ממלכת הונגריה (1301–1526)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ממלכת הונגריה
Magyar Királyság (הונגרית)
Regnum Hungariae (לטינית)
Flag of Louis II of Hungary.svgCoa Hungary Country History (19th Century).svg
AtlBalk1400.jpg
ממשל
עיר בירה אסטרגום
סקשפהרוואר
בודה
רשות מחוקקת Diet of Hungary עריכת הנתון בוויקינתונים
גאוגרפיה
יבשת אירופה עריכת הנתון בוויקינתונים
היסטוריה
הקמה הכחדת בית ארפאד
הקמה 1301
פירוק קרב מוהאץ'
פירוק 1526
ישות קודמת Flag of Hungary (13th century).svg ממלכת הונגריה (1000–1301)
ישות יורשת Coa Hungary Country History (14th century).svg ממלכת הונגריה (1526–1867)
Coa Hungary Country History John I of Hungary (Szapolyai) (1526-1540).svg ממלכת הונגריה המזרחית
Ottoman flag by Hieronymus Bosch.svg הונגריה העות'מאנית
State flag of Wallachia (1532).svg נסיכות ולאכיה
Flag of Moldavia according to Gwagnin.svg נסיכות מולדביה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בימי הביניים המאוחרים ממלכת הונגריה חוותה תקופה של אינטרגנום בתחילת המאה ה-14. השלטון המלכותי הוחזר בתקופת קארוי הראשון, מלך הונגריה (1308–1342), נצר לבית אנז'ו. מכרות זהב וכסף שנפתחו בתקופת שלטונו הפיקו כשליש מסך הייצור בעולם עד 1490. הממלכה הגיעה לשיא כוחה תחת לאיוש הגדול (1342–1382) שהוביל מסעות צבאיים נגד ליטא, דרום איטליה ושטחים רחוקים אחרים.

התרחבות האימפריה העות'מאנית הגיעה לממלכה תחת שלטונו של ז'יגמונד מבית לוקסמבורג (1387–1437). בעשורים הבאים, מפקד צבאי מוכשר, יאנוש הוניאדי, ניהל את המאבק נגד העות'מאנים, וזכה בניצחון במהלך המצור על בלגרד בשנת 1456. לאחר מכן התייצבו הגבולות הדרומיים במשך יותר מחצי מאה. המלך הראשון של הונגריה ללא מוצא שושלתי היה מתיאש הראשון, מלך הונגריה (1458–1490), שעמד בראש כמה מסעות צבאיים מוצלחים וגם הפך למלך בוהמיה ולדוכס אוסטריה. תחת חסותו הפכה הונגריה למדינה הראשונה שאימצה את הרנסאנס מאיטליה.

מלכותו של מתיאש התפוררה לאחר מותו: פרט לילד בלתי־חוקי בשם יאנוש, אשר האצילים סירבו לקבל כמלכם, לא היו לו צאצאים. את מתיאש ירשו מלכים חלשים מהשושלת היגלונית הפולנית. 36 שנים לאחר מותו נכבשה הונגריה בידי הטורקים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטון בית אנז'ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מות אחרון מלכי בית ארפאד, אנדראש השלישי, ב-1301 הייתה הונגריה שרויה באנדרלמוסיה ללא מלך למשך שמונה שנים. ב-1309 הביאו המגנאטים את האציל הצרפתי שארל רובר לבית אנז'ו, והכתירו אותו למלכם. שארל הצליח במקום בו נכשלו קודמיו מבית ארפאד, והעמיד את המגנאטים במקומם. הוא קבע סדרים חדשים בממלכה, וחיזק את כוחו מבחינה פנימית, דבר שהביא להצלחות במדיניות החוץ. בנו של שארל לאיוש (לואי או לודוויג) הראשון לבית אנז'ו ניצל את הצלחות אביו, וביסס אימפריה של ממש. הוא הצליח בכפיית מרותו (בין-אם באופן ישיר או בצורה עקיפה, כשלטון-חסות) על טריטוריות מן הים השחור ועד לים האדריאטי, כבש באופן זמני את סיציליה ואת דלמטיה לאחר סדרת ניצחונות על ונציה. לאחר מות קז'ימייז' השלישי, מלך פולין, נבחר לאיוש למלך פולין, ואיחד את פולין והונגריה לממלכה אחת. בימי חייו הופיעו לראשונה העות'מאנים כגורם באזור, אך הוא הביס את צבאם ב-1366. עם מותו של לאיוש ב-1382 השתרעה הממלכה ההונגרית מצפון פולין עד לים האדריאטי והים השחור. נוהגים לזכור זאת בנוסטלגיה כזמן, בו "לחכו שלושה ימים, את חופיה של הונגריה", אולם למעשה, האיחוד עם פולין, היה אוניה פרסונאלית בלבד (דהיינו, שעל שתיהן מלך אותו אדם) ואילו על ולאכיה ועל סרביה, הוטלה חסות הונגרית ולא שלטון ישיר. מעבר לכך, בתקופה זו לא הגיעו הפולנים לים הבלטי, היות שכל החוף הפולני, נשלט בידי האבירים הטבטוניים.

עם מותו של לאיוש, פרצה מחלוקת בדבר ירושתו. לבסוף נבחר כיורשו ז'יגמונד, מלך בוהמיה, ב-1387. ז'יגמונד נישא לבתו של לאיוש - מריה, על מנת לקבל את הכתר, אך היא מתה ב-1395, מה שהוביל להחלשת כוחו של ז'יגמונד. ב-1410 נבחר ז'יגמונד לקיסר האימפריה הרומית הקדושה, ובילה את רוב זמנו מחוץ להונגריה. הייתה זו תקופה של התרופפות השלטון המרכזי והפסדים טריטוריאליים. הונגריה הפסידה שוב את דלמטיה לוונציאנים, וצבאות הונגרים הפסידו לטורקים בניסיונות למנוע את הסכנה הטורקית מחוץ לגבולות הונגריה. לאחר עליית חתנו של ז'יגמונד, אלברכט לבית הבסבורג, גברה הסכנה הטורקית, והיה חשש כי הונגריה תיכבש בידי הטורקים.

בית הוניאדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יאנוש הוניאדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יאנוש הוניאדי

מותו הפתאומי של אלברכט לאחר שתי שנות שלטון ב-1439, הותיר את הונגריה ללא יורש מוסכם. הונגריה נכנסה למלחמת ירושה שנמשכה כשנתיים בין תומכים של לאדיסלאוס מאוסטריה (אליזבת מלוקסמבורג) לבין תומכיו של ולדיסלב השלישי, מלך פולין. במאבקים אלו התבלט אציל בשם יאנוש הוניאדי, אשר הפך לאיש שבידו הכח האמיתי במדינה.

לאחר שהוויכוח אודות המלוכה הסתיים, הפנה הוניאדי את תשומת לבו אל הסכנה העות'מאנית. בסדרה של קרבות בשנים 1441 ו-1442 הכה הוניאדי כוחות עות'מאנים גדולים, ועצר את התפשטותם אל הונגריה. לאחר מכן יצאו הוניאדי ואנשיו, ביחד עם המלך אולסלו למסע ארוך אל הטריטוריות העות'מאניות בבולגריה, ושברו את כוחם של העות'מאנים בבולגריה, בוסניה והרצגובינה ואלבניה. עם סיומו של מסע מלחמה זה, החלו שליטים במדינות השכנות, וכן האפיפיור להפציר בהוניאדי לצאת למסע מלחמה נוסף. או אז הופיעו במפתיע שליחי הסולטאן מוראט השני, ליד העיר סגד בדרום מזרח הונגריה, וביקשו לחתום על הסכם הפסקת אש לעשר שנים. אך לאחר יומיים התקבלה הידיעה כי צי של ספינות מלחמה חוסם את מצרי הבוספורוס ומונע את שובם של חייליו של מוראט לתחומי אירופה. הייתה זו שעת כושר שלא יכול היה הוניאדי להחמיץ, וביולי 1444 יצאו צבאותיו בדרך לקונסטנטינופול. ליד העיר וארנה בבולגריה גילו אנשי הוניאדי כי הצי הוונציאני שעליו סמכו נכשל במשימתו למנוע מהצבא העות'מאני לחזור לאירופה, וכי צבא שגודלו פי ארבעה מצבאם ניצב מולם. ב-10 בנובמבר 1444 הוכה צבאו של הוניאדי. המלך אולסלו מת בשדה הקרב, והוניאדי נמלט בחזרה להונגריה.

עם שובו למדינה הייתה המדינה במצב של אנרכיה. ב-5 ביוני 1446 נבחר הוניאדי על ידי האצילים לעוצר הונגריה בשמו של המלך לסלו החמישי, בנו של המלך אלברכט, שהיה אז פעוט, ושבוי בידי פרידריך השלישי הקיסר הגרמני. הוניאדי קיבל מן האפיפיור ב-1448 שרשרת זהב ואת התואר "נסיך", והמשיך במלחמותיו עם העות'מאנים.

ב-1452, שוחרר לסלו מהחצר הקיסרית והוכתר למלך הונגריה. ב-1453, לאחר נפילת קונסטנטינופול לידי העות'מאנים נראה היה כי הסולטאן מהמט השני מפנה את תשומת לבו להונגריה. בשנים שלאחר מכן אימן הוניאדי וחימש צי וצבא על חשבונו, וב-14 ביולי 1456 השמיד את הצי העות'מאני שחסם את הדנובה, והכה בצבא העות'מאני שצר על בלגרד. פעולות אלו הבטיחו את הונגריה מפני פלישות עות'מאניות למשך שבעים שנה לאחר מכן. ב-11 באוגוסט מת הוניאדי ממחלת דבר בעודו בשדה הקרב.

מתיאש הוניאדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מתיאש הראשון, מלך הונגריה

לאחר מותו של יאנוש הוניאדי, נאבקו אצילים שונים על השליטה בממלכה. אחד ממקורביו של לסלו, אולריך מצליה נרצח לפי הוראותיו של בנו הבכור של הוניאדי, לסלו. לסלו נתפס ביחד עם אחיו הצעיר מתיאש בידי המלך לסלו וראשו נערף ב-1457. אך הוצאתו להורג של לסלו הפכה את המלך ללא פופולרי בקרב האצולה, ומרד שפרץ בממלכה אילץ את לסלו לברוח לפראג, ובנובמבר של אותה שנה מת כתוצאה מהרעלה בגיל 17 בלבד. לאחר מות המלך הסכימו כל הצדדים הניצים על מינויו של בנו הצעיר של הוניאדי, מתיאש הוניאדי למלך. ב-20 בינואר 1458 הוכתר מתיאש בן ה-15 למלך הונגריה. כינוי "מתיאש קורבינוס" בא מסמל משפחת הוניאדי, הוא העורב, בלטינית Corvus.

מתיאש קיבל את חינוכו באיטליה של ימי הרנסאנס והושפע מאוד מן ההישגים שראה במדינה זו. עם עלותו לשלטון פעל לבנייתן ופיתוחן של ערים רבות, ביניהן בודה, ולהקמת מערכת בריאות וחינוך. הוא עודד את האומנויות בנוסח שראה מנסיכי הרנסאנס באיטליה, והזמין לחצרו ציירים איטלקים. הוא ייסד את הספרייה המלכותית (ביבליותקה קורבינה) בעיר בודה, וב-1486 הוציא ספר חוקים חדש.

את כוחו שאב מן הפיצול במעמד האצולה. הוא נשען על האצולה הנמוכה, הנאמנה לו, מול המגנאטים ובסיועם גייס צבא שכירים שנקרא ה"צבא השחור" על פי מלבושם, שאותו מימן מכספי המיסים. מול העות'מאנים הוא המשיך בניצחונותיו של אביו וכוחותיו תחת פיקודו של פאל קיניז'י ובסיועו של הנסיך הרומני ולאד צפש (לימים נודע בכינוי "דראקולה"), הדפו את כל נסיונותיהם לשוב לאזור. חזונו היה להקים אימפריה שתוכל לא רק להדוף את העות'מאנים, כי אם להביסם. לשם כך נראה לו הכרחי לכבוש חלקים גדולים מן האימפריה הרומית הקדושה על מנת להבטיח את עורפה של ממלכתו. בין השנים 14681478 הוא ניהל מלחמה ארוכה עם מלך בוהמיה ההוסיטי ייז'י מפודבראדי וכן עם יורשו ולדיסלב יגלו, אשר בסופה העניקה לו שליטה במורביה ושלזיה. בין השנים 1479–1487 הוא ניהל מלחמה מוצלחת עם פרידריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה אשר בסופה הצליח להשיג שליטה באוסטריה תחתית ובשטיריה, ו-1485 הקים את חצרו בווינה. עם זאת, שאיפתו הגדולה לקבל את כתר קיסרות האימפריה הרומית הקדושה לא צלחה.

המלכים היגלונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולסלו השני, מלך הונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת הירושה בהונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמת הירושה בהונגריה

ב-6 באפריל 1490 מת במפתיע מתיאש הראשון, מלך הונגריה, ובמאי התכנסו אצילי הונגריה לבחור את המלך הבא. ארבעה מועמדים טענו לכס המלוכה; יאנוש קורבינוס בנו של מתיאש נתמך בעיקר על ידי אצילים מאזור הגבול הדרומי, מקסימיליאן, מלך הרומאים טען לזכותו מכוח הסכם השלום של וינר-נוישטאדט משנת 1463, שבו נקבע שאם ימות מתיאש ללא יורשים יירשו אותו פרידריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה או יורשיו, ולדיסלב, מלך בוהמיה טען לזכותו מכוח היותו בן אחותו של לסלו החמישי, מלך הונגריה שמלך קודם מתיאש, ואילו הוריו העדיפו שאחיו הצעיר יאן אולברכט יירש את הכתר.

רוב האצילים ההונגרים העדיפו את ולדיסלב כמלך, משום שכבר שלט על ממלכת בוהמיה, ובנוסף התחייב ולדיסלב להתחתן עם ביאטריצ'ה מנאפולי, בתו של פרדיננדו הראשון, מלך נאפולי, ואלמנתו של מתיאש הראשון, מלך הונגריה. ב-4 ביולי הביסו אישטוואן החמישי באטורי ופאל קיניז'י את יאנוש קורבינוס, וב-15 ביולי בחר הדיאט ההונגרי בוולדיסלב למלך. ב-9 באוגוסט הגיע ולדיסלב לבודה, שם פגש את אחיו יאן אולברכט שהגיע לפשט מעברה השני של הדנובה, אך השניים לא הגיעו לידי פשרה.

ב-18 בספטמבר הוכתר ולדיסלב בסקשפהרוואר כאולסלו השני, מלך הונגריה, והתיישב בבודה כפי שהבטיח לאחר בחירתו. בהיעדרו מבוהמיה ניהלו את המדינה האצילים הבכירים, ובעקר רוזן העיר פראג וקנצלר הממלכה. אף על פי שבשלום אולומואוץ נקבע כי מוראביה, שלזיה ולוסאטיה יהיו חלק מממלכת הונגריה עד שישולם עליהם 400,000 פלורינים זהב, צירף אותם אולסלו בחזרה לכתר בוהמיה ללא ששילם את הכסף האמור.

אחיו יאן אולברכט לא ויתר על טענתו לכתר, ובמהלך ספטמבר כבש את אגר והטיל מצור על קאשה. ב-4 באוקטובר התחתן אולסלו עם ביאטריצ'ה מנאפולי, ואם כי הנישואים נשמרו בסוד, מימנה ביאטריצ'ה את מסעותיו בהונגריה. בנובמבר פלש מקסימיליאן, מלך הרומאים אף הוא להונגריה, וכבש את הערים סומבטהיי, וספרם וסקשפהרוואר. בתחילת דצמבר שחררו כוחותיו של אולסלו את קאשה, ובסוף השנייה עזב מקסימיליאן, מלך הרומאים את הונגריה, לאחר שלא הצליח לממן את מסעותיו. ב-20 בפברואר 1491 ויתר יאן אולברכט על תביעתו לכתר הונגריה, בתמורה לדוכסות גלוגוב ומחצית שלזיה. בסתיו אותה שנה פלש יאן אולברכט שוב להונגריה, אך נהדף על ידי אישטוואן זאפויה. בינתיים כוחותיו של אולסלו הדפו את כוחותיו של מקסימיליאן, מלך הרומאים, ובשלום פרשבורג שנחתם ב-7 בנובמבר ויתר אולסלו על כל השטחים שכבש מתיאש הראשון, מלך הונגריה באוסטריה, ובנוסף הכיר בזכותו של בית הבסבורג לרשת את נחלותיו בהונגריה ובבוהמיה אם ימות בלא בן. ב-24 בדצמבר הכה אישטוואן זאפויה את יאן אולברכט באפרייש, והכריח אותו לוותר על תביעתו לכתר הונגריה.

שלטונו בהונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שיאנוש פיליפץ', בישוף וואראד הזהיר את אולסלו, שההונגרים מצייתים רק לשליט תקיף וחזק, ולדיסלב לא המשיך במדיניותו של קודמו מתיאש הראשון, מלך הונגריה, אלא נהג להתחשב בדעתם של האצילים המועצה המלכותית העליונה, והושפע מאוד מיועציו אישטוואן זאפויה ותומאש באקוץ'.

בשנת 1492 מת אביו קז'ימייז' הרביעי, מלך פולין, ואולסלו טען לזכותו לכתר, אולם האצילים הפולנים בחרו באחיו יאן אולברכט למלך. מכיוון שקופת האוצר הייתה ריקה, לא היה אולסלו יכול לממן את הצבא השחור, והם החלו לבזוז ערים, ומשום כך פיזר אולסלו ב-3 בינואר 1493 את שרידי הצבא, ורוב שכירי החרב הוצאו להורג.

באותה תקופה צבא האימפריה העות'מאנית החל לבצע פשיטות סדירות נגד הונגריה לאורך הגבול הדרומי, וב-11 בספטמבר 1493 הנחיל תבוסה מוחצת לאצילים הקרואטיים בקרב שדה קרבבה, וסיפח את החוף האדריאטי מצפון הנהר נרטבה עד לאומיש. חודשים ספורים לאחר מכן, התאספו האצילים הקרואטים בביחאץ', וניסו לבקש עזרה מהאפיפיור אלכסנדר השישי וממקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.

באביב 1494 הטיל אולסלו מס חריג ללא אישור מהדיאט, ועורר עליו את מחאת האצולה. לורנס או'לאקי שהיה אחד האצילים העשירים בממלכה, הורה על רציחתו של גובה המיסים, וכינה את אולסלו שור - בהמה. בתגובה האשימו אולסלו בשיתוף פעולה עם העות'מאנים, ופתח במבצע צבאי נגדו בתחילת 1495, שהסתיים רק לאחר בקשת רחמים מצד או'לאקי. באפריל אותה שנה חתמו אולסלו ובאיזיט השני על הפסקת אש לשלוש שנים, אולם פשיטות העות'מאנים בקרואטיה נמשכו.

במאי 1496 האשימו האצילים בדיאט את ז'יגמונד ארנוסט, שהיה גזברו של אולסלו, במעילה בכספי האוצר, ובתגובה לכך נעצר ארנוסט עם סגנו, ושוחרר רק לאחר ששילם 400,000 פלורינים זהב. בשנת 1497 ביקר אולסלו בבוהמיה, ובחזרתו ניסו חברי הדיאט להשפיע עליו לעצור את תומאש באקוץ', אולם אולסלו לא שהה לעצתם, ואף הפקיד את החותמת המלכותית בידי גיירג' סאטמארי שהיה בעל בריתו של באקוץ', וב-20 בדצמבר אותה שנה מונה באקוץ' לארכיבישוף אסטרגום.

האיום העות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1498 פקע תוקפו של הסכם השלום עם האימפריה העות'מאנית, וב-20 ביולי אותה שנה כרת אולסלו ברית עם יאן הראשון אולברכט, מלך פולין ושטפן השלישי, נסיך מולדובה נגד האיום העות'מאני. בנוסף השלים אולסלו עם יאנוש קורבינוס, ומינה אותו לבאן של קרואטיה[1], והטיל עליו את הגנת קרואטיה.

שלטונו של אולסלו בהונגריה היה יציב, על אף התקפות העות'מאנים בגבול הדרומי, ואף עמד בהצלחה נגד המרד של גיירג' דוז'ה. ב-11 במרץ 1500 חוקק הדיאט הבוהמי חוקי קרקעות חדשים, ובשנת 1502 אישר זאת אולסלו. בנוסף פיקח אולסלו על בניית הארמון המלכותי הישן (אולם ולדיסלאב) במצודת פראג. באפריל 1514 פרץ מרד איכרים אחרי שבעקבות קריאת הארכיבישוף אסטרגום, טאמאש באקוץ, התגייסו רבבות איכרים, רובם צמיתים, כדי להשתתף במסע צלב נגד האיום הטורקי העות'מאני. עקב הגיוס נותרו האצילים הגדולים ללא כוח אדם באחוזותיהם והתחילו להתנכל קשות למשפחות המתנדבים המגויסים וגם להעבידן בפרך. מששמעו זאת סירבו האיכרים המגויסים לצאת למלחמה, ובסופו של דבר ניתנה פקודה לבטל את מסע הצלב ולהחזיר את המגויסים. אולם האיכרים מרדו וקמו עם נשקם נגד אדוניהם מן האצולה הגדולה. אליהם הצטרפו גם תושבי ערים, כולל סוחרים ובני האצולה הקטנה. המשתתפים במרד היו רובם הונגרים וסקלרים, אך גם איכרים רומנים, סלובקים, רוסינים ובני קבוצות אתניות אחרות בממלכה. איש הצבא שנועד לעמוד בראש צבא הצלבנים, הסקלרי גיירג' דוז'ה, הפך למנהיג המרד. ביולי 1514 הביס יאנוש זאפויה את המרד, ובהוראתו הוצא להורג גיירג' דוז'ה בעינויים קשים ומחרידים.

תחילתה של ברית עם בית הבסבורג, וקונגרס וינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסים פוליטיים בין בית הבסבורג לבין ממלכת הונגריה החלו כבר במחצית השנייה של המאה ה-13 כאשר רודולף הראשון לבית הבסבורג כרת ברית עם מלך הונגריה לדיסלאוס הרביעי אשר הביסה את צבא ממלכת בוהמיה בקרב מארכפלד בשנת 1278. לאורך המאה ה-14 היחסים הדיפלומטיים בין בית הבסבורג לבין ממלכת הונגריה לא היו עקביים, כשבריתות רבות נוצרו באותה תקופה במרכז אירופה. יצירת ברית יציבה בין בית הבסבורג לבין ממלכת הונגריה החלה ב-1422 כאשר אלברכט החמישי לבית הבסבורג נשא לאישה את אליזבת מלוקסמבורג, ביתו של זיגיסמונד מלוקסמבורג מלך הונגריה. ברית נישואין זו גרמה לכך שבעקבות מותו של זיגיסמונד בשנת 1437, אלברכט עלה לשלטון כאלברט הראשון מלך הונגריה, ולמרות ששלטונו היה קצר למדי, הוא יצר קשר בין בית הבסבורג לכתר ההונגרי, קשר שיילך ויתחזק עם השנים. בשנת 1515 בית הבסבורג היה לאחד מהכוחות החזקים באירופה. תחת שליטתו היו הנחלות האוסטריות, רוזנות בורגונדי וארצות השפלה. כמו כן, שליט ארצות השפלה לבית הבסבורג שארל השני נבחר להיות יורש העצר של ממלכת ספרד אשר הכילה את ממלכות קסטיליה, ארגון ונאפולי. לעומת זאת, ממלכת הונגריה הייתה במצב די קשה, כשהיא סובלת משנים רבות של שלטון לא יעיל תחת אולסלו השני. היחסים בין שתי הממלכות בראשית המאה ה-16 לא היו טובים במיוחד. האימפריה הרומית הקדושה בהנהגתו של מקסימיליאן הראשון הייתה מזה שנים בברית עם הדוכסות הגדולה של מוסקבה אשר הייתה במלחמה עם פולין הייגלונית, בעלת בריתה של הונגריה. כמו כן, כ-10 שנים לפני חתימת החוזה, הונגריה כרתה ברית עם צרפת, שהייתה האויבת הגדולה ביותר של בית הבסבורג. אולם, ההשתוקקות של השושלת הייגלונית להפסיק את היחסים שבין בית הבסבורג למוסקבה, והעובדה שהונגריה עדיין הייתה מעצמה אירופאית וכן המגנה האחרונה של הנחלות האוסטריות מפני האימפריה העותמאנית, גרמה לכך ששני הצדדים החלו לחפש אחר פשרה. לשם כך, בשנת 1515 נערך בעיר וינה קונגרס בו נפגש מקסימיליאן קיסר האימפריה הרומית הקדושה עם שני המלכים היגלונים: אולסלו השני וזיגמונט הראשון. בעקבות הסכם זה, מקסימיליאן הבטיח להפסיק את תמיכתו בדוכסות הגדולה של מוסקבה ולכן לסייע לזיגמונט בעימות כנגד המדינה הטבטונית. בתמורה לכך, הוכרזה חתונה כפולה בין שתי השושלות: יורשו היחידי של אולסלו, לאיוש, אורס לנכדתו של מקסימיליאן מריה, בעוד שנכדו של מקסימיליאן פרדיננד אורס לבתו הבכורה של אולסלו אנה. קונגרס זה חיזק עד מאוד את הקשר שבין בית הבסבורג לבין הכס ההונגרי, דבר שיהיה בעל השפעות ארוכות טווח על ההיסטוריה של הונגריה.

לאיוש השני, מלך הונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1516 מת אולסלו השני, מלך בוהמיה והונגריה, ובנו לאיוש השני עלה לשלטון במקומו בהונגריה, קרואטיה ובוהמיה. מכיוון שהיה קטין נטלו מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה תחת חסותו, ולאחר מותו בשנת 1519 החליפו גאורג, מרקיז ברנדנבורג-אנסבך.

לאחר מותו של הקיסר מקסימיליאן ב-1519, החלה תחרות בין בית הבסבורג ובית ולואה על כתר האימפריה. בנוסף להם, לאיוש בן ה-13 גם הוא התחרה על כס האימפריה כאשר הוא משמש כנסיך בוחר של בוהמיה. אך למרות הצהרות מצד הוונציאנים ופחדו של האפיפיור מהגמוניה צרפתית או הבסבורגית, קרל החמישי עלה לכס האימפריה והונגריה המשיכה להיות מבודדת פוליטית.

החל מימי שלטון אביו, ממלכת הונגריה הייתה במצב של שקיעה. המדיניות הכושלת של אביו הובילה לכך שהמגאנטים היו בעלי רוב האדמות והכתר היה מרושש. כמו כן, המתקפות העותמאניות בגבולה הדרומי של הממלכה המשיכו להחמיר. במקביל למשבר הפוליטי החל משבר דתי. הרפורמציה של לותר הגיעה להונגריה-בוהמיה והחלה לסחוף אחריה רבים ממעמד האצולה, מה שהוביל למשבר עם האפיפיור. לאחר עלותו לשלטון שלח לו סולימאן הראשון, סולטאן האימפריה העות'מאנית את שגרירו, על מנת לקחת את דמי החסות השנתיים של ממלכת הונגריה. לאיוש סירב לשלם את דמי החסות, והוציא להורג את השגריר העות'מאני ושלח את הראש לסולטאן. לאיוש האמין כי יקבל את תמיכתם של מדינות נוצריות שכנות, ואת תמיכת קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה והאפיפיור, אולם הונגריה הייתה שרויה באותה העת באנרכיה, וכמעט ולא היו שומרים במבצרים ובגבולות.

על סף מלחמת אזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית מלכותו של לאיוש נרדפה על ידי המאבק בין שתי מפלגות אצילים רבות עוצמה בחצר ההונגרית: אחת פרו-גרמנית אשר הונהגה על ידי מורו הפרטי של לאיוש, גאורג מרגרב אנסבך וזכתה בתמיכת מרבית המגאנטים ההונגרים. המפלגה השנייה הייתה המפלגה הלאומית. היא הורכבה בעיקרה מהאצולה הנמוכה והיא כעסה על ההשפעה הרבה של יועצים זרים (בעיקר גרמנים) על המלך. המפלגה הונהגה על ידי שליט טרנסילבניה יאנוש זאפויה אשר מזה שנים רבות ייצג את הרצון של הונגריה להתנתק מההשפעה ההבסבורגית. למרות ששתי המפלגות הצליחו להגיע למאין פשרה כאשר הם יצרו את המועצה המלכותית התחזקות ההשפעה הגרמנית עם נישואיו של לאיוש למריה מאוסטריה רק חיזקו את המתחים. לאיוש עצמו היה אחד מהגורמים להמשך היחלשות השלטון המרכזי בממלכה. למרות שנראה בתחילת שלטונו כילד אינטילינגט ובעל מרץ רב, יועציו החלו לחשוף אותו לעולם של הנאות ועונג תוך כדי שהם מונעים ממנו השכלה ראויה וכך הופכים אותו למלך לא מתפקד. גאורג במיוחד היה השפעה שלילית על המלך הצעיר לאחר שהוכרז שלאיוש הגיע לגיל בגרות ב-1521, תדמיתו המשכה להיפגע תוך כדי שהוא גורם לסקנדלים רבים אשר עוד יותר פגעו בתדמיתו. ב-1525 המשבר הפוליטי בהונגריה הגיע לשיא כאשר ליגת האצילים הפרו-הונגרים דרשה בעת כינוס הפרלמנט ההונגרי שלאיוש יגרש את משפחת פוגר אשר החזיקה במספר מכרות נחושת בצפון הממלכה בטענה שהם התישו את אוצר הממלכה. לאיוש אכן החרים את מכרות הנחושת והפך אותם לרכוש הממלכה, אולם ההשלכות של מעשה זה היו קטסטרופליות. בתגובה למעשה, משפחת פוגר הטילה חרם כלכלי כולל על הונגריה אשר החליש עוד יותר את כלכלתה החלשה ובמהמשך אף מנע מבית הבסבורג מלסייע לממלכת הונגריה במלחמתה כנגד העותמאנים.

הכיבוש העות'מאני של הונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר עלייתו לשלטון של סולימאן ב-1520, הוא החל במערכה אשר מטרתה הייתה כיבוש סופי של הונגריה. ב-1521 ניצב הצבא העותמאני מול חומות בלגרד, אך הפעם מול 700 חיילים בלבד. תוך חודשיים הטורקים פרצו את החומות והונגריה הייתה חשופה לפלישה. לאחר המצור הונגריה קיבלה מנוחה כאשר הסולטן הפנה את תשומת ליבו לכיבוש האי רודוס, אך בשלב זה שום דבר לא יכול היה להציל את ההונגרים מעצמם. המגאנטים סירבו לשתף פעולה עם המלך והאיכרים אשר עדיין ניקו את פצעיהם מכישלונה של מלחמת האיכרים בראשות גיירג' דוז'ה סירבו לשתף פעולה עם המגאנטים: נפילתה של הונגריה נהפכה לשאלה של זמן. ב-1526 חזר סולימאן עם צבא אשר מנה כ-70,000 חיילים. אך הפעם המטרה הייתה ברורה: כיבוש מוחלט של הונגריה. לאחר כיבוש בלגרד קוו ההגנה הטבעי שהיווה הסאווה הפסיק להתקיים, מה שהובילה לקריסה מהירה של קו הגבול. הטירות פטרוברדין, אילוק ואושייק נפלו במהירות מסחררת והצבא הטורקי הספיק לחצות את הדראווה. בזמן שהצבא העותמאני כבש את דרום הממלכה, הצבא ההונגרי ריכז את צבאו בעיירה טולנה, כ-144 קילומטר דרומה מבודה. בסופו של דבר, הצבא ההונגרי הגיע לחזית בסוף אוגוסט כאשר הקרב האחרון התרחש בסמוך לעיירה מוהאץ'. צבא האבירים הונגרי לא השתווה בגודלו ובאיכותו לצבא הטורקי העצום אשר השתמש בנשק חם איכותי. למרות ניסיונו הנואש של לאיוש, קרב מוהאץ' הסתיים בקטסטרופה, כאשר בין 20,000-24,000 מתוך 25,000 החיליים ההונגרים מתו בקרב או הוצאו להורג. אך האסון הגדול אירע אחריו. כאשר הובן שההונגרים הובסו, המלך לאיוש נס מהקרב, אך סוסו השליח אותו לנקיק, שריונו הכבד מנע ממנו לקום והוא טבע למוות. הוא מת בגיל 20.

מותו של לאיוש היה לאסון הגדול ביותר שידעה הממלכה, בית יגלו ההונגרי נכחד וללא התנגדות משמעותית, הצבא העותמאני כבש את הבירה בודה, מה שסימל את סופה של ממלכת הונגריה.

לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שללאיוש לא היו ילדים, נבחר גיסו פרדיננד, ארכידוכס אוסטריה למלך בוהמיה, אולם בהונגריה פרצה מחלוקת בין בית הבסבורג לבין בית זאפויה, שבראשו עמד יאנוש הראשון זאפויה, נסיך טרנסילבניה. כל אחד מהיריבים זכה לתמיכה של אחדים מהאצילים ההונגרים, ובנוסף נהנה פרדיננד מתמיכתו של אחיו הקיסר.

בשנת 1529, הצליחו כוחותיו של פרדיננד להדוף את התקפתו של סולימאן המפואר על בירתו שבווינה, אף כי פרדיננד עצמו נמלט לפני כן לבוהמיה. בסופו של דבר, חתם פרדיננד ב-1533 על הסכם שלום עם האימפריה העות'מאנית, במהלכו חולקה הונגריה בין בית הבסבורג במערב ובית זאפויה במזרח.

במרוצת השנים, בעקבות פעולותיו של פרדיננד, עברו בוהמיה וגם הונגריה המערבית והצפונית תחת השם "ממלכת הונגריה" לרשות בית הבסבורג. בשנת 1538 בהסכם נאדוורד סוכם שיאנוש יישאר כמלך הונגריה, בעוד שפרדיננד ימונה כיורשו. אך אירועים עתידיים יסכלו הסכם זה ורק בשנת 1699 הונגריה תאוחד תחת בית הבסבורג.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תואר המשנה למלך בקרואטיה