר-זהר בשם "רחל"), ויידנפלד וניקולסון ירושלים, מהדורה שנייה, ינואר 1971, פרק 12, הנהג של רחל, עמ' 86–93
  4. ^ שלמה נקדימוןהאשה שלנו בקהיר: סיפורה של המרגלת הישראלית שחדרה למצרים של נאצר, באתר הארץ, 16 בספטמבר 2010
  5. ^ אבישי ברוורמן, התייחסות בישיבת הכנסת מיום 6 במרץ 2013 (ישיבה מס' 12 - תור 18), במקור, מתוך אתר הכנסת
  6. ^ פרוטוקול מס' 92 מישיבת ועדת הכלכלה, י"ז בחשון התשע"ד, 21 באוקטובר 2013 - התייחסות ח"כ אבישי ברוורמן, יו"ר הוועדה, לנושא: בעמ' 26
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 חברים מספרים על מלכה ברוורמן ז"ל ולילי קסטל ז"ל, מבט מל"מ 28, ינואר 2002, עמ' 11
  8. ^ ניר מןהאנטנה ששירתה את המוסד בראשית ימיו הופכת לאנדרטה לימים אחרים, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2010
  9. ^ מיכאל מ' לסקר, ‏העלייה החשאית ממארוקו: מדיניות השלטונות כמרכיב ביחסי יהודים-מוסלמים 1956-1961, פעמים 63, אביב תשנ"ה, עמ' 132-159
  10. ^ מיכאל מ' לסקר, ‏ה"מוסד" והדו-קיום המוסלמי-היהודי באלג'יריה הקולוניאלית: פרשת קונסטנטין, 12-13 במאי 1956, פעמים 75, אביב תשנ"ח, עמ' 129-143
  11. ^ ראובן לייב, נשותיו העלומות של "המוסד", באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 18 ביוני 2012
  12. ^ נבחרה הנהלה לאגודת ידידי בתי-החולים בת"א, דבר, 3 באוגוסט 1970
    יש צורך דחוף ב-250 מיטות נוספות בבתי החולים בת"א, מעריב, 20 במרץ 1973
  13. ^ אנצו ניצני, ‏הגנרלים ניהלו תעשיות נפרדות, באתר גלובס, 1 במאי 2006