ממלכת הונגריה המזרחית
| |||
 | |||
| גאוגרפיה | |||
|---|---|---|---|
| יבשת |
אירופה  | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | הכתרת יאנוש זאפויה למלך | ||
| הקמה | 1526 | ||
| פירוק | הסכם שפייר (1570) | ||
| פירוק | 1570 | ||
| ישות קודמת |
 ממלכת הונגריה (1301–1526) | ||
| ישות יורשת |
. נסיכות טרנסילבניה (1570–1711) | ||
  | |||
_(1526-1540).svg)
.svg){kind=small}
ממלכת הונגריה המזרחית (בהונגרית: keleti Magyar Királyság) היא מונח מודרני שטבעו ההיסטוריונים עבור ממלכתם של יאנוש הראשון זאפויה ובנו יאנוש ז'יגמונד זאפויה, שטענו נגד בית הבסבורג לשלוט בממלכת הונגריה בין השנים 1526–1570. בית זאפויה שלטו בחלק המזרחי של הונגריה, ומלכי הבסבורג (פרדיננד ומקסימיליאן) שלטו במערב.[1] ההבסבורגים ניסו מספר פעמים לאחד את כל הונגריה תחת שלטונם, אך האימפריה העות'מאנית מנעה זאת על ידי תמיכה בממלכה ההונגרית המזרחית.[2]
ההיקף המדויק של ממלכת זאפויה מעולם לא הוסדר כיוון שההבסבורגים וגם בני זאפויה תבעו את כל הממלכה. חוזה טריטוריאלי זמני נערך בחוזה נגיוואראד בשנת 1538. ממלכת הונגריה המזרחית היא קודמתה של נסיכות טרנסילבניה (1570–1711), שהוקמה על ידי חוזה שפייר.[3]
שלטונו של יאנוש הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1526 הובסה הונגריה על ידי האימפריה העות'מאנית בקרב מוהאץ', ולאיוש השני, מלך בוהמיה והונגריה נהרג. העות'מאנים משכו את חייליהם ולאחר מכן לא ביקשו לכבוש.
פרדיננד מאוסטריה, אחיו הצעיר של הקיסר קרל החמישי, תבע את הכתר בזכות נישואיו לאחותו של לאיוש, אנה. אך רוב האצילים ההונגרים התנגדו לפרדיננד. הם תמכו ביאנוש הראשון זאפויה, וויווד לשעבר של טרנסילבניה, בעל הקרקע העשיר ביותר במדינה. הדיאט ההונגרי הכריז עליו כמלך, אך פרדיננד שלח צבא שהוציא את יאנוש מהמדינה עד 1528. כדי להתנגד להשפעת הבסבורג, יאנוש כרת ברית עם הסולטאן העות'מאני סולימאן הראשון בשנת 1528, ואף נשבע לנאמנות לסולטאן בשנת 1529.
יאנוש שלט בטרנסילבניה ובחלקו המזרחי של המישור ההונגרי; פרדיננד החזיק את קרואטיה, החלק המערבי של המישור, והונגריה העליונה.
בשנת 1538 חתמו שני הצדדים על חוזה נגיוואראד, שהפך את החלוקה לרשמית, וגם הפך את פרדיננד ליורש של יאנוש, שהיה חשוך ילדים.[4]
שלטונו של יאנוש השני ז'יגמונד[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסכם נגיוואראד נמשך שנתיים בלבד, עד שבנו של יאנוש הראשון נולד בשנת 1540, תשעה ימים בלבד לפני מותו של יאנוש הראשון. התינוק יאנוש ז'יגמונד זאפויה הוכתר על ידי האצילים ההונגריים מספר שבועות לאחר מכן.[4] במשך רוב תקופת שלטונו של יאנוש השני נשלטה מזרח הונגריה על ידי אמו, איזבלה, עם הבישוף גיירג' מרטינוצי כעוצר. הם נתמכו על ידי הסולטן סולימאן, שהכיר כיאנוש השני כמלך וסאל שלו.
בשנת 1541 פלש פרדיננד לאכוף את תביעתו. מרטינוצי קרא לסולימאן, שגירש את פרדיננד, אך נטל את רוב מרכז הונגריה תחת שלטון עות'מאני ישיר כאיילט בודין. החלק המזרחי של המישור ההונגרי נשאר תחת שלטון זאפויה; לאחר 1571 הוא נודע בשם פרטיום.
במהלך שנות ה-40 של המאה ה-16, הממלכה ההונגרית המזרחית, כללה את המחוזות של מרמורש, Szabolcs, שטמאר, Közép-Szolnok, ביהאר, Külső-Szolnok, Békés, צ'ונגראד, ערד, Csanád, ואת Temesköz.[5] העיירות הגדולות יותר, כגון ואראד או ליפה, היו מרכזים משמעותיים של כוח המדינה, מה שהצריך דומיננטיות על פני אצילי האזור. אחד האצילים העשירים ביותר, פטר פטרוביץ', היה השליט המוחלט של טמשקז, אך היה נאמן למשפחת זאפויה. הוא שיתף פעולה עם יורש העצר מרטינוצי. האזור ממחוז מרמורש לנהר Kraszna נשלטה על ידימשפחת Drágffy - Perényi, Ecsed ו Somlyó על ידי בית באטורי, המחוז Békés על ידי Patócsy, עמק הנהר Maros על ידי Jaksics, ואת העיירה דברצן על ידי משפחת טורוק מ-Enying. מחוזות זמפלן, בורסוד ואבוג' עם גבולותיהם הבלתי מוגדרים נשלטו על ידי משפחות בלאסה, לוסונצ'י, בבק ודרוג'ט, אך הייתה להן אוטונומיה ניכרת.[5]
מסעות הצבא בשנים 1543–1544 השאירו רק דרך אחת מאובטחת להונגריה המלכותית, לאורך עמק ואה, וזה הפחית עוד יותר את התמיכה ההבסבורגית בממלכה.[5] באוגוסט 1544 השתתפו נציבים מהחלקים המרכזיים של ממלכת הונגריה מימי הביניים כמחוזות לאורך נהר טיסה כשווים בדיאטה הטרנסילבנית בטורדה. הדיאטה הטרנסילבנית הפכה אפוא ליורשת החוקית של הדיאטות ההונגריות.[5]
הקנצלריות וחצר המלוכה בבודה נעלמו במהלך הכאוס הפוליטי של 1540–1541 וטרנסילבניה לא יכלה עוד להיות מנוהלת על ידי הגופים המרכזיים של הממלכה ההונגרית. המנגנון של "voivode" לא היה מספיק כדי לספק את ניהול המדינה.[5] מרטינוזי יצר מבנה אדמיניסטרטיבי חדש, והקים את חצר המלוכה בג'ולאפהרוואר.[5]
הנחלות הפיאודליות איבדו את כוחן בשל המחלוקות במדינה.[5] הסקסונים היו עדיין תומכי בית הבסבורג ואימצו עמדה פסיבית. פטר הלר, השופט המלכותי בסבן, היה הסקסוני היחיד בחצר ג'ולאפהרוואר. לצ'קלי היו רק מעטים של תומכים בחוגים סביב יורש העצר והמלכה.[5] לתומכיו של המלך יאנוש בדרך כלל לא היו שורשים בגבולותיה החדשים של המדינה, אולם קרובי משפחתם נמצאו בקרב הבכירים ובתי החצר במספר רב.[5] המעמד השליט עדיין ציפה לאיחוד המדינה, ומרטינוזי תמיד נתקל בלחץ של רצון וציפייה זו.[5]
השלטון ההבסבורגי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרטינוזי ואיזבלה הסתכסכו, ומרטינוזי פנה גם נגד העות'מאנים. הוא כרת ברית עם פרדיננד, ואילץ את איזבלה לחתום על הסכם נירבאטור בשנת 1549, שמסר את טרנסילבניה לפרדיננד. איזבלה התנגדה לגירוש בנה והודיעה מיד לסולטן. מלחמת אזרחים פרצה בין כוחותיה של איזבלה לחייליו הפרו-הבסבורגים של מרטינוזי. צבאו של מרטינוזי כבש את מעון המלוכה בג'ולאפהרוואר בשנים 1550 ו-1551.[4]
צבא הבסבורג צעד לטרנסילבניה ולאזור טיסה, תחת ג'ובאני בטיסטה קסטאלדו. מרטינוזי המשיך את תככיו, שלח מחווה פיאודלית לסולטאן, ונהרג על ידי קסטאלדו בשנת 1551.[5] יאנוש השני ויתר על תוארו כמלך, ויחד עם איזבלה עזב לפולין.[6]
הסולטן, כשהרגיש נבגד, שלח את צבאו נגד הונגריה בשנת 1552. וספרם, דראג'יל, סולנוק, ליפה, טמשוואר, קארנסבס ולוגוס נפלו במהלך המערכה. רק טירת אגר, בפיקודו של אישטוואן דובו, עמדה נגד הצבא העות'מאני. בשנת 1553 משך פרדיננד את חייליו של קסטאלדו מטרנסילבניה. בשנת 1554 פתח הסולטן במתקפה נוספת נגד הונגריה, וכבש את סלגו ופוק.[5]
שלטון מחודש של יאנוש השני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1556 נזכרו האצילים בטרנסילבניה ביאנוש השני, ובחרו בו לנסיך טרנסילבניה בדיאטה של סשאשבס; ושוב הכירו בו כמלך.[7]
בשנת 1568, חופש הדת הוכר רשמית על ידי יאנוש השני בצו טורדה.[8]
הסכם שפייר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1570 חתם יאנוש השני על חוזה שפייר עם יורשו של פרדיננד, מקסימיליאן. יאנוש השני ויתר שוב על תביעתו כמלך הונגריה לטובת מקסימיליאן, ובכך סיים את ממלכת הונגריה המזרחית. יאנוש במקום זאת הוכר על ידי מקסימיליאן כ"נסיך טרנסילבניה והפרטיום" (princeps Transsylvaniae et partium regni Hungariae dominus; כלומר," נסיך טרנסילבניה ולורד חלק מממלכת הונגריה") משנת 1570 ועד מותו (1571).[4]
אמנה זו, בדומה להסכם Nagyvárad הקודם, אישרה את העיקרון של הונגריה המאוחדת. פרטיום וטרנסילבניה הופקדו בידי יאנוש ז'יגמונד זאפויה, כוואסל של מקסימיליאן. כפי שצוין לעיל, בני זאפויה כבר החזיקו בנחלה, אך כעת ההבסבורגים הכירו בשלטונם. במובן מסוים, יאנוש ז'יגמונד החליף תואר בנחלה.
כך הפכה הממלכה ההונגרית המזרחית לנסיכות טרנסילבניה (1570–1711). למרות הכפיפות לכאורה של יאנוש ז'יגמונד למקסימיליאן, שלטו נסיכי טרנסילבניה באוטונומיה כמעט מוחלטת, ולעיתים קרובות נכנעו לאימפריה העות'מאנית.[9] אוסטריה וטורקיה טענו על עליונות בטרנסילבניה כמעט מאתיים שנים. כל ההתייחסות לאחר 1570 למלך הונגריה מתייחסת לשטח המכונה "הונגריה המלכותית"; הפניות לנסיך מתייחסות ל"נסיכות טרנסילבניה".
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Béla Köpeczi, History of Transylvania, Volume 2, Social Science Monographs, 2001, p. 593
- ^ Robert John Weston Evans, T. V. Thomas. Crown, Church and Estates: Central European politics in the sixteenth and seventeenth centuries, Macmillan, 1991, pp. 80–81
- ^ Iván Boldizsár, NHQ; the new Hungarian quarterly, Volume 22, Issue 1, Lapkiadó Pub. House, 1981, p. 64
- ^ 1 2 3 4 István Keul, Early modern religious communities in East-Central Europe: ethnic diversity, denominational plurality, and corporative politics in the principality of Transylvania (1526–1691), BRILL, 2009, pp. 40–61
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 László Makkai, András Mócsy, Béla Köpeczi. History Of Transylvania Volume I. From the Beginnings to 1606 Distributed by Columbia University Press, New York 2001 East European Monographs, No. DLXXXI
- ^ Miklós Molnár (2001-04-30). A Concise History of Hungary. Cambridge University Press. p. 91. נבדק ב-2012-08-15.
- ^ The Reformed Church Review. Reformed Church in the United States - Publication Board. 1906. נבדק ב-2012-08-15.
- ^ Oksana Buranbaeva, Vanja Mladineo, Culture and Customs of Hungary, ABC-CLIO, 2011, p. 44
- ^ A Country Study: Hungary. Federal Research Division, Library of Congress. נבדק ב-11 בינואר 2009.
{{cite book}}: (עזרה)