המלוכה הנורווגית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מלכי נורווגיה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמל המלוכה הנורווגית
מלך נורווגיה מאז 1991, האראלד החמישי

מלך נורווגיה הוא ראש המדינה של נורווגיה, שהמשטר שלה הוא מונרכיה חוקתית פרלמנטרית העוברת בירושה. המלוכה הנורווגית שואבת את מקורותיה מתקופת מלכותו של האראלד בהיר השיער ומהממלכות הקטנות שקדמו לו ושהתאחדו כדי ליצור את ממלכת נורווגיה. נורווגיה הייתה באיחוד הן עם שוודיה והן עם דנמרק במשך תקופות ארוכות.

הריבון הנוכחי של נורווגיה הוא האראלד החמישי, שמולך מאז 17 בינואר 1991. יורש העצר הוא בנו היחיד, נסיך הכתר הוקון. נסיך הכתר ממלא מגוון של תפקידים ציבוריים טקסיים, כמו רעיית המלך, המלכה סוניה. נסיך הכתר גם משמש כעוצר הממלכה בהיעדרו של המלך. משפחת המלוכה הנורווגית כוללת גם את בתו של המלך, נכדיו ונכדותיו ואחיותיו. בית המלוכה הנורווגי הוא ענף של בית שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג, שהוא ענף של בית אולנדנבורג, שמקורו משלזוויג-הולשטיין שבגרמניה והוא אותו בית המלוכה של דנמרק ובית המלוכה לשעבר של יוון.

בעוד שחוקת נורווגיה מעניקה סמכויות שלטוניות חשובות למלך, אלה מיושמות כמעט תמיד על ידי מועצת הממלכה בשמו של המלך. באופן פורמלי, המלך ממנה את שרי ממשלתו על פי שיקול דעתו, אך השיטה הפרלמנטרית מיושמת מאז 1884. במסגרת השיטה הפרלמנטרית הוחלפה המילה "המלך" ברוב סעיפי החוקה במילים "הממשלה הנבחרת". הסמכויות שהוקנו למלך הן משמעותיות, אך הן סמכויות בלעדיות והן חלק חשוב בתפקידה של המלוכה.

תפקידיו של המלך הם בעיקר טקסיים. הוא מאשרר חוקים והחלטות מלכותיות, מקבל ושולח שליחים למדינות זרות ומהן ומארח ביקורים ממלכתיים. יש לו השפעה מוחשית יותר כסמל לאחדות לאומית. הנאום שאותו הוא נושא לקראת ראש השנה, הוא הזדמנות בו המלך מעלה באופן מסורתי נושאים בעלי השפעה על החברה והמדינה. המלך הוא גם הפטרון של הכנסייה הנורווגית, המפקד העליון של הכוחות המזוינים של נורווגיה והמפקד העליון של מסדר אולף הקדוש ושל מסדר ההצטיינות הנורווגי המלכותי.

תוכן עניינים

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקיד מלך נורווגיה היה קיים באופן רצוף מאז איחודה של הממלכה ב-872. אף על פי שנורווגיה הייתה באופן רשמי מונרכיה העוברת בירושה, היו לאורך כל השנים כמה מקרים שהמלוכה הייתה נבחרת. בפעם האחרונה היה זה כאשר הוקון השביעי נבחר על ידי העם הנורווגי לתפקיד המלך באמצעות משאל עם. בשנים האחרונות הציעו חברי מפלגת השמאל הסוציאליסטית את ביטולה של המלוכה בנורווגיה בכל אחד ממושבי הפרלמנט, אך ללא כל הצלחה. מצב זה נותן למלוכה הנורווגית מעמד מיוחד של מונרכיה שנבחרה על ידי העם ומקבלת את התמיכה מהפרלמנט.

הממלכות הגרמאניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האראלד הראשון, מלך נורווגיה מקבל את הממלכה מידי אביו, איור מהמאה ה-14

עוד קודם לתקופה הוויקינגית ובראשיתה, התפלגה נורווגיה לכמה ממלכות קטנות. ממלכות אלו נחשבות כממשיכות המסורת של הממלכות הגרמאניות באותה תקופה. המלך היה נבחר בדרך כלל על ידי בעלי קרקעות מיוחסים מהאזור, ושירת בעיקר כשופט במהלך ההתכנסויות העממיות, ככוהן דת במהלך טקסי הפולחן וכמנהיג צבאי בעת מלחמה.

האראלד הראשון היה מלך נורווגיה הראשון. מועד הקמתה של הממלכה הנורווגית הראשונה היה שנת 872, כאשר הוא הביס את אחרון מלכי הממלכות הקטנות שלחמו נגדו בקרב הפרספיורד, אך התבססות כוחו של האראלד ארכה שנים רבות. גבולות ממלכתו היו זהות לאלו של גבולות נורווגיה של ימינו, ועם מותו חולקה ממלכתו בין בניו. כמה מההיסטוריונים שמים את הדגש על שליטה מלכותית ממשית על הארץ וטוענים שאולף השני (אולף הקדוש), שמלך בין השנים 10151028, היה הראשון ששלט על הארץ בשלמותה. אולף נתפש בדרך כלל ככוח המניע מאחורי תהליך התנצרותה של נורווגיה. יתרה מכך, ב-1031 הוא אף קיבל את תואר הכבוד "המלך הנצחי של נורווגיה" (בלטינית: Rex Perpetuus Norvegiae). בסופו של דבר קבע חוק הירושה של 1163 שכל המלכים לאחר בנו של אולף השני, מגנוס הראשון, לא היו מלכים עצמאיים אלא וסאלים המחזיקים בנורווגיה כפייף של אולף הקדוש.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאות ה-12 וה-13 הייתה נורווגיה בשיאה מבחינה גאוגרפית ותרבותית. שטחה של הממלכה השתרע על פני נורווגיה עצמה, מחוזות ימטלנד, הריידלן ובוהוסלן והערים סרנה ואידרה בשוודיה של ימינו, איסלנד, איי פארו, גרינלנד, איי שטלנד, אורקני ואזורים קטנים בשטחי הממלכה המאוחדת של ימינו. למלך היו יחסים דיפלומטיים עם רוב ממלכות אירופה והוא כרת בריתות עם סקוטלנד, עם ממלכת קסטיליה ועם ממלכות נוספות. בתקופה זו נבנו מצודות כמו מצודת ברגן וקתדרלות, שהמפורסמת מבינן היא קתדרלת נידארוס.

על פי מסורת המלוכה הגרמאנית, על המלך היה להיבחר על ידי הנציגים באספת האצילים. המועמדים לבחירה היו צריכים להיות צאצאים לבית המלוכה ובנו הבכור של המלך הקודם היה נבחר באופן אוטומטי. במהלך מלחמת האזרחים הנורווגית (1240-1130), הנוסח הבלתי ברור של חוקי הירושה והאופן של חלוקת הסמכות בין כמה מלכים בו זמנית, גרמו לעימותים אישיים שהיו פוטנציאל למלחמות בהיקף מלא. במשך מאות השנים הבאות ביססו המלכים את סמכותם ובסופו של דבר נחקק חוק ירושה ברור שהפך את נורווגיה למונרכיה העוברת בירושה. בפועל, המלך נבחר על ידי הפרלמנט באופן דומה להליך הבחירה של מלך דנמרק. הוא פרסם כתב זכויות (Håndfestning) ומשל באמצעות מועצת האצילים הנורווגים על פי החוקים הקיימים.

לאחר מותו של הוקון השישי ב-1380, ירש אותו בנו, אולף הרביעי כמלך נורווגיה ודנמרק והוא נבחר גם להיות מלך שוודיה. לאחר מותו של אולף הרביעי בגיל 17, איחדה אמו מרגרטה הראשונה את שלוש הממלכות הסקנדינביות באוניה פרסונאלית כאיחוד קאלמאר. עם מותו של אולף הרביעי נכחד הקו הזכרי של שושלת מלכי נורווגיה. הוא גם היה האחרון מבין מלכי נורווגיה שנולד על אדמתה במשך 567 השנים הבאות.

מגפת המוות השחור בשנים 13491351 היה גורם משפיע על שקיעתה של המלוכה הנורווגית, שכן המגפה השפיעה קשות על משפחות האצולה הנורווגיות ועל אוכלוסיית הממלכה. אך הגורם ההרסני ביותר עבור האצולה והמלוכה הייתה הצניחה החדה בהכנסות מנחלותיהם. חוות רבות ננטשו וההכנסות משכר דירה וממסים נפגעו קשות. מצב זה הותיר את המלוכה הנורווגית מוחלשת במונחים של כוח אדם זמין, תמיכת האצילים, יכולות הגנה ועוצמה כלכלית.

האיחודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייסודו של איחוד קאלמאר לא היה רק אירוע מורכב שנגע לשושלות המלכותיות של סקנדינביה, אלא גם בין השאר תגובה לצעדי מדיניות ההתפשטות האגרסיביים של ברית ערי הנזה.

ב-6 ביוני 1523 התנתקה שוודיה באופן קבוע מאיחוד קאלמאר והותירה את נורווגיה במעמד בלתי שוויוני כשמלך דני מולך עליה. במאות השנים הבאות התאפיינה המלוכה הנורווגית במלך שהתגורר ברוב הזמן מחוץ לגבולותיה. מצב זה החליש את המבנה השלטוני המלכותי של נורווגיה. מעמדו של הפרלמנט, למשל, היה חלש, שכן האצילים הנורווגים לא יכלו לקבל את אמונו של המלך באותו אופן כמו עמיתיהם הדנים. המלך גם לא היה יכול לשלוט באופן יעיל על הממלכה, שכן משמעות המרחק הייתה שלו וליועציו היה ידע מועט ביותר על הנעשה בנורווגיה.

נורווגיה הייתה אחת מהארצות המעטות שבהן תחומי שליטתה של הדיוקסיה שלה חפפו כמעט לחלוטין את שטחי הטריטוריה הלאומית. לפיכך הייתה הכנסייה גורם חשוב בניסיון לשמר מלוכה נורווגית נפרדת. במאה ה-16 הגיע מאבק הכוחות בין האצולה הנורווגית לבין המלך כמעט לשיאו במקביל לתקופת הרפורמציה הפרוטסטנטית. מצב זה קידם סדרה של אירועים שבהם המאבק כנגד השליטה הדנית בנורווגיה התחולל במקביל למאבק כנגד הרפורמציה. כאשר שני המאבקים הללו כשלו, התוצאות היו קשות. הבישופים הקתולים הנורווגים הוחלפו בבישופים דנים והכנסייה הנורווגית הוכפפה לזו הדנית והפכה להיות חלק ממנה. הפרלמנט הנורווגי פוזר ב-1536 ויותר ויותר זרים מונו לתפקידי מפתח במדינה.

האצילים הדנים דחקו במלכם להוריד את נורווגיה למעמד של מחוז דני כדי שהם יוכלו להשיג בעתיד שליטה על בחירתם של המלכים. עם זאת, משמעות האופי של המלוכה הנורווגית כמונרכיה העוברת בירושה, הייתה שעל המלך לשמור על העיקרון הבסיסי שנורווגיה היא ממלכה נפרדת. אם האצילים הדנים היו בוחרים לתפקיד מלך נורווגיה מישהו אחר מהבא בתוך בסדר הירושה, האיחוד בין שתי הממלכות היה מתבטל. מצב זה העניק למלך עליונות במשא ומתן על כתב הזכויות. יורשים פוטנציאליים לכתר הנורווגי היו הן בשושלות של שוודיה והן בזו של שלזוויג-הולשטיין, כך שאם מלך דנמרק לא היה יכול לתבוע לעצמו את הכתר הנורווגי, הם יכלו לעשות זאת.

באותה תקופה היו מלכי דנמרק עסוקים יותר בהבטחת שליטתם על שטחי הפריפריה המסורתיים שלהם ולפיכך העניקו תשומת לב מועטה לאינטרסים שלהם בנורווגיה ועשו ניסיונות מועטים ביותר לשמור עליהם. כתוצאה מכך, אבדו ימטלנד, הריידלן, בוהוסלן, איי שטלנד ואורקני לשוודיה ולסקוטלנד. בנוסף הופסקו כל הקשרים עם גרינלנד.

ב-1661 הנהיג פרדריק השלישי, מלך דנמרק מונרכיה אבסולוטית בדנמרק ובנורווגיה וחוקק חוקים מתאימים בשתי הארצות. עד לאותה עת, היו תקפים בנורווגיה החוקים שחוקקו על ידי מגנוס השישי ב-1274 וב-1276. ספר החוקים הנורווגי של כריסטיאן הרביעי, מלך דנמרק היה למעשה תרגום של זה הדני. שנת 1661 הייתה גם נקודת הזמן בה בוטלו אחרוני גופי הממשל המקומיים והיה צורך להקים אותם מחדש. עם זאת, תהליך זה החל כמעט מידית כאשר בעלי האמצעים בממשל המקומי החלו להפעיל לחץ על המושלים המקומיים כדי להשיג השפעה על עניינים מקומיים.

תחילת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האספה הלאומית באיידסוול, 10 באפריל 1814

בתקופת המלחמות הנפוליאוניות יישר מלך דנמרק-נורווגיה קו עם צרפת. כאשר הובס נפוליאון במלחמה, אולץ מלך דנמרק לוותר על מעמדו בנורווגיה לטובתו של מלך שוודיה על פי הסכם קיל שנחתם ב-1814. בתחילה הוצע ששטחי התלות של גרינלנד, איסלנד ואיי פארו ישארו תחת שלטונה של נורווגיה, אך הצעה זו נפלה במהלך הדיונים ושטחים אלו הפכו להיות נחלות דניות.

בשומעו את החדשות על חתימת ההסכם, השתתף המשנה למלך דנמרק-נורווגיה, הנסיך כריסטיאן פרדריק, במימון התנועה לעצמאות נורווגיה. התנועה נחלה הצלחה, בין השאר הודות לתמיכה חשאית של מלך דנמרק, אך גם בזכות השאיפה העצומה של נורווגיה להשיג עצמאות. ב-10 באפריל התכנסה האספה הלאומית באיידסוול כדי להחליט על כינון חוקה. בסופו של דבר הכריזה נורווגיה על עצמאותה ב-17 במאי 1814 ובחרה בכריסטיאן פרדריק כמלכה. מלחמה קצרה כנגד שוודיה הסתיימה בהסכם שנחתם בעיר מוס. בעקבות הסכם זה הודח כריסטיאן פרדריק והפרלמנט הנורווגי בחר בקרל השלושה עשר, מלך שוודיה כמלך נורווגיה ויצר את האיחוד השוודי-נורווגי. במקביל הכיר המלך בחוקה הנורווגית כחוקה התקפה היחידה וזו שונתה כך שתאפשר את האיחוד.

התוצאה הסופית של תהליך זה היה הפיכתה של המלוכה הנורווגית למונרכיה חוקתית. באיחוד חדש זה היה המלך יותר מעורב בנעשה בנורווגיה בהשוואה לקודמו הדני. התחום היחידי שלא היה בידיהם של הנורווגים היה תחום מדיניות החוץ.

נורווגיה נחשפה לשינויים שהתחוללו בעולם כאשר אלו הגיעו לדנמרק. עם זאת, הייתה זו הזדמנות עבור הנורווגים ליצרו מערכת פוליטית מתקדמת יותר בהשוואה לזו הדנית. דנמרק הפכה להיות מונרכיה חוקתית 35 שנים לאחר זו הנורווגית. הדמוקרטיה הפרלמנטרית הונהגה בנורווגיה 17 שנים לפני שזו הונהגה בדנמרק ו-33 שנים לפני שוודיה. לאיחוד עם דנמרק הייתה גם השפעה שלילית על המלוכה ובין השאר איבד הכתר הנורווגי שטחים שכיום משתרעים על פני יותר משני מיליון קמ"ר. מעט מאוד פעילויות מלכותיות בוצעו בנורווגיה ולפיכך אין בנורווגיה ארמונות מלכותיים מאותה תקופה כפי שניתן למצוא בקופנהגן ובחלקים אחרים של דנמרק.

האיחוד עם שוודיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנס המלכותי הנורווגי בתקופת האיחוד עם שוודיה

הסכם קיל קבע שעל מלך דנמרק-נורווגיה לוותר על נורווגיה לטובת מלך שוודיה. עם זאת, קביעה זו נדחתה על ידי נורווגיה ונשמעו בה קולות להגדרה עצמית. התכנסה אספת בוחרים וב-17 במאי 1814 אומצה חוקה ליברלית. לאחר מלחמה קצרה נוסח הסכם חדש בין הפרלמנט הנורווגי לבין מלך שוודיה.

הסכם מוס היה מבחינתה של נורווגיה שיפור משמעותי בהשוואה לתנאים שהוכתבו על ידי דנמרק בהסכם קיל. ראוי לציון היה הסעיף שקבע שהיחס לנורווגיה היה לא יותר כאל שטח שוודי כבוש אלא כאל שותפה שוות זכויות באיחוד פרסונלי של שתי מדינות עצמאיות. העיקרון והתוכן של החוקה הנורווגית נשמרו והשינוי היחיד בה היה זה שאפשר את האיחוד. נורווגיה המשיכה לקיים את הפרלמנט שלה ואת מוסדותיה השלטוניים הנפרדים, למעט מלך משותף לשתי המדינות והטיפול בענייני חוץ.

הפרלמנט הנורווגי היה יכול להציע חוקים משלו ללא התערבות מצדה של שוודיה ואלה אושרו על ידי המלך המשותף בתוקף תפקידו כמלך נורווגיה. המלך היה יכול מעת לעת לאשר חוקים שלא התאימו לשוודיה. כאשר התנועה למען עצמאות מלאה של נורווגיה תפסה תאוצה, אישר המלך את בנייתם של מצודות ושל כלי שיט שהוקמו להגנתה של נורווגיה כנגד פלישה שוודית.

על כל פנים, האיחוד עמד מבחינתם של הנורווגים בסימן חוסר שביעותם ההולך וגדל מהיותם חלק מאיחוד מכל סוג שהוא. הפרלמנט יכול היה לחוקק חוקים שיפחיתו את סמכותו של המלך או להכריז על עצמאות נורווגית. למלך הייתה הזכות להטיל וטו על חוקים אלו, אך הוא יכול היה לעשות זאת לא יותר מפעמיים וחוקים אלו היו עוברים בסופו של דבר. כבר בחוקה של 1814 הוגדר במפורש שלנורווגיה יהיה דגל נפרד ועיצובו הנוכחי של דגל נורווגיה הונהג כבר ב-1821. ב-1844 הושחתו הדגלים של שתי הארצות בסמל האיחוד כדי לציין את מעמדם השווה בתוך האיחוד. ב-1898 הוסר הסמל מדגל נורווגיה למרות התנגדות המלך. ב-1837 הונהגו תחומי ממשל מסוימים בשלטון המקומי באזורים כפריים ובערים. הדמוקרטיה הפרלמנטרית הונהגה ב-1884.

נאמר גם שבית המלוכה של שושלת ברנדוט ניסה ככל יכולתו להיות נורווגי בנוסף להיותו שוודי. באותה תקופה נבנה הארמון המלכותי באוסלו. כפי שהוגדר בחוקה, הוכתר המלך בטקס הכתרה נפרד בטרונדהיים. לנסיכי הממלכה היה מעון ציד שנבנה בנורווגיה כדי לאפשר להם לבלות יותר זמן שם. אוסקר השני, מלך שוודיה דיבר וכתב בנורווגית באופן שוטף.

עצמאות מלאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1905 התחוללה סדרה של עימותים בין הפרלמנט לבין המלך, שהגיעה לשיאה בסוגיית מינוים של קונסולים נפרדים לנורווגיה שייצגו אותה בארצות זרות. נורווגיה הפכה להיות אחת ממעצמות הספנות המובילות בעולם בעוד ששוודיה ייצגה אותה הן במישור הדיפולמטי והן במישור הקונסולרי. לשוודים לא הייתה הבנה של ממש בנושאי הספנות הנורווגית ולאנשי עסקים היה צורך להיעזר בקונסוליות של ארצם ובכמה ערי נמל חשובות בעולם לא היו אפילו קונסוליות שוודיות. הדרישה לקיומן של קונסוליות נורווגיות נפרדות הייתה חשובה ביותר עבור הפרלמנט והעם הנורווגי. הפרלמנט הציע לחוקק חוק שיאפשר את קיומו של מערך קונסוליות נפרד. המלך אוסקר השני סירב לאשר את החוק וכתוצאה מכך התפטרה ממשלת נורווגיה. המלך לא הצליח למנות שום ממשלה אחרת שתצליח לזכות לאמון הפרלמנט וב-7 ביוני היה ברור שהוא כשל בתפקידו כמלך נורווגיה.

ב-13 באוגוסט התקיים משאל עם שבו הצביעו רוב מוחלט של 368,208 מצביעים (99.95%) בעד פירוקו של האיחוד, כשאחוז ההצבעה עמד על 85% מהגברים (זכות בחירה אוניברסלית הונהגה בנורווגיה רק ב-1913, אך הפמיניסטיות הנורווגיות אספו יותר מ-200,000 חתימות בעד פירוק האיחוד).

בקיץ אותה שנה כבר פנתה משלחת נורווגית לקרל, נסיך דנמרק בן ה-33, בנו השני של פרדריק, נסיך הכתר הדני. הפרלמנט הנורווגי שקל את מועמדותם של מועמדים נוספים בנוסף לנסיך קרל, אך בסופו של דבר בחר בו, בין השאר בשל העובדה שכבר היה לו בן שיוכל להמשיך את סדר הירושה, אך הסיבה העיקרית לבחירתו של קרל הייתה העובדה שהוא היה נשוי לנסיכה מוד מוויילס, בתו של אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת. התקווה הייתה שעל ידי בחירתו של מלך בעל קשרים לבית המלוכה הבריטי, ניתן יהיה להשיג את תמיכתה של בריטניה.

הנסיך קרל עשה רושם על המשלחת הנורווגית במובנים רבים, בעיקר בשל רגישותו לתנועות הליברליות והדמוקרטיות ובשל יכולתו להוביל לכינונה של העצמאות הנורווגית. אף על פי שהחוקה הנורווגית קבעה שהפרלמנט יוכל לבחור מלך חדש במקרה שכס המלכות יהיה ריק, היה קרל מודע לכך שנורווגים רבים, כולל פוליטיקאים מובילים וקציני צבא בכירים, העדיפו את כינונו של משטר רפובליקני. ניסיונות לשכנע את הנסיך לקבל על עצמו את כתר המלכות על בסיס החלטת הפרלמנט כשלו. קרל עמד על כך שהוא יקבל את הכתר רק אם העם הנורווגי יביע את רצונו למלוכה על בסיס משאל עם ושלאחר מכן הפרלמנט יבחר בו כמלך.

ב-12 וב-13 בנובמבר, במשאל העם השני שנערך תוך שלושה חודשים, החליט ציבור הבוחרים הנורווגי ברוב של כמעט 79% להותיר את המלוכה על כנה ולא לשנות את המשטר במדינה לרפובליקני. בעקבות משאל עם זה שאישר את רצונו של העם הנורווגי במלוכה, בחר הפרלמנט ב-18 בנובמבר ברוב סוחף בקרל כמלכה החדש של נורווגיה. הנסיך נענה לבחירה באותו ערב ובחר לעצמו את השם הוקון, שם מסורתי של מלכי נורווגיה. האחרון מבין מלכי נורווגיה ששמו היה הוקון היה הוקון השישי שמת בשנת 1380.

המלך החדש עלה לכס המלוכה תחת השם הוקון השביעי. שמו של בנו בן השנתיים, הנסיך אלכסנדר, היורש בכוח, שונה לנסיך הכתר אולף. המשפחה המלכותית החדשה הגיעה לכריסטיאנה (לימים אוסלו) ב-25 בנובמבר. הוקון השביעי נשבע אמונים כמלך נורווגיה ב-27 בנובמבר.

המלוכה החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנס המלכותי הנורווגי מאז 1905

השנים הראשונות של המלוכה החדשה של נורווגיה עמדו בסימן של גירעון תקציבי בקופת המדינה ונדרשו כספים כדי להחזיק את חצר המלכות. במובן זה היה זה גילוי של רצון טוב כאשר הנסיך קרל העמיד כתנאי לקבלת כתר המלכות, שהוא לא יאלץ להחזיק חצר מלכות גדולה מדי. עם זאת, הנסיעות המלכותיות והצורך להחזיק את המעונות המלכותיים, לאחר שיפוץ ראשוני שנערך ב-1905, הוזנחו במידה מסוימת לאחר מכן. דוגמה למצב פיננסי שלילי הייתה ההבטחה שניתנה לנסיך קרל כי הוא יקבל יאכטה מלכותית כאשר יקבל את תפקיד המלך, אך הבטחה זו לא קוימה עד ל-1947.

אירוע חשוב אחד בשנים הראשונות למלוכה החדשה היה ב-1928 כאשר מינה המלך את הממשלה הראשונה מטעם מפלגת העבודה. המפלגה החזיקה באותה תקופה בגישה רדיקלית ואף כללה את סעיף ביטול המלוכה במצע שלה. היה זה נהוג שהמלך ייסמך על עצתו של ראש הממשלה הקודם על מי להטיל את תפקיד ראש הממשלה החדש. במקרה זה ראש הממשלה הקודם מהמפלגה השמרנית התנגד להעביר את התפקיד למפלגת העבודה הרדיקלית וייעץ למלך למנות מישהו אחר לתפקיד. אך המלך דבק בעקרון הפרלמנטריזם והחליט למנות לתפקיד את כריסטופר הורנסרוד כראש הממשלה הראשון מטעם מפלגת העבודה. מאוחר יותר הסירה מפלגת העבודה את סעיף ביטול המלוכה ממצעה.

במהלך הכיבוש הגרמני של נורווגיה במלחמת העולם השנייה, היה המלך סמל חשוב לאחדות ולהתנגדות. סירובו האיתן לדרישות הגרמניות להיכנע היה חשוב לרוח הלחימה של העם הנורווגי. הסמכויות שהוקנו למלך על פי החוקה הפכו את מעמדו לחשוב מאוד ואפשרו להקים ממשלה גולה כדי להמשיך לעבוד בלגיטימיות מלאה.

לאחר המלחמה הצליח בית המלוכה לשמור על האיזון בין הרוממות המלכותית לבין הנגישות. המלך אולף החמישי נחשב כמלך של העם ורגשות האבל הספונטניים של העם הנורווגי עם מותו ב-1991 המחישו את מעמדו הגבוה בקרב האוכלוסייה. אפילו תומכי הרפובליקניזם היו בין אלה שהדליקו נרות לזכרו בחזית הארמון המלכותי.

נישואיהם של נסיך הכתר האראלד ב-1968 ושל הנסיך הוקון ב-2001, עוררו מחלוקות משמעותיות, אך ההשפעה המתמשכת של אירועים אלו על האהדה הציבורית כלפי מוסד המלוכה הייתה מזערית. אף על פי ששיעור התמיכה במוסד המלוכה ירד מ-90% לאחר המלחמה, נראה שהוא נותר יציב על שיעור גבוה מ-70%. בסקר דעת קהל שנערך ב-2012, הסכימו 93% מהנשאלים שהמלך הנוכחי מבצע את תפקידו נאמנה.

זכויות וסמכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שחוקת 1814 מקנה למלך סמכויות חשובות, אלו מיושמות כמעט תמיד על ידי מועצת המדינה בשמו של המלך (המועצה המלכותית או הממשלה). תהליכים חוקתיים החליפו את המשמעות של המילה "מלך" ברוב סעיפי החוקה מ"המלך בעצמו" ל"הממשלה הנבחרת". הסמכויות שהוקנו למלך על ידי החוקה הם משמעותיות וחשובות לתפקידו והפעם האחרונה שנעשה בהן שימוש הייתה במלחמת העולם השנייה.

חסינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסעיף 5 לחוקה נאמר: "המלך עצמו נהנה מחסינות. הוא אינו עומד לביקורת או להאשמה. האחריות רובצת על המועצה המלכותית". הסעיף מתייחס למלך עצמו שנהנה מחסינות ריבונית.

בסעיף 37 נאמר: "הנסיכים והנסיכות המלכותיים לא יתנו דין וחשבון אישי לאף אדם להוציא את המלך עצמו או למי שהוא יבחר להושיב בדין מטעמו". משמעות סעיף זה שהנסיכים והנסיכות נהנים גם הם מחסינות על פי החלטת המלך. הוא יכול להחליט אם הם יישפטו על ידי בתי משפט רגילים או לשפוט אותם בעצמו. סעיף זה לא עמד מעולם למבחן מעשי.

מועצת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועצת המדינה כוללת את ראש הממשלה ואת המועצה שלו, כולם ממונים באופן רשמי על ידי המלך. מועצת המדינה היא למעשה ממשלת נורווגיה. המשטר הפרלמנטרי נהוג בנורווגיה מאז 1884 ועל פיה הממשלה חייבת לקבל את אמון הפרלמנט ומינויה על ידי המלך הוא פורמלי בלבד. בפועל, מבקש המלך ממנהיג הרוב בפרלמנט להרכיב ממשלה חדשה. המלך מסתמך על עצתו של ראש הממשלה הקודם ועל יושב ראש הפרלמנט בשאלה זו. הפעם האחרונה בה מינה המלך ראש ממשלה בניגוד לעצת ראש הממשלה הקודם הייתה ב-1928, כאשר מינה המלך ראש ממשלה ממפלגת העבודה.

בסעיף 12 לחוקה נאמר: "המלך בעצמו בוחר את חברי המועצה מקרב אזרחי נורווגיה בעלי זכות ההצבעה... המלך מחלק את תחומי העיסוק בין חברי המועצה על פי הצורך".

בסעיף 30 לחוקה נאמר: "... על כל חברי המועצה להביע את דעותיהם בכנות, והמלך מחויב להקשיב לדעותיהם, אך זכותו של המלך להגיע לידי החלטות על פי מיטב שיקולו...".

זכות הווטו על חוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על המלך לחתום על כל חוקי המדינה כדי לתת להם תוקף. הוא יכול להטיל וטו על כל חוק. עם זאת, אם שלושה פרלמנטים שונים אישרו את החוק, הוא נעשה תקף גם ללא ההסכמה המלכותית. מאז פירוק האיחוד עם שוודיה לא הטיל המלך וטו על אף חוק. החוק האחרון שנכנס לתוקף ללא ההסכמה המלכותית היה החוק שנגע לדגל הלאומי ב-1898.

בסעיף 78 לחוקה נאמר: "במקרה שהמלך נותן את הסכמתו להצעת חוק, הוא מצרף לו את חתימתו ובכך הוא נהפך להיות חוק. אם המלך לא נותן את הסכמתו, ההצעה חוזרת לפרלמנט עם ההצהרה שלעת עתה הוא לא מוצא אותו ראוי לאישור. במקרה זה הצעת החוק לא תוגש שוב לאישור המלך על ידי אותו פרלמנט...".

הכנסייה הנורווגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה הנורווגית, שידועה גם ב שם "הכנסייה האוונגלית לותרנית של נורווגיה", היא "כנסיית המדינה" של נורווגיה, שבה חברים 86% מתושבי המדינה. הכנסייה משתייכת לענף הלותרני של הנצרות והיא חברה ב"שותפות פורבו" (Porvoo Communion – ארכון גג של כנסיות בארצות שונות בצפון אירופה ובמערבה).

המלך הוא המושל העליון והמגן של הכנסייה הנורווגית. באופן פורמלי הוא מחליט על זהותם של הבישופים ודואג שהכנסייה תנהל את ענייניה על פי "הנורמות המקובלות". בפועל, הסמכות מופעלת על ידי המשרד לענייני הכנסייה.

מתן חנינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסעיף 20 לחוקה נאמר: "למלך יש את הזכות במועצת המדינה להעניק חנינה לפושעים לאחר שדינם נגזר". חנינה היא מחילה על פשע ועל העונש שנגזר בגינו. החנינה מוענקת אם מידע חדש על מעשה הפשע או על הפושע יוצאים לאור לאחר שגזר הדין ניתן. החנינה יכולה לכלול ביטול חלקי או מוחלט של העונש. היישום המעשי של זכות זו מואצל למשרד המשפטים שיכול לדחות את הבקשה. האישור הרשמי של החנינה ניתן על ידי המועצה המלכותית.

מינוי פקידים בכירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסעיף 21 לחוקה נאמר: "המלך יבחר וימנה, לאחר התייעצות עם מועצת המדינה, את כל הפקידים האזרחיים, הכנסייתיים והצבאיים הבכירים. המינוי נעשה אופן רשמי על ידי המלך, אך בפועל מתבצע על ידי הממשלה הנבחרת".

פיזור הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסעיף 22 לחוקה נאמר: "ראש הממשלה וחברי מועצת המדינה אחרים, יחד עם מזכירי המדינה, יכולים להיות מפוטרים על ידי המלך ללא פסק דין משפטי מוקדם, לאחר שהוא שמע את דעתה של מועצת המדינה בנוגע לכך".

הענקת תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסעיף 23 לחוקה נאמר: "המלך רשאי להעניק תארים לכל אדם שהוא חפץ, כגמול על שירות מצוין".

בנורווגיה קיימים שני מסדרי אבירות: מסדר אולף הקדוש ומסדר ההצטיינות המלכותי הנורווגי. בנוסף, מעניק המלך מדליות הצטיינות נוספות.

הכרזת מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסעיף 25 לחוקה נאמר: "המלך הוא המפקד העליון של צבא נורווגיה ושל הצי המלכותי הנורווגי". כמו כן המלך הוא המפקד העליון של חיל האוויר המלכותי הנורווגי, אם כי זה לא מוזכר מפורשות בחוקה, מאחר שב-1814 לא היה קיים חיל האוויר.

בסעיף 26 לחוקה נאמר: " למלך זכות לגייס כוחות, לפתוח במעשי איבה להגנת הממלכה ולכרות שלום, לאשר ולדחות אמנות, לשגר ולקבל שליחים דיפלומטים".

היחס אל המלך בכוחות ההגנה של נורווגיה הוא כאל המפקד העליון, אך מעבר לצד המשפטי, אין כל ספק שהשליטה בכוחות ההגנה מתבצעת למעשה על ידי הממשלה הנבחרת. למלכי נורווגיה הוענקה באופן מסורתי הכשרה צבאית נרחבת ובמידה מסוימת הם ניהלו קריירה צבאית לפני שעלו לכס המלוכה. במהלך מלחמת העולם השנייה, לקח המלך חלק רחב יותר בתהליך קבלת ההחלטות ואף על פי שהמילה האחרונה הייתה של הממשלה, לעצתו של המלך ניתן משקל רב. בהזדמנות אחת במהלך הפלישה הגרמנית, ניתן למלך אולטימטום על ידי הגרמנים שדרש מנורווגיה להיכנע. המלך הוקון השביעי אמר לממשלה שהוא יתפטר מתפקידו אם הם יחליטו להיעתר לדרישה. ב-1944 מונה נסיך הכתר אולף כמפקד כוחות ההגנה, בהתבסס על יכולות ההנהגה הצבאית שלו.

הכתרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד לפני תחילת ההיסטוריה המתועדת של נורווגיה, נכנסו מלכיה לתפקידם בטקס בו הם נשבעו לקיים את חוקי הארץ וראשי השבטים נשבעו להם אמונים. טקס ההכתרה הראשון בנורווגיה ובסקנדינביה כולה התקיים בברגן ב-1163 או ב-1164. במשך שנים רבות היו נהוגים הן טקס שבועת האמונים והן טקס ההכתרה, כך שהמלך שאב את סמכויותיו הן מאנשי האצולה והן מהכנסייה. טקס ההכתרה סימל את העובדה שהמלך החזיק בממלכה כפייף של אולף הקדוש, המלך הנצחי של נורווגיה. טקס שבועת האמונים האחרון התקיים ב-1648 בטירת אקרשהוס. טקס ההכתרה האחרון בימי הביניים התקיים ב-1514 במהלך תקופת המונרכיה האבסולוטית (1814-1660) הוכתרו המלכים בקופנהגן. כיום מתקיים טקס דומה לטקסי שבועת האמונים שנערכו בעבר, שבו המלך נשבע אמונים לחוקה בנוכחות חברי הפרלמנט. חוקת 1814 קבעה שטקסי ההכתרה יתקיימו בקתדרלת נידארוס שבטרונדהיים. מהלך זה חידש את הקשר עם מקום הקבורה המקודש של המלכים הקודמים. הפרק בחוקה הדן בטקס ההכתרה בוטל ב-1908. כאשר עלה אולף החמישי לכס המלוכה ב-1957, הוא ביקש עדיין לקבל את ברכתה של הכנסייה למלכותו ואז הונהג טקס הענקת הברכה למלך. טקס זה הוא טקס פשוט, אך הוא עדיין מתקיים בקתדרלת נידארוס ונעשה בו שימוש בסמלי המלכות (הכתר, החרב המלכותית, גלובוס הריבון, והשרביט). טקס הענקת הברכה האחרון התקיים ב-1991, אז הוכתרו האראלד החמישי והמלכה סוניה.

סדר הירושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפחה המלכותית הנורווגית. מימין לשמאל: המלך האראלד החמישי, המלכה סוניה, מטה מאריט, נסיכת הכתר, הוקון, נסיך הכתר, אינגריד אלכסנדרה, נסיכת נורווגיה.

סדר הירושה לכתר הנורווגי מבוסס מאז 1990 על עקרון העדפת הילד הבכור, וזאת על פי סעיף 6 לחוקת נורווגיה. רק צאצאיו של המלך המכהן, אחיו וצאצאיהם, זכאים לרשת את כס המלוכה.

סדר הירושה הנוכחי לכתר הנורווגי הוא:

האראלד החמישי (נולד ב-1937)

1. הוקון, נסיך נורווגיה (נולד ב-1973)
2. אינגריד אלכסנדרה, נסיכת נורווגיה (נולדה ב-2004)
3. סבר מגנוס, נסיך נורווגיה (נולד ב-2005)
4. מרתה לואיז, נסיכת נורווגיה (נולדה ב-1971).
5. הנסיכה מוד אנג'ליקה (נולדה ב-2003).
6. הנסיכה ליאה איזידורה (נולדה ב-2005).
7. הנסיכה אמה טלולה (נולדה ב-2008).

כספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך, המלכה ונסיך הכתר פטורים מתשלום מסים ונכסיהם הפרטיים אינם חשופים בפני הציבור. חברים אחרים של משפחת המלוכה מאבדים זכות זו עם נישואיהם. האחוזות המלכותיות מניבות הכנסה כלשהי, אך אלה מושקעים מחדש באחוזות עצמן.

בתקציב המדינה של נורווגיה לשנת 2010 הוקצו 142.5 מיליוני כתר נורווגי לטובת משק הבית המלכותי. בנוסף, שולמו 16.5 מיליוני קרונות למלך כמענק ו-20.9 מיליון קרונות לצורכי שיקום הרכוש המלכותי. ב-2010 נטען שהונו האישי של האראלד החמישי נאמד בכ-100 מיליוני קרונות. בסוף שנות התשעים הוקצב סכום של 500 מיליוני קרונות לצורכי שיפוצים בארמונות המלכותיים, שיפוצים שעדיין נמשכים עד היום. השיפוצים בארמון המלכותי באוסלו חרגו מעבר לתקציב בשל העובדה שמצב שלד המבנה היה גרוע יותר ממה שהוערך קודם לכן. עם זאת, נמתחה ביקורת ציבורית רחבה על עלות השיפוצים.

מגורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארמון המלכותי באוסלו משמש כמעון המגורים הרשמי של המלך. הארמון נבנה במחצית הראשונה של המאה ה-19 כמעון המגורים הנורווגי של קרל השלישי יוהאן (מלך כקרל הארבעה עשר, מלך שוודיה). האחוזה המלכותית ביגדיי (Bygdøy), מעון הקיץ המלכותי הרשמי, שוכנת גם היא באוסלו. ביגדיי נמצאת תחת תהליך שיפוצים נרחב ולפיכך לא נמצאת כל כך בשימוש סדיר מאז הכתרתו של המלך הנוכחי האראלד החמישי ב-1991. הווילה המלכותית (Kongsseteren) שוכנת בהולמנקולן (Holmenkollen), פרבר של אוסלו, משמשת את המשפחה המלכותית בחג המולד ובפסטיבל הסקי המקומי מדי שנה. בטירת אוסקרשאל (Oscarshall), גם היא באוסלו, נעשה שימוש לעיתים רחוקות. בנוסף, קיימים מעונות רשמיים בשלוש ערים נוספות: גמלהאוגן (Gamlehaugen) בברגן, לדאל בסטוונגר וסטיפסטגרדן (Stiftsgården) בטרונדהיים. כל המעונות המלכותיים פתוחים באופן חלקי לקהל.

בבעלותו של המלך נמצאת היאכטה המלכותית "נורגה" (HNoMY Norge), המאוישת ומתוחזקת על ידי הצי המלכותי הנורווגי ונעשה בה הן שימוש רשמי והן שימוש פרטי להפלגות בתוך נורווגיה ומחוצה לה. חברת הרכבות הממשלתית מחזיקה מערך קרונות מלכותי.

נסיך הכתר ומשפחתו מתגוררים באחוזת סקאוגום בעיר אסקר שמחוץ לאוסלו. הן אחוזת אסקר והן אחוזת ביגדיי הן חוות פעילות שמופקים בהן תוצרת חיטה, חלב ובשר והרווחים שלהן משמשים להשקעה חוזרת באחוזות עצמן. ב-2004 העביר המלך את ניהול חוות ביגדיי למוזיאון הנורווגי להיסטוריה של התרבות. המשפחה המלכותית מחזיקה במספר בתי נופש לשימוש פרטי.

שלט האצולה המלכותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל נורווגיה הוא אחד העתיקים ביותר באירופה ומשמש הן כשלט האצולה המלכותי והן כסמל המדינה. מקורו בסמלם של מלכי נורווגיה במהלך ימי הביניים והראשון שעשה בו שימוש היה הוקון הרביעי (1263-1217), על פי הסאגה שלו שנכתבה ב-1220.

ב-1280 הוסיף אריק השני את הכתר והגרזן הכסופים לדמות האריה שעל הסמל. הגרזן הוא גרזן המרטיר של אולף הקדוש, הנשק שממנו הוא נהרג בקרב סטיקלסטאד ב-1030.

העיצוב של הסמל השתנה לאורך השנים, בעקבות שינויים באופנות העיצוב. בתקופת ימי הביניים המאוחרים התארכה ידית הגרזן והוא דמה יותר להאלברד. הידית עוצבה בדרך כלל כדי שתתאים לצורת המגינים שהיו בשימוש אז ולצורת המטבעות של אותה תקופה. ב-1844 הושמט ההאלברד והוחלף בגרזן קצר על פי צו מלכותי. ב-1905 שונה עיצוב הסמל שוב והוחזר לעיצוב מימי הביניים, כשצורת המגן הפכה למשולשת והאריה עוצב בעמידה זקופה יותר.

שלט האצולה והנס המלכותי עושים שימוש בעיצוב האריה משנת 1905. הממצא העתיק ביותר שבו מופיע הנס המלכותי הוא על חותמה של הדוכסית מאינגבורג משנת 1318. העיצוב הנוכחי שונה במעט והוא אושר לאחרונה באופן רשמי על ידי המלך ב-20 במאי 1992. כאשר נעשה בסמל שימוש כשלט האצולה המלכותי, מוטבעים סביבו הסמלים של מסדר אולף הקדוש ומעליו ניצב הכתר המלכותי.

בשלט האצולה המלכותי לא נעשה שימוש תכוף. תחת זאת, נעשה שימוש נרחב במונוגרמה של המלך, למשל בסמלי הצבא ועל מטבעות.

המלוכה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפחה המלכותית הנורווגית היא ענף של בית שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג הדני, שמקורו בדוכסות שלזוויג-הולשטיין שבגרמניה. משנת 1991 מלך נורווגיה הוא האראלד החמישי, המלך ה-66 מאז איחוד נורווגיה, אך הראשון מזה מאות שנים שנולד על אדמתה. בעקבות הנהגת הפרלמנטריזם ב-1884 הפכו תפקידיו של המלך כייצוגים וטקסיים בעיקר. תפקידי המלך הם:

ראש המדינה.

פתיחת הפרלמנט.

מינוי ופיזור ממשלות באופן רשמי.

יושב בראש הישיבות של מועצת המדינה.

משמש כראש הכנסייה של נורווגיה.

המפקד העליון של כוחות ההגנה של נורווגיה.

קבלת כתבי האמנה של שגרירים זרים.

ייצוג המדינה בביקורים ממלכתיים.

הענקת תוארי אצולה.

שמירה על קשר עם הציבור ועם דמויות מפתח בפוליטיקה, בתעשייה, במגזר העסקי ובתרבות.

בנוסף, המלך מחזיק בכמה סמכויות. הוא מעניק חנינות ומכריז על מלחמה, אם כי בסמכויות אלו לא נעשה שימוש כיום. במהלך הכיבוש הגרמני של נורווגיה במלחמת העולם השנייה, אמר הוקון השביעי כי הוא היה מעדיף להתפטר מאשר למנות ממשלה של משתפי פעולה בהנהגתו של וידקון קוויזלינג.

המלך הוא סמל לאחדות הלאומית ורוב אזרחי נורווגיה תומכים בהשארת המלוכה על כנה.

רשימת מלכי נורווגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית פירהייר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם
(שנות חיים)
תמונה שנת עלייה למלוכה שנת תום מלוכה הערות
האראלד הראשון
(850/860 - 932)
Flateyjarbok Haraldr Halfdan.jpg 872 932 מלך נורווגיה הראשון
אריק הראשון
(895 – 952/954)
Coin of Eric Bloodaxe Norse king of York 952 954.jpg 929 934 אריק "גרזן הדם", בנו של האראלד הראשון
הוקון הראשון
(915/920 – 960/961)
Peter Nicolai Arbo-Haakon den gode.jpg 934 960 האראלד "הטוב", בנו הצעיר של האראלד הראשון
האראלד השני
(935 - 970)
961 970 האראלד "גלימה אפורה", בנו של הוקון הראשון

בית קניטלינגה – רוזני לאדה (פעם ראשונה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם
(שנות חיים)
תמונה שנת עלייה למלוכה שנת תום מלוכה הערות
האראלד "כחול השן"
(925/935 - 987)
Harald Blaatand.jpg 961 980 מלך דנמרק, תפס את השלטון בנורווגיה עם רציחתו של האראלד השני
הוקון זיגרודסון
(935 - 995)
(מושל)
Håkon jarl.jpg 965 או 970 995 משל בנורווגיה מטעמו של האראלד הראשון, מלך דנמרק

ללא שושלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם
(שנות חיים)
תמונה שנת עלייה למלוכה שנת תום מלוכה הערות
אולף הראשון
(968 - 1000)
Peter nicolai arbo, olaf tryggvasson king.jpg 995 1000 נינו של האראלד הראשון

בית קניטלינגה – רוזני לאדה (פעם שנייה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם
(שנות חיים)
תמונה שנת עלייה למלוכה שנת תום מלוכה הערות
סוון "זקן המזלג"
(960 - 1014)
Sweyn Forkbeard.jpg 1000 1013 גם מלך דנמרק ואנגליה
אריק הוקונסון
(964 - 1024)
(מושל)
1000 1012 בנו של הוקון זיגרודסון, משל על נורווגיה שמו של סוון הראשון
סוון הוקונסון
(970 - 1016)
(מושל)
1000 1015 בנו של הוקון זיגרודסון, משל על נורווגיה שמו של סוון הראשון

שושלת אולף הקדוש (פעם ראשונה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם
(שנות חיים)
תמונה שנת עלייה למלוכה שנת תום מלוכה הערות
אולף השני
(995 - 1030)
Olof Overselo.jpg 1015 1028 בן נינו של האראלד הראשון,
"המלך הנצחי של נורווגיה", "הקדוש"

בית קניטלינגה – רוזני לאדה (פעם שלישית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם
(שנות חיים)
תמונה שנת עלייה למלוכה שנת תום מלוכה הערות
קנוט הגדול
(995 - 1035)
Knut der Große cropped.jpg 1028 1035 בנו של סוון הראשון, מלך דנמרק, מלך דנמרק, נורווגיה, ואנגליה
הוקון אריקסון
(998 - 1029)
1028 1029 בנו של אריק הוקונסון, משל על נורווגיה בשמו של קנוט הגדול
סוון קנוטסון
(1015 - 1035)
1030 1035 בנו של קנוט הגדול, משל בשמו על נורווגיה

שושלת אולף הקדוש (פעם שנייה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם
(שנות חיים)
תמונה שנת עלייה למלוכה שנת תום מלוכה הערות
מגנוס הראשון
(1024 - 1047)
Magnus den gode mynt p.jpg 1035 1047 "מגנוס הטוב", בנו של אולף השני

בית הרדרדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם
(שנות חיים)
תמונה שנת עלייה למלוכה שנת תום מלוכה הערות
האראלד השלישי
(1015 - 1066)
Harald Hardrada window in Kirkwall Cathedral detail.jpg 1046 1066 אחיו למחצה של אולף השני
מגנוס השני
(1049 - 1069)
1066 1069 בנו של האראלד השלישי
אולף השלישי
(1050 - 1093)
Olav Kyrre mynt 1 (obverse).jpg 1067 1093 בנו של האראלד השלישי
הוקון מגנוססון
(1069 - 1095)
1093 1094 בנו של מגנוס השני
מגנוס השלישי
(1073 - 1103)
Magnus III Barefoot of Norway coin 1865.png 1093 1103 "מגנוס היחף", בנו של אולף השלישי
אולף מגנוססון
(1098 - 1115)
Ol-Øys-Sig 8.png 1103 1115 בנו של מגנוס השלישי
אייסטיין הראשון
(1088 - 1123)
Oeystein.jpg 1103 1123 בנו של מגנוס השלישי
זיגורד הראשון
(1089 - 1130)
1103 1130 "זיגרוד הצלבן", בנו של מגנוס השלישי
מגנוס הרביעי
(1115 - 1139)
1130 1135 "מגנוס העיוור", בנו של זיגורד הראשון

בית גילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם
(שנות חיים)
תמונה שנת עלייה למלוכה שנת תום מלוכה הערות
האראלד הרביעי
(1102 - 1136)
1130 1136 בנו של מגנוס השלישי
זיגורד השני
(1133 - 1155)
1136 1155 "זיגורד מון (הפה)", בנו של האראלד הרביעי
אינגה הראשון
(1135 - 1161)
1136 1161 "אינגה הגיבן", בנו של האראלד הרביעי
אייסטיין השני
(1125 - 1157)
1142 1157 בנו של האראלד הרביעי
מגנוס האראלדסון
(1135 - 1145)
1142 1145 בנו של האראלד הרביעי
הוקון השני
(1147 - 1162)
1157 1162 הוקון "רחב הכתפיים", בנו של זיגורד השני

בית הרדרדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם
(שנות חיים)
תמונה שנת עלייה למלוכה שנת תום מלוכה הערות
מגנוס החמישי
(1156 - 1184)
1161 1184 בנם של ארלינג סקקה ושל כריסטין, בתו של זיגורד הראשון

בית סבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם
(שנות חיים)
תמונה שנת עלייה למלוכה שנת תום מלוכה הערות
סבר
(1151 - 1202)
Sverre Sigurdsson (Nidaros Cathedral).jpg 1184 1202 טען להיותו בנו של זיגורד השני, מנהיג סיעת ה"בירקביינר" במלחמת האזרחים הנורווגית
הוקון השלישי
(1185 - 1204)
1202 1204 בנו של סבר
גוטורם
(1199 - 1204)
1204 1204 נכדו של סבר

בית גילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם
(שנות חיים)
תמונה שנת עלייה למלוכה שנת תום מלוכה הערות
אינגה השני
(1185 - 1217)
1204 1217 בנה של ססיליה, בתו של זיגורד השני

בית סבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם
(שנות חיים)
תמונה שנת עלייה למלוכה שנת תום מלוכה הערות
הוקון הרביעי
(1204 - 1263)
Kong Haakon Haakonsson PI III 1.jpg 1217 1263 "הוקון הזקן", בנו של הוקון השלישי
הוקון הצעיר
(1232 - 1257)
Kong Haakon den Unge PI IV 1.jpg 1240 1257 בנו של הוקון הרביעי, מלך כמלך-שותף לצד אביו
מגנוס השישי
(1238 - 1280)
Magnus Haakonsson (Stavanger cathedral).jpg 1257 1280 "מגנוס המחוקק", בנו של הוקון הרביעי
אריק השני
(1268 - 1299)
Eirik Magnusson (Stavanger cathedral).jpg 1273 1299 בנו של מגנוס השישי
הוקון החמישי
(1270 - 1319)
Haakon Magnusson (Stavanger cathedral).jpg 1299 1319 בנו של מגנוס השישי

בית ביילבו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם
(שנות חיים)
תמונה שנת עלייה למלוכה שנת תום מלוכה הערות
מגנוס השביעי
(1316 - 1374)
Magnus Eriksson (cropped).jpg 1319 1343 מגנוס הרביעי, מלך שוודיה. בנה של אינגבורג, בתו של הוקון החמישי
הוקון השישי
(1340 - 1380)
Kong Haakon VI Magnusson PI XVII 1.jpg 1343 1380 הוקון מגנוססון הצעיר, בנו של מגנוס הרביעי
אולף הרביעי
(1370 - 1387)
Olaf II of Denmark c 1385.jpg 1380 1387 אולף השני, מלך דנמרק. בנם של הוקון השישי ושל מרגרטה הראשונה

בית אסטרידסן[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם
(שנות חיים)
תמונה שנת עלייה למלוכה שנת תום מלוכה הערות
מרגרטה
(1353 - 1412)
Margaret of Denmark, Norway & Sweden (1389) effigy 2010 (2).jpg 1380 1412 רעייתו של הוקון השישי. מלכת דנמרק, שוודיה ונורווגיה (איחוד קאלמאר)

בית פומרניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם
(שנות חיים)
תמונה שנת עלייה למלוכה שנת תום מלוכה הערות
אריק השלישי
(1381 - 1459)
Eric VII the Pomeranian of Denmark (photo 2010) crop.jpg 1389 1442 אריק מפומרניה. מלך דנמרק, שוודיה ונורווגיה
נכד אחותה של מרגרטה הראשונה

בית פאלטין נוימרקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם
(שנות חיים)
תמונה שנת עלייה למלוכה שנת תום מלוכה הערות
כריסטופר
(1416 - 1448)
Christopher of Bavaria.png 1442 1448 כריסטופר מבואריה. מלך דנמרק, שוודיה ונורווגיה
אחיינו של אריק מפומרניה
אינטררגנום
(1149-1448)

בית בונדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם
(שנות חיים)
תמונה שנת עלייה למלוכה שנת תום מלוכה הערות
קרל הראשון
(1409 - 1470)
Carl II of Sweden 15th century by Bernt Notke 1982 .jpg 1449 1540 קרל השמיני, מלך שוודיה

בית אולדנבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם
(שנות חיים)
תמונה שנת עלייה למלוכה שנת תום מלוכה הערות
כריסטיאן הראשון
(1426 - 1481)
Christian I of Denmark, Norway & Sweden 1440s.jpg 1450 1481 מלך דנמרק, שוודיה ונורווגיה
אינטררגנום
(1483-1481)
האנס
(1455 - 1513)
John II of Sweden sculpture c 1530 (photo 2009).jpg 1483 1513 מלך דנמרק, שוודיה ונורווגיה. בנו של כריסטיאן הראשון
כריסטיאן השני
(1481 - 1559)
ChristianII of denmark.jpg 1513 1523 מלך דנמרק, שוודיה ונורווגיה. בנו של האנס
פרדריק הראשון
(1471 - 1533)
Frederik 1-detail.jpg 1523 1533 מלך דנמרק ונורווגיה. בנו של כריסטיאן הראשון
אינטררגנום
(1537-1533)
כריסטיאן השלישי
(1503 - 1559)
Christian III of Denmark.jpg 1537 1559 מלך דנמרק ונורווגיה. בנו של פרדריק הראשון
פרדריק השני
(1534 - 1588)
1581 Frederik 2..jpg 1559 1588 מלך דנמרק-נורווגיה. בנו של כריסטיאן השלישי
כריסטיאן הרביעי
(1577 - 1648)
Christian IV Pieter Isaacsz 1612.jpg 1588 1648 מלך דנמרק-נורווגיה. בנו של פרדריק השני
פרדריק השלישי
(1609 - 1670)
Frederik 3 by window.jpg 1648 1670 מלך דנמרק-נורווגיה. בנו של כריסטיאן הרביעי
כריסטיאן החמישי
(1646 - 1699)
Christian-5-profilny.jpg 1670 1699 מלך דנמרק-נורווגיה. בנו של פרדריק השלישי
פרדריק הרביעי
(1671 - 1730)
Frederik 4 Danmark.jpg 1699 1730 מלך דנמרק-נורווגיה. בנו של כריסטיאן החמישי
כריסטיאן השישי
(1699 - 1746)
Christian-VI 1699-1746 Danmark-Norge-Rex.jpg 1730 1746 מלך דנמרק-נורווגיה. בנו של פרדריק הרביעי
פרדריק החמישי
(1723 - 1766)
Pilo - Frederik V of Denmark.jpg 1746 1766 מלך דנמרק-נורווגיה. בנו של כריסטיאן השישי
כריסטיאן השביעי
(1749 - 1808)
Christian VII 1772 by Roslin.jpg 1766 1808 מלך דנמרק-נורווגיה. בנו של פרדריק החמישי
פרדריק השישי
(1768- 1839)
Frederik6coronation.jpg 1808 1814 לפני כן מלך דנמרק. בנו של כריסטיאן השביעי
אינטררגנום
(1814)
כריסטיאן פרדריק
(1786 - 1848)
Christianviiidenmark.jpg 1814 1814 כריסטיאן השמיני, מלך דנמרק. נכדו של פרדריק החמישי
אינטררגנום
(1534-1533)

בית הולשטיין-גוטורפ[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם
(שנות חיים)
תמונה שנת עלייה למלוכה שנת תום מלוכה הערות
קרל השני
(1748 - 1818)
Charles XIII of Sweden.jpg 1814 1818 קרל השלושה עשר, מלך שוודיה. המלך הראשון של האיחוד השוודי-נורווגי

בית ברנדוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם
(שנות חיים)
תמונה שנת עלייה למלוכה שנת תום מלוכה הערות
קרל השלישי יוהאן
(1763 - 1844)
Charles XIV John as Crown Prince of Sweden - François Gérard.jpg 1818 1844 ז'אן ברנדוט, קצין בצבאו של נפוליאון. אומץ על ידי קודמו ומלך כקרל הארבעה עשר מלך שוודיה.
אוסקר הראשון
(1799 - 1859)
Erik (Wahlberg) Wahlbergson - Oscar I, King of Sweden and Norway 1844-1859 - Google Art Project.jpg 1844 1859 מלך שוודיה. בנו של קרל השלישי יוהאן
קרל הרביעי
(1826 - 1872)
Karl XV i mitten av 1860-talet.jpg 1859 1872 מלך שוודיה. בנו של אוסקר הראשון
אוסקר השני
(1829 - 1907)
King Oscar II of Sweden in uniform.png 1872 1905 מלך שוודיה. בנו של אוסקר הראשון ואחיו של קרל הרביעי
אינטררגנום
(1905)

בית שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם
(שנות חיים)
תמונה שנת עלייה למלוכה שנת תום מלוכה הערות
הוקון השביעי
(1872 - 1957)
Haakon7.jpg 1905 1957 בנו של פרדריק התשיעי, מלך דנמרק
המלך הראשון של נורווגיה העצמאית לאחר פירוק האיחוד השוודי-נורווגי
אולף החמישי
(1903 - 1991)
Olav V of Norway.jpg 1957 1991 בנו של הוקון השביעי
האראלד החמישי
(נולד: 1937)
H.M. Kong Harald taler (10308347696)- edit.jpg 1991 מולך בנו של אולף החמישי

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המלוכה הנורווגית בוויקישיתוף