הודאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מלכת הראיות)

הודאה היא הצהרה בה אדם מודה בביצוע עבירה פלילית. הודאה שניתנה מרצונו החופשי של המודה נחשבת במערכות משפט רבות (ובכלל זה במערכת המשפט הישראלית) לראיה חזקה מאוד נגד המודה ומכונה בשל כך "מלכת הראיות". גם כאשר נאשם חוזר בו מהודאה שנתן קודם לכן, מוענק להודאה המקורית משקל רב יחסית בעת הכרעת דינו, אם כי בדרך כלל נדרשות ראיות נוספות מלבד ההודאה כדי להרשיע את הנאשם.

כיום במערכות המשפט השונות בעולם, וגם בישראל, קיימת מחלוקת ביחס לחשיבות הניתנת להודאה, ויש המבקרים אותה, בטענה שבמקרים של תלונת שווא, הסתמכות על הודאה עלולה להוביל להרשעת חפים מפשע.[1]

המינוח העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלשון חז"ל הודיה והודאה היו שתי הגיות למילה שיש לה שתי משמעויות: אמירת תודה, והכרה בחטא. הודיה הייתה ההגייה הארצישראלית, ואילו הודאה הייתה ההגיה הבבלית למילה זו.[2]

בעברית העדכנית נהוג לבדל בין הודיה - אמירת תודה ושמחה על פי לשון חז"ל, מלשון להודות ולהלל, לבין הודאה - עדות אדם עצמו על פשעים שעשה. כך גם השם לנשים הודיה משמעותו כמובן במשמעות הטובה, ושם המושב הודיה הוא משחק מילים משולש (על שם יהודי הודו שהקימוהו, על שם הבן המקראי של כלב נשיא יהודה, ועל שם ההלל והשמחה), אך בוודאי לא על פשע. אך בשנת ה'תשפ"ב 2022 בעת המשפט החוזר של רומן זדורוב במהלך הדיון המשפטי דובר על "הודייתו" ו"נתינת ההודיה", לכל אורך הדיון המשפטי, הן בפי השופטים והן בתמלול דברי עורכי הדין, וטענות הצדדים, לדוגמה: "המערער לא יודע להשיב מדוע חזר בו מההודיה." ניסוח זה התקבל בהתאם לרשום בחוק: "...רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה הייתה חופשית ומרצון."[2][3] עם זאת בכל העיתונות, ואף בית המשפט במהלך דיון זה עצמו, ברגע שלא נדונו סעיפי החוק עצמם, חזרו להשתמש במונח "הודאה".[4]

ההודאה במשפט הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי החוק, כאשר נאשם מודה בעובדה כלשהי, יראו בה כמוכחת, מלבד מקרים חריגים ונדירים במיוחד שבהם בית המשפט מוצא שלא לקבל את ההודאה כראיה.[5]

הודאה של הנאשם ניתנת בשתי צורות עיקריות:

  • בכתב, במהלך חקירה משטרתית – ההודאה נרשמת על ידי החוקר, ונחתמת על ידי הנאשם.
  • בעל פה – כאשר נאשם נמצא בחברת מדובב משטרתי או מוקלט באמצעי חקירה מתוחכמים אחרים.

תוקפה של הודאה זו מעוגן בחוק, הקובע גם תנאים מסוימים לקבילותה: עדות של החוקר או המדובב שהיו נוכחים בעת מתן ההודאה ומאמתים את תוכנה, וכן אימות הנסיבות החוקיות למתן הודאה – שהייתה מרצון חופשי וללא כפייה[6].

הודאה באשמה מוגשת על ידי התביעה כראיה מרכזית בחומר הראיות המצורף לכתב אישום. עוד לפני הצגתה בפני השופט, יכול להתקיים הליך ביניים הדן בקבילות ההודאה בלא קשר לתוכנה, זהו משפט זוטא, בו נטען כי ניתנה שלא מרצונו החופשי של הנאשם ובאמצעים פסולים כאמור בפקודת הראיות[7]. עם זאת, מעולם לא קרה בישראל שנאשם זכה במשפט זוטא ולפיכך מעולם לא זוכה נאשם לאחר שהוברר שהודאתו לא נמסרה מרצונו החופשי. עם זאת, קרו בישראל מקרים שבהם שוחררו אנשים שהודו ואף שחזרו את הפשע שביצעו לכאורה וזאת לאחר שנמצאו הנאשמים האמיתיים או לאחר שהתברר שלא אירע פשע כלל. כזה היה המקרה של פאבל סמירנוף שהודה ושחזר את רצח חברו ושרפת גופתו ורק לאחר זמן נמצא החבר חי, בריא ושלם וכזה היה גם המקרה של טארק נוג'ידאת שהודה ושחזר את רצח החייל אולג שייחט ורק לאחר מכן נמצאו האשמים האמיתיים.

פסיקה יוצאת דופן אירעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב עת זוכה אלכסנדר וולקוב מרצח גרושתו וזאת לאחר שהשופטים מצאו חוסר התאמה בין השחזור שלו לבין מה שאירע בפועל. כתוצאה מהזיכוי ספגו שלושת השופטים בראשות אב בית הדין שלי טימן, ביקורת נוקבת הן מהתקשורת והן מחבריהם השופטים. ולו רק משום שהודאה נחשבת בישראל כמלכת הראיות ואין בילתה כאשר נלווה אליה דבר מה נוסף פעוט ככל שיהיה.

משקלה של הודאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק אינו קובע מה יהיה משקלה של ההודאה בתוך מכלול הראיות במשפט. נטיית בתי המשפט בישראל היא לראות בהודאה ראיה כבדת משקל, במיוחד כאשר אין ראיות ישירות אחרות. ההנחה היא כי האינטרס המובהק של אדם הוא לפעול באופן שלא יזיק לו, וההודאה, בהיותה נוגדת אינטרס זה, מצביעה על האפשרות שהיא האמת העובדתית. ביטוי לכך נתן השופט מישאל חשין באומרו: "ברגיל, אין אדם משים עצמו רשע... אין אדם מודה כי עבר עבירה פלונית אלא אם עבר אותה עבירה. חוכמת-הלב לימדה אותנו, שאין אדם עושה עצמו רשע במקום שהוא צדיק. בייחוד אמורים הדברים בחמורות שבעבירות, באותן עבירות השולחות אדם לשנים ארוכות אל בית האסורים. אין זו הנחה משפטית. אין זו חזקה חלוטה, הנחה של שכל ישר היא, הנחה המייסדת עצמה על טבע האדם"[8].

ההודאה כשלעצמה אינה יכולה לשמש ראיה בלבדית להרשעה, ונדרש "דְבַר מה נוסף" לחיזוקה.[9] בהיעדר אמירה מפורשת בחוק, נקבעו בפסיקה קווים מנחים לבחון את משקל ההודאה ביחס למכלול הראיות:

  • המשקל הפנימי – בו נבחנת ההודאה עצמה, אם יש בה סתירות, אם היא סדורה ועקבית, אם אין היא סותרת הודאות אחרות. בכך לסלק את החשש מפני מניעים נסתרים המביאים את הנאשם להודאה במעשה שלא עשה.
  • המשקל החיצוני – בו נבחנת ההודאה מול המציאות האובייקטיבית. בחינה זו מצריכה סיוע הקרוי "דבר מה נוסף" המביא סימני אמת חיצוניים להודאה, ואשר יכולים על פי השכל הישר להעיד על אמיתותה.

ככל שמשקלה הפנימי של ההודאה גדול יותר, כך יקטן הצורך למבחן החיצוני של ה"דבר מה הנוסף". אין קביעה מפורשת מהו בדיוק, ולמעשה נתון הדבר לשיקול דעתו של השופט. טווח שיקול הדעת נרחב למדי, ובאין הנחיות מפורשות זה יכול להיות גם ראיה נסיבתית. כך למשל, הימנעות הנאשם מלהעיד במשפט, יכולה לשמש בתנאים מסוימים דבר מה ראייתי נוסף.

בכך שונה ההודאה – מראיות אחרות. בהן נדרש על פי חוק תוספת ראייתית ממשית יותר, מסוג "חיזוק" או "סיוע". כך מקבלת היא את המעמד הבכיר על פניהן, והופכת למלכת הראיות.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ור' גם

ערך מורחב – הוועדה הציבורית למניעת הרשעות שווא ותיקונן (ועדת דנציגר)

הביקורת על מעמדה המיוחד של ההודאה באשמה, נשמעת בין כותלי בית המשפט, בשיח האקדמי ובשיח הציבורי. היא נשמעה בעיקר לאחר שפורסמו כמה מקרים של הודאות שווא, או הרשעות שבוטלו בהליכים משפטיים שונים מחמת הספק. ברובם הורשעו נאשמים בעקבות הודאתם. כמו למשל: פרשת עיזאת נאפסו, כנופיית מע"צ, פרשת עמוס ברנס, ההרשעה ברצח חנית קיקוס וההרשעה ברצח ישראל נולמן. במקרים אלה הנאשמים חזרו בהם מהודאתם המקורית באשמה, בטענה כי ההודאה נכפתה עליהם באמצעות לחץ ואיומים מצד חוקרי המשטרה.

המבקרים מעלים מספר בעיות:

  • אי אפשר להתייחס להודאה באשמה כאמת עובדתית בכל מקרה. היא יכולה לנבוע מסיבות שונות שהוכחו בעבר כגורמים להודאות שווא, כמו: מבנה נפשי מעורער של הנאשם, התרברבות, רצון לחפות על מישהו, לחץ חברתי, הבטחה של חוקרים לשחרר את הנאשם ממעצר אם יודה, ועוד. בהקשר זה גם נשמעת הטענה כי הסתמכות על ההודאה לבדה פוגעת באנשים המעורערים בנפשם, שכן הם עלולים להודות בפשעים שלא ביצעו, ודווקא הם זקוקים במיוחד להגנת בית המשפט.
  • הודאה באשמה היא בעייתית כשהיא אינה נתמכת בשום ראיה אובייקטיבית אחרת. ה"דבר מה הנוסף" יכול להיות גם בְּדל ראיה, או ראיה קלה כנוצה, וכאשר מדובר בחריצת גורלו של אדם אין די בכך.
  • מעמד כה בכיר להודאה, יקל על חוקרי המשטרה לקצר את החקירה, "לעגל פינות", ולהיצמד לקונספציה שגויה. זאת מתוך מחשבה שהתיק סגור וממילא כבר השיגו את שלהם.
  • החשודים שהודו נמנים בדרך כלל על שולי החברה, אנשים לוקים בשכלם, כמו בפרשת רצח ישראל נולמן וחנית קיקוס, בני מיעוטים כמו בפרשת עיזאת נאפסו ורצח דני כץ, או נוער בסיכון, כגון כנופיית מע"צ, ומכאן החשד שהמשטרה מנצלת את חולשתם הנפשית והמעמדית של חשודים אלו כדי לגרום להם להודות בעבירה שלא ביצעו.

בין הקולות הבולטים שהחלו בביקורת, הייתה ועדת גולדברג מ-1994, שעסקה בהודאות שווא, וכתבה: "את התפישה כי הודיית נאשם בחקירתו היא 'מלכת הראיות', יש לקבל עם קב חומטין, וההנחה כי אין אדם משים עצמו רשע, במשמעות כי אין אדם מפליל עצמו ללא עוול בכפו, איננה יכולה להתקבל כהנחה משפטית... הודאה בחקירה כמוה ככל ראיה אחרת הן לעניין בדיקת קבילותה והן לעניין קביעת משקלה"[10]. אולם רוב חברי הוועדה סברו שאין לשנות את מעמדה של ההודאה.

גם קולה של השופטת בדימוס דליה דורנר, נשמע הן בפסקי דין[11] והן במאמר שפרסמה[12] ובו היא קוראת להתייחס מלכתחילה אל ההודאה בחשדנות. על פי השקפתה של דורנר אין לדבוק עוד בתפיסה כי בדרך כלל הודאת נאשם משקפת את האמת. ההודאה היא חשודה ויש לבדוק את הנסיבות שלה: מי הנאשם, מה הרקע שלו, למה הוא הודה. אולם עמדתה של דורנר הייתה עמדת מיעוט בבית המשפט העליון, שהמשיך לראות בהודאה "מלכת הראיות".

פרופ' קנת מן מצביע על בעייתיות במקרה של הודאה בחקירה ללא עורך דין. החקירה היא עניין מלחיץ המונע מהנחקר למסור גרסה מדויקת תוך הפעלת שיקול דעת. כסנגור, הוא נתקל במקרים סבוכים מבחינה עובדתית, בהם הודאה כתובה על פני עמוד וחצי בלבד, ואינה משקפת את האמת של הנאשם. "קשה להמעיט בחשיבותן של המלים הנכתבות בשם הנחקר, מוגשות אחר כך לבית המשפט וכל סטייה מהן בעדות עלולה להיחשב גילוי של חוסר יושר או רצון לעוות את האמת... כשהנאשם מגיע לבית המשפט ומנסה להסביר את הדברים הוא נתפש לעיתים כדובר שקר ואמירתו הראשונה והלא מדויקת הופכת להודאה מחייבת, על אף שמדובר בהודאת שווא".[13]

רבים מהמבקרים מציינים את האסוציאציה הנקשרת בין הרשעה על סמך הודאה בימינו, לבין שיטות המשפט הקדומות או האינקויזיציה שלא הכירו בעדויות נסיבתיות, והודאה הייתה במקרים רבים הראיה הקבילה היחידה לאשמתו של אדם.

ועדה ציבורית למניעת הרשעות שווא שהוקמה בשנת 2018, בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס יורם דנציגר, פרסמה בינואר 2024 דו"ח ביניים שלישי[14] שבו היא מתריעה כי מודל החקירה הנהוג בישראל מגדיל את הסיכון להודאות שווא של חשודים בפני חוקרי משטרה, ופירטה שורה של המלצות לשינויו[15]. שר המשפטים יריב לוין מסר כי ינסה לקדמן. הוועדה המליצה כי לא ניתן יהיה להרשיע על סמך הודאה במשטרה בלבד נחקר שהוא קטין, אדם עם מוגבלות שכלית או נפשית או אדם המצוי בהשפעה ניכרת של חומרים משני תודעה. על מנת להרשיעו חייבת תהיה להיות ראיה חיצונית הקושרת אותו לביצוע העבירה. בנוסף, הומלץ לברר מהו מצבו הבריאותי של הנחקר ואם אינו נוטל תרופות העלולות לשבש את שיקול דעתו. הומלץ לאפשר לחשודים קטינים ולחשודים עם מוגבלות שכלית או נפשית להיות מלווים בידי סנגור במהלך חקירתם. הוועדה ציינה כי מבין 12 מדינות מערביות שנבדקו, רק ישראל וקנדה מתירות לחוקרים לשקר בחקירה. כמו כן הומלץ לאסור הבטחות להקלה בעונשם של נחקרים אם יודו[16].

כנגד הביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר מאיר גלבוע (אשר שימש כחוקר משטרה), טוען כי מספר המקרים של הרשעות מוטעות עקב הודאות שווא הוא אפסי לעומת גורמים נוספים להרשעות מוטעות. כמו: זיהוי מוטעה, עדויות שקר של עדים, התנהגות פסולה של עובדי מערכת אכיפת החוק, דעות קדומות ואפליה גזעית וכיוצא בזה. לדבריו, מחקרים מוכיחים כי שיעור ההודאות בחקירות הוא כ-40 אחוז, ודפוס התנהגות החוזר בשכיחות גבוהה כל כך אינו יכול להיות חשוד, אלא חלק מרפרטואר ההתנהגויות הנורמלי של האדם. עוד הוא אומר כי הפרדוקס לכאורה הנראה בהודאה הנמסרת בניגוד לאינטרס של הנחקר ומוכיחה כאילו הושגה באמצעים פסולים, נכונה רק בנקודת מבט רציונלית. אלא שהאדם אינו דווקא יצור הפועל על פי הנחות רציונליות בלבד, ודווקא בתשאול וחקירה - הרגשות משפיעות על התנהגותו יותר מאשר ההגיון. [17]

כבודה של ההודאה במקומה מונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיון על מעמדה של ההודאה עוד לא תם, למרות הכרסום במעמדה עדיין בתי המשפט נוהגים לראות בה ראיה חשובה ביותר. כדברי השופטת דורית ביניש ב-2006 בבית המשפט העליון: "על אף שהועם זוהרה של ההודאה כ'מלכת הראיות', והופנה זרקור לחשש מאפשרות הרשעת אדם חף מפשע, עדיין, יש לה להודאה מקום של כבוד בסולם הראיות הקיימות במשפט פלילי, והיא בבחינת כלי ראייתי חשוב ומקובל באותם מקרים בהם שוכנע ביהמ"ש כי מדובר בהודאת אמת. יש לשלול את הגישה לפיה, כנקודת המוצא, בכל הודאה קיים במובנה 'פגם מולד' בדבר היותה של ההודיה הודית שווא וראיה חשודה על פניה, כאשר מלכתחילה טבוע בה חותם של אי רציונליות."[18]

בפרשת רצח תאיר ראדה קבע השופט יצחק עמית, בהתייחסו להודאה של רומן זדורוב, שהיה חשוד ברצח:

"ההודאה, שנחשבה בעבר למלכת הראיות הולכת ויורדת במעמדה, אך שׂוּמה עלינו להישמר מלהגיע לצד השני של תנועת המטוטלת, ולהפוך את ההודאה לשפחת הראיות. כשלעצמי, איני סבור כי יש לקשור כתרים להודאה ואין לראותה כמלכה שכל הראיות האחרות משתחוות לה ומסתופפות בצלה. אך גם אין להפוך את היוצרות וליצור חזקה לפיה כל הודאה שנמסרה "נופלת" מיניה וביה לאחת המשבצות של הודאות השווא..."[19]

בכך קיבל השופט עמית את עמדתם של מנשה ואוצרי כי אין משהו אינהרנטי פגום בהודאה כשלעצמה במנותק מבחינת התוכן והנסיבות של כל הודאה והודאה.[20]

למרות זאת, ב-30 במרץ 2023 זוכה זדורוב.

הערכת משקלה של הודאה בראי אסטרטגיית ההכרעה הפלילית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנשה וגרונר הציעו לבחון את משקל ההודאה על פי גישתם התאורטית המכונה "אסטרטגיית ההכרעה הפלילית". על פי גישתם יש לוותר על תוספות ראייתיות להודאה כגון דבר מה נוסף או סיוע ובמקום זאת יש לבחון האם קיימת השערת חפות נוכח הודאת האשם, השערת חפות שאינה נחסמת באחד החסמים הבאים: החסם השיטתי (לפיו אין לקבל השערת חפות שהכללתה בכל מקרה דומה לא תאפשר אכיפה יעילה של המשפט הפלילי), חסם הסתברותי (לפיו אין לקבל השערת חפות לפיה ההסתברות לחפות כה נמוכה כך שניתן להתעלם ממנה לצרכים מעשיים), חסם טבעי (לפיו אין לקבל השערת חפות התנגשת עם הטבע המוכר לנו לפי גוף הידע המדעי) וחסם פרוצדורלי (לפיו אין לקבל השערת חפות המצריכה בירור שיצריך משאבים שלא ניתן לעמוד בהם או שמתקיים חופש הכרעה דמוקרטי שלא לעמוד בהם)[21]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בועז סנג'רו, ‏ההודאה כבסיס להרשעה - האמנם "מלכת הראיות" או שמא קיסרית הרשעות השווא, עלי משפט ד', פברואר 2005
  2. ^ 1 2 הודיה והודאה, באתר האקדמיה ללשון העברית, 14 במרץ 2012
  3. ^ ראו פסק דין בית המשפט העליון באתר פסק-דין
  4. ^ השופט במשפט זדורוב: צריך לוודא שלא ניתנה הודאת שווא בעיתון ישראל היום, רומן זדורוב: ההודאות נגבו ממני כדין אבל אין להן משקל בידיעות אחרונות, "רומן זדורוב הורשע אך ורק על פי הודאה ושחזור..." בהארץ, מעמוס ברנס עד רומן זדורוב - הודאה היא סוף הסיפור? אתר סרוגים (פורסם במקור ראשון)
  5. ^ סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי
  6. ^ אברהם בלוך, ‏ממעטים לפסול הודאות: המגמה המדאיגה שעלולה להביא להרשעות שווא, באתר מעריב אונליין, 20 ביולי 2023
  7. ^ סעיף 12(א) לפקודת הראיות
  8. ^ דנ"פ אל עביד
  9. ^ וראה, למשל, רע"פ 4142/04 סמל(מיל.) איתי מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי, ניתן ב־14 בדצמבר 2006
  10. ^ מתוך פסקה 1 לעמדת הרוב בוועדה
  11. ^ דנ"פ 4342/97, 4530 אל עביד הנ"ל, בעמ' 836–839 מפי השופטת דורנר
  12. ^ המאמר: דליה דורנר, "מלכת הראיות נ' טארק נוג'ידאת - על הסכנה שבהודאות-שווא וכיצד להתמודד עימה" הפרקליט מט(1), 7 (2006). גרסה קודמת של המאמר פורסמה בירחון למשפט פלילי "הסניגור" 95 (פברואר 2005) בהוצאת הסניגוריה הציבורית וסקירה משפטית.
  13. ^ סיגל נעים, המודים, באתר הארץ, 30 במאי 2003
  14. ^ הדו"ח הראשון פורסם בספטמבר 2019 בנושא עדויות ראיה שגויות וזיהוי מוטעה, והומלץ בו על הקטנת המשקל הראייתי של מסדר זיהוי, במיוחד כאשר אין היכרות מוקדמת בין העד המזהה לבין החשוד. הדו"ח השני פורסם באפריל 2021 והומלץ בו על אסדרת המדע הפורנזי בישראל
  15. ^ דו"ח ביניים בנושא הודאות שווא בחקירה, 25 בינואר 2024
  16. ^ https://img.haarets.co.il/bs/0000018d-63d5-d480-adbd-ebf5eab00000/98/10/1ab1248149e0a65e685b48ec2f2a/doch.pdf
  17. ^ תשאול קטינים במסגרת חקירה פלילית מאת ד"ר מאיר גלבוע
  18. ^ עפ 6679/04 אלכסנדר סטקלר נ' מדינת ישראל (עליון; מ' חשין, ד' ביניש, ע' ארבל; 11.5.06)
  19. ^ ע"פ 7939/10 זדורוב נ' מדינת ישראל פסקה 6 לפסק דינו של השופט עמית.
  20. ^ דורון מנשה ושי אוצרי, "כמה שוקלת הודאה? עיון מחודש בשאלת משקלן הבייסיאני של הודאות נאשם - תגובה למאמרם של מרדכי הלפרט ובועז סנגרו מחקרי משפט כו(3)" מחקרי משפט כז 503 (2011)
  21. ^ דורון מנשה, איל גרונר, כיצד למזער את סיכונן של הודאות השווא, משפט מפתח, -כתב העת של פרקליטות המדינה, כרך 4, ע' 19 (דצמבר 2016).