מלניצה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלניצה
Мельниця
מדינה אוקראינהאוקראינה  אוקראינה
אובלסט מחוז ווהליןמחוז ווהלין ווהלין
תאריך ייסוד 1245
שטח 0.028 קמ"ר
גובה 170 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיירה 573 (נכון ל־2001)
 ‑ צפיפות 20,464.29 נפש לקמ"ר
קואורדינטות 51°09′N 25°01′E / 51.15°N 25.01°E / 51.15; 25.01
אזור זמן UTC+2
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מלניצה (Мельниця) היא עיירה הנמצאת כ-30 ק"מ מהעיר המחוזית קובל בפלך ווהלין באוקראינה.

מקור השם מלניצה הוא "טחנת הקמח" ברוסית. המבנה הראשון שהוקם באזור היה למעשה טחנת קמח המופעלת על ידי הרוח. חקלאים החלו לבנות את בתיהם בקרבת הטחנה על מנת שיוכלו להביא את תבואתם לטחינה בזמן קצר והיישוב הקטן היה לעיירה עם השנים.[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלניצה הייתה בשנת 1544 רכוש המלך ומשנת 1583 הייתה לעיר פרטית בבעלותו של האציל סיימשקו. לאחר חתימת הסכם הפולני-ליטאי המוכר בשם איחוד לובלין בשנת 1569, עברו קהילות ווהלין לרשות המלכות. ראשי הקהל היהודי נשבעו אמונים לממלכה, יחד עם עיריות קרמניץ, לודמיר, ולוצק. בהתאם לכך, הוציא המלך זיגמונט אוגוסט פקודה המשווה את יהודי ווהלין ליהודי פולין ומוציאה אותם מרשות הסטאראסטא לרשות הווייוודא.[2]

בינואר 1700, הוטל על קהילת מלניצה לשלם 180 זהובים מס גולגולת. זהו סכום קטן המעיד על מספרם הדל של היהודים ביישוב. לפי מפקד האוכלוסין בשנת 1847, הקהילה היהודית במלניצה מנתה כ- 640 נפשות. מפקד נוסף, משנת 1897 מראה כי העיירה מנתה 2588 תושבים, מתוכם 1599 יהודים.[3]

בשנות השבעים של המאה ה-19 היו במלניצה מבני ציבור רבים וביניהם מבשלת בירה, שתי טחנות קמח, מלבנה, שבע-עשרה חנויות וכעשרים בעלי מלאכה. בראשית המאה ה-20 היה מצבה הכלכלי של העיירה קשה והוא נעשה גרוע יותר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.[3]

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 נסוגו הרוסים ששלטו אז בשטח ולמקום הגיעו הגרמנים והאוסטרים. החזית נעצרה על יד מלניצה ורבים מיהודי העיירה היגרו לשטחי פולין לערים קולץ ולובלין. במהלך המלחמה ולאחריה פלך ווהלין עבר מיד ליד בין מעצמות ומדינות. כל פעם שנכבש השטח הוא לווה בפוגרומים ומעשי פרעות ביהודים. במהלך שבע השנים הבאות שלטו בווהלין הגרמנים, האוקראינים, הפולנים והבולשביקים.

בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1920 יחידות רוסיות "לבנות", שלחמו תחת פיקודו של הגנרל בולאק בלאחוביץ בצבא האדום, ערכו פוגרומים קשים ביהודי האזור. בין ההרוגים היו גם מבני מלניצה.

עם גמר המלחמה לא חזרו לבתיהם כל יהודי מלניצה שהוגלו לפולין. במפקד האוכלוסין של שנת 1921 כללה אוכלוסיית מלניצה 1372 תושבים מהם 875 יהודים.[3]

הקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוסד העליון של יהודי העיירה הייתה הקהילה היהודית. הקהילה לא הייתה זקוקה להכרה רשמית מצד השלטונות כדי שתתקבל על ידי הציבור היהודי. כולם סרו למרותה וקיבלו עליהם את הנהגתה. הקהילה נוהלה על ידי גבאים, פרנסים ובעלי בתים בהשתתפות הרב המקומי או בראשותו. בסמכות הקהילה היה לנהל את החיים הדתיים של האוכלוסייה היהודית - רבנות, שחיטה, מקווה, בתי מדרש ו"בתי חיים" - בתי העלמין. בראשית שנת 1926 אושרה הקהילה במלניצה על ידי השלטונות הפולנים (הוויאבודה). לעומדים בראש הקהילה ניתן תקציב והזכות לגבות מיסים מיהודי העיר, לשלם שכר לרבנים ולהוצאות הקהל.

בשנת 1929 סופחה לקהילה במלניצה האוכלוסייה היהודית ביישובים הולובי, אזריען, קופיצ'ב, פובורסק, טרויאנובה ומנייביץ'. כראש הקהל נבחר ר' אידל גאטמן. לרב הקהילה מונה הרב יהודה ספרד. הנהגת הקהילה פעלה בתחומים סוציאליים רבים ביניהם תמיכה בחולים, בעניים ובמשפחות מרובות ילדים.

הקהילה היהודית בעיירה פעלה עד הכיבוש הסובייטי בספטמבר 1939.[4]

תנועות נוער ציוניות ואחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב הכלכלי הקשה בעיירה הביא להגירה של צעיריה לארצות הברית, לארגנטינה ולברזיל מחד ולהתעוררות השאיפה לעלות לארץ ישראל מאידך. המהגרים לא ניתקו את הקשר עם העיירה והיו שולחים עזרה לבני משפחותיהם, ככל שיכלו.

התמורות והלכי הרוח שקמו ברוסיה בזמן המהפכה הבולשביקית לא פסחו על העיירה. רבים מצעירי העיירה הצטרפו למפלגה הקומוניסטית המחתרתית בפולין. אחדים מפעילי המפלגה בעיירה נשלחו לתקופה ממושכת לבית הסוהר בקרטוז-ברזה.

רבים מבני הנוער היהודים בעיירה הצטרפו לתנועה הציונית. הראשונים הציונים הכלליים ואחריהם קמו סניפים של החלוץ ובית"ר. המפלגות הציוניות בעיירה פעלו לגיוס כספים לקרן הקיימת לישראל, לקרן היסוד, ללימוד עברית ולהקמת ספרייה בעיירה. כ-20 מחברי "החלוץ" במלניצה עברו תקופת הכשרה בקיבוצים שבערי ווהלין, ולאחר שקיבלו סרטיפיקטים מהסוכנות היהודית עלו ארצה ונקלטו בקיבוצים ובמושבות. חברי המפלגות השתתפו בהצבעות הקונגרסים הציוניים משנת 1933 ועד 1939. 1939.[5]

מלחמת העולם השנייה - חיסול הקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1939 נפתחה מלחמת העולם השנייה ופלך ווהלין נכבש על ידי ברית המועצות. הנאצים כבשו את מלניצה ב- 22 ביוני 1941 [דרוש מקור: מבצע ברברוסה רק החל ביום זה]. בעת הכיבוש היו במלניצה, יחד עם פליטים שהגיעו מפולין כ- 1800 יהודים. אחדים מהיהודים הצליחו לסגת עם כוחות הצבא האדום האחרונים מזרחה. כבר ביום הכיבוש כיתרו הנאצים ואוקראינים בני המקום 40 צעירים וצעירות יהודיים שהשתייכו לתנועת הנוער הקומוניסטית ולקחו אותם מחוץ לעיירה. הם הובלו לקרבת בית המטבחיים העירוני ושם הוצאו להורג.

על היהודים האחרים הוטלו גזרות קשות מאת השלטונות הנאציים. משפחות יהודיות צוו להישאר בבתיהן ולצאת אך ורק לצורכי עבודה כאשר הם לבושים טלאי צהוב. נאסר עליהם ללכת על המדרכות והם נאלצו ללכת עם הסוסים והבקר על הכבישים והשבילים. הגברים מעל גיל 16 נקראו להתייצב למפקד אשר בו נאספו מהם תעודותיהם. הם הובלו אל מחוץ לעיירה ונרצחו בדם קר. ב- 1–2 בספטמבר 1942 רוכזו כל יהודי העיירה ברחוב אחד והוקם גטו. סביב הגטו הוצבו שוטרים אוקראינים לשמור מפני ניסיונות בריחה.

שבוע לפני ראש השנה התש"ג, ב-כ"א באלול התש"ב, 3 בספטמבר 1942, בחשכת הליל, פרצו שוטרים אוקראינים וחיילים נאצים אל בתי 1200 יהודי העיירה, הוציאו אותם מבתיהם והובילו אותם לבורות מוות מחוץ לעיירה. היהודים צוו להתפשט ונורו למוות אל תוך הבורות. לאחר מכן כוסו הבורות ובאותו ערב פשטו האוקראינים על בתי היהודים ובזזו את כל מה שנותר מאחור.[6]

משפטי המרצחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלטונות הסובייטים לא העלימו עין מהרציחות שנעשו ביהודים. במשך שנים נאספו עדויות וארגוני הביטחון עשו את דרכם לאיתור פושעי מלחמה. בשנת 1974 הוסגר המרצח האוקראיני איבן א. קלימוביץ, יליד מלניצה, לידי הק.ג.ב. בחקירתו הסגיר שלושה רוצחים נוספים - פ.ד. פרבושצ'יק, ס.ס. זאגורסקי וע.ד. גוגוליוק. שלושת הרוצחים אותרו והובאו לקובל. ארבעת השוטרים לשעבר הועמדו למשפט על השתתפותם הישירה ברצח 1200 יהודי מלניצה ו- 15000 מיהודי קובל וכן על שיתוף פעולה עם הנאצים ברצח אוקראינים ופולנים. המשפט החל ב- 14 במאי 1974 ונמשך שישה ימים. בתום המשפט, לאחר מתן עדות של שישים עדים, גזרו השופטים גזר דין מוות בירייה לארבעת הרוצחים. לשניים מהם - קלימוביץ וגיגליוק - הומר גזר הדין ל-15 שנים במחנות בסיביר כיוון שהיו בני שמונה עשרה בעת הרצח וכי "לא הוכח שהכדורים שהם ירו הביאו לקיפוח חיי אדם".[6]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעטים בלבד מיהודי מלניצה שרדו את השואה. חלקם הצליחו לחמוק ליערות ימים מספר לפני חיסול הקהילה היהודית; אחרים עלו לישראל או היגרו למדינות אחרות לפני פרוץ המלחמה. מבין שרידי הקהילה חברה קבוצה של ארבעה אנשים - יהושוע ליאור, ציפי נוימן-אבנון, ישראל וולק ושמואל רייטר, שאספו וארגנו את העדויות על מלניצה היהודית ומאורעותיה לכדי ספר הנצחה שפורסם ב- 1994. מאז, מדי שנה נפגשים בני מלניצה שעודם בחיים, ילדיהם ונכדיהם לאזכרה.

בשנת 1977 סומן קבר האחים של יהודי מלניצה והוקף בגדר מעץ. בשנת 1990 הוקמה במקום מצבה על חשבון הממשל הסובייטי. על המצבה כתוב באוקראינית: "במקום זה רצחו הגרמנים 1200 אזרחים סובייטים ביום 3.9.1942."

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מלניצה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בללר בצלאל, מלניצה, מתוך מלניצה - ספר הנצחה, עדות וזיכרון לקהילת מלניצה, הוצאת יוצאי מלניצה והתפוצות, תל אביב, התשנ"ד - 1994, עמ' 53
  2. ^ באלאבן מאיר, בית ישראל בפולין, ירושלים תש"ח, עמ' 35.
  3. ^ 1 2 3 פנקס קהילות ווהלין ופולסיה, יד ושם, ירושלים, תש"ן-1990, עמ' 135.
  4. ^ ליאור יהושוע, דברי ימי מלניצה היהודית, מתוך מלניצה - ספר הנצחה, עדות וזיכרון לקהילת מלניצה, הוצאת יוצאי מלניצה והתפוצות, תל אביב, התשנ"ד - 1994, עמ' 36-37
  5. ^ ליאור יהושוע, דברי ימי מלניצה היהודית, מתוך מלניצה - ספר הנצחה, עדות וזיכרון לקהילת מלניצה, הוצאת יוצאי מלניצה והתפוצות, תל אביב, התשנ"ד - 1994, עמ' 49
  6. ^ 1 2 רוג לאה, בעקבות הדמים של המרצחים האוקראיניים, מתוך מלניצה - ספר הנצחה, עדות וזיכרון לקהילת מלניצה, הוצאת יוצאי מלניצה והתפוצות, תל אביב, התשנ"ד - 1994, עמ' 138-141