ממלכת נגרופונטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ממלכת נגרופונטה
Signoria di Negroponte
שפה נפוצה ונטית
עיר בירה כלקיס
פירוק
כיבוש עות'מאני
1470
ישות קודמת האימפריה הביזנטית
ישות יורשת האימפריה העות'מאנית
דת קתולית (רשמית), יוונית-אורתודוקסית (הרוב)

ממלכת נגרופונטה הייתה מדינה צלבנית אשר הוקמה על האי אביה (באיטלקית: Negroponte) לאחר חלוקת האימפריה הביזנטית, בעקבות מסע הצלב הרביעי. הממלכה חולקה לשלוש ברונויות (כלקיס, קריסטוס ואוריאו) ונוהלה על ידי מספר קרובי משפחה מלומברדיה. האי עבר להשפעת הרפובליקה של ונציה והחל משנת 1390, והפך למושבה של ונציה בשם הממלכה של נגרופונטה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסוד הממלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לחלוקת הטריטוריה הביזנטית ( Partitio terrarum imperii Romaniae), האי אביה הוענק לבונפיס ממונטפראט, מלך סלוניקי. בוניפציוס בתורו ויתר על האי לטובת האציל הפלמי ז'אק השני מאבסנס, אשר ביצר את הבירה כלקיס.

לאחר מותו של ז'אק השני, באמצע שנת 1205, האי הועבר לשליטת שלושה ברונים מוורונה. אלה חילקו את האי לשלוש ברונויות: הצפונית אוריו (terzero del Rio), הדרומית, קריסטוס (terzero di Caristo), והמרכזית, כלקיס (terzero della Clissura). העיר כלקיס או נגרופונטה (המוזיקלית città' דה לומברדי, "עיר של הלומברדים") אף שהייתה בשליטת הברונות המרכזית, שימשה כבירת הממלכה ובה ישבו שלושת השליטים הלומברדים ובני משפחותיהם. בשנת 1209 ביסס עצמו, אחד מן השלושה, רבאנו דלה קרצ'רי, כשליטו הבלעדי של האי.

לאחר שכרת ברית לא מוצלחת בעת המרד הלומברדי נגד הקיסר הלטיני, הנרי מפלנדריה, רבאנו ביקש למצוא לעצמו נותן חסות חזק. לפיכך, בחודש מרץ 1209, הוא חתם על ברית עם ונציה, אשר הכיר בוונציה כשליטה העליונה ונתן לוונציה זכויות מסחריות משמעותיות. למרות זאת, בחודש מאי 2009, במטרה לאזן עצמו מבחינה מדינית, רבאנו הכריז על עצמו כווסאל של האימפריה הלטינית.

סכסוכי ירושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור העיר נגרופונטה (Chalkis) על ידי קרטוגרף ונציאני, ג'יאקומו פרנקו (1597)

עם מותו של רבאנו בשנת 1216, החל סכסוך בין יורשיו על בחירת המנהיג הבא, עובדה שאיפשרה לשליח ונציה להתערב כמתווך. הוא חולק את שלושת הברונויות לשניים, ובכך יצר שש טריטוריות. הברונות הצפונית של אוריאו חולקה בין שני אחייניו של רבאנו; הברונות הדרומית חולקה בין אלמנתו, איזבלה, ובתו, ברטה. הברונות הדרומית חולקה בין יורשי עמיתו ג'יברטו. נקבעו גם הוראות באשר לסדר הירושה העתידי כדי להבטיח כי השלטון יוותר בידי המשפחות הלומברדיות.

מותה של קרינטנה דלה קרסרי, שליטת מחצית אוראוס ואשתו של גיום השני וילאהרדואין, שליטה הפורמלי של נגרופונטה, הוביל למה שכונה בשם "מלחמת הירושה של אביאטה", אשר כללה את נסיכות אכאיה ואת ונציה. ויליאם תבע לעצמו את עיזבון אשתו, בעוד שהברונים הלומברדים לא היו מוכנים לוותר על חלקה. ב-14 ביוני 1256, גיום מוורונה ונרזונה דלה קרסרי, שניים מן הברונים, התכחשו לנאמנותם לגיום השני והצהירו אמונים לוונציה. גיום השני הגיב בהשתלטות על העיר כלקיס, אותה כבשה ונציה מחדש בתחילת 1258. המלחמה הסתיימה בקרב קרידי בחודשים מאי ויוני 1258, שם הביס גיום השני את דוכס אתונה, גי דה לה רוש, אשר כרת ברית עם הברונים המורדים. סכסוך זה הסתיים באוגוסט 1259, אז הביא דוכס ונציה את הצדדים ל משא ומתן לשלום, בעקבותיו נחתם הסכם בשנת 1262, אשר הכיר בשלטון גיום השני על האי, אבל לא בשליטתו באוראוס.

תקופת השלטון הביזנטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת שנחתם ההסכם בתיווך דוכס ונציה ביססה עצמה האימפריה של ניקאה ככוח מוביל באזור של האימפריה הביזנטית לשעבר, לאחר שכבשה מחדש שטחים מן השליטים הלטינים. לשיא הצלחתה הגיעה האימפריה בכיבוש קונסטנטינופול בשנת 1261 ולייסודה מחדש של האימפריה הביזנטית, אשר שליטה, מיכאל השמיני פלאולוגוס, ביקש לכבוש שוב את השטחי שטחי הנסיכויות בדרום יוון. למטרה זו הוא גייס את שירותיו של ליקריו, מורד איטלקי אשר בסיסו היה ליד קריסטוס. כוחות ביזנטים, בפיקוד ליקריו, השתלטו עד מהירה על אביה, להוציא את העיר כלקיס.

רק לאחר עזיבתו של ליקריו, לאחר שנת 1280, חזרה השליטה הלטינית לאי בסיוע ונציה.[1] בשנת 1296 גורשו הביזנטים באופן מוחלט מאביה בעזרת בוניפזיו דה ורונה..

היסטוריה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1317 נפלה קריסטוס לידי החברה הקטלנית של דון אלפונסו פדריק, שליטה הדתי של דוכסות אתונה ובנו הלא חוקי של פרדריק השלישי מסיציליה. בשנת 1319, נחתם חוזה שלום בין ונציה לדון אלפונסו, לפיו הוא שמר שליטתו בקריסטוס, אשר את הזכויות עליה רכשה ונציה בשנת 1365.

לאחר מות הברונים האחרונים של אביה, בשנת 1383 ובשנת 1390, עברו השטחים בהם שלטו לשלטונה של וונציה ובכך הושלמה שליטתה רחבי האי. עם זאת, חלוקת האי לברונויות נשמרה, ובני משפחות מוונציה ניהלו את הברונויות באי, בעוד ששליטו הוונציאני העליון של האי ישב בכלקיס.

שלטונה של ונציה באי נמשך עד 1470, כאשר, במהלך המלחמה העות'מאנית בוונציה בשנים 1463-1479, הסולטן מהמט השני יצא למערכה נגד כלקיס. עם נפילת העיר, עבר כל האי לשליטה עות'מאנית. נפילת העיר הייתה לימים לנושא אחת האופרות של רוסיני, "מאומטו השני".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Fine 1994, p. 190; Setton 1976, p. 426.