ממלכת נורווגיה (872–1397)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ממלכת נורווגיה
Royal Standard of Norway.svgCoat of arms of Norway.svg
ממלכת נורווגיה בשנת 1293. בטורקיז: ממלכת נורווגיה. בסגול: ואסלים של ממלכת נורווגיה. בתכלת אזורי מס של ממלכת נורווגיה.
ממשל
משטר מונרכיה
שפה נפוצה נורווגית, נורדית עתיקה
עיר בירה אוואלדסנס (לא רשמית) (872–997), טרונדהיים (997–1016, 1030–1111 ,1150–1217), סרפסבורג (1016–1030),
Konungahella ‏(1150–1111), ברגן (1217–1314), אוסלו (1217–1314)
גאוגרפיה
יבשת אירופה וצפון אמריקה
היסטוריה
הקמה איחוד ממלכת נורווגיה
קרב על הרפספיורד 872
פירוק איחוד קאלמאר
תאריך 1397
ישות יורשת איחוד קאלמאראיחוד קאלמאר איחוד קאלמאר
דמוגרפיה
דת בהתחלה מיתולוגיה נורדית, משנת 1024 נצרות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ממלכת נורווגיה העתיקה התקיימה בין השנים 8721397. הממלכה הגיעה לשיא כוחה בין השנים 12401319, לאחר תקופה ארוכה של מעבר בין שושלות מלוכה, שליטה דנית ומלחמת האזרחים הנורווגית. בשיא כוחה הממלכה השתרעה על שטח נורווגיה של ימנו, חלק ממערב שוודיה, איי פארו, חלקים מסקוטלנד, האי מאן, אנגלסי, חצי האי קולה, איסלנד, וגרינלנד.

אף על פי שנורווגיה אוחדה רשמית בשנת 872, והיה בית מלוכה ששלט על השטח, בחלקים רבים של תקופותיה התקיימו בה קבוצות בדלניות, כמו הסאמים. בנוסף, בית המלוכה לא היה יציב, השושלות התחלפו לעיתים קרובות, וחלקים מהזמן נורווגיה הייתה תחת שליטה דנית.

איחוד נורווגיה במאה ה-9[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 866 ביצע המלך האראלד הראשון סדרת כיבושים של ממלכות ברחבי נורווגיה, ובשנת 872 איחד את כל נורווגיה בקרב על הרפספיורד, כולל ורמלנד. לאחר איחוד נורווגיה מתנגדים לאיחוד ובעלי כוח אשר היו יכולים לערער את שליטתו של האראלד הראשון סולקו מרצונם או בעל כורחם מנורווגיה, ומצאו מקלט באיסלנד ובסקוטלנד, עד אשר האראלד שלח משלחות לאיים בשביל להביא לקץ המתנגדים. אפילו שהארלד הראשון נחשב למאחד נורווגיה, לשליטים שבאו אחריו היה חלק משמעותי באיחודה.

התנצרות נורווגיה הפגאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם לפני איחוד נורווגיה התמקמו בשטחה עובדי אלילים, ועד שתהליך התנצרותה של נורווגיה הסתיים, עובדי אלילים אלו האמינו במיתולוגיה הנורדית. חלק מהתושבים התעסקו בשוד וכונו ויקינגים. כל עוד נורווגיה הייתה פגאנית השוד היה נפוץ והויקינגים הטילו את מוראם על כל אירופה, על ידי שימוש בכלי נשק ובספינה הארוכה, אשר דמתה לגליאון אך הייתה מתאימה יותר לניווט באוקיינוסים. אף על פי שאפילו מלכים נוצרים עשו מעשים אכזריים, הוויקינגים נודעו באכזרותם בכל אירופה.[1] אף על פי שהוויקינגים שדדו כנסיות ומנזרים הדבר לא נעשה ממחלוקת דתית אלא מחמדנות לאוצרות הנמצאים שם, אך בעיניי הנתקפים הדבר התפרש כחלק מהשונות הדתית. לעובדי אלילים היה כתב רונות, והם חונכו מגיל צעיר להעריץ כוח ועוצמה, ושהדרך הנעלת ביותר למוות היא להקריב את חייך בקרב. כאשר נורווגיה התנצרה השוד לא נפסק לחלוטין, אלא רק בממלכות שבהם היה רוב נוצרי, וממלכות מוסלמיות עדיין נשדדו לעיתים.

בשנת 995 עלה לשלטון הוקון הראשון, המלך הנוצרי הראשון של נורווגיה אשר פעל לניצור האוכלוסייה, המלך אולף הראשון פעל לקידום הנצרות, שלח מיסיונרים לגרינלנד ולאיי אורקני ואף הקים את הכנסייה הנורווגית הראשונה. גם אולף השני קידם רבות את הכנסייה הנורווגית, וניצר חלק מהאוכלוסייה המקומית עם כמרים מחבל הארץ נורמנדי, ולאחר מותו נהפך לקדוש הנוצרי המגן של נורווגיה.[2]

מסע הצלב הנורווגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מסע הצלב הנורווגי
מפה משוערת של מסלול מסע הצלב הנורווגי אל ארץ-ישראל וקונסטנטינופול (באדום) ובחזרה לנורווגיה (בירוק). השמות במפה הם השמות בנורדית עתיקה.

בשנים 1107–1110 הוביל המלך זיגורד הראשון מסע צלב אל ממלכת ירושלים, יחד עם 5,000 איש ו-60 ספינות, בדרך שדד את ליסבון, את האיים הבלאריים, ביקר בממלכת סיציליה, הגיע לירושלים ועזר למלך הצלבני בלדווין הראשון לכבוש את צידון. לבסוף שט לקונסטנטינופול, והמיר את רוב סחורתו לסוסים שעזרו לו ולאנשיו לחזור דרך היבשה לדנמרק שם קיבל ספינה שאפשרה לו לחזור לנורווגיה.

איחוד נורווגיה ושוודיה (1319) עד איחוד קאלמאר (1397)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1319 אוחדו כתר נורווגיה וכתר שוודיה לכתר אחד, בו החזיק מגנוס השביעי. עם זאת, בשנת 1355 פוצל הכתר. את כתר שוודיה ירש בנו הבכור של מגנוס, אלברכט השלישי, בעוד שאת כתר נורווגיה ירש בנו הצעיר, הוקון השישי.

אך סדר זה לא שרר זמן רב, מכיוון שבשנת 1349 התפרץ המוות השחור אשר הרג שליש מאוכלוסיית נורווגיה, והחליש את המדינה. בנוסף, הוקון השישי, מלך נורווגיה התארס למרגרטה הראשונה, בתו של ולדמר הרביעי, מלך דנמרק, כחלק מברית בין הממלכות. לאחר חתונתם, מת כריסטופר, אחיה של מרגרטה, ומשמעות הדבר הייתה שאביה נותר ללא יורש זכר ודנמרק נותרה בלי יורש בכור לכתר. לאחר מות אביה היא הכריזה על בנה התינוק אולף השני כיורש העצר של דנמרק, ובינתיים שלטה במקומו, וכשאביו, הוקון השישי, מת ב-1380, הוכרז אולף השני גם כמלך נורווגיה. אולף השני מת בגיל 17, ומרגרטה, שכבר שלטה בפועל בשתי הממלכות, נבחרה להיות עוצרת הממלכות. אחרי קשירת קשרים עם אצילים שוודים, מרגרטה פלשה צבאית לשוודיה, הדיחה את אלברכט, מלך שוודיה, והומלכה כמלכת שוודיה. כך נוצר בשנת 1397 איחוד קאלמאר.[3][4]

שושלות מלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – המלוכה הנורווגית
סמל המלוכה הנורווגית

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הוויקינגים, באתר של גילי חסקין - מדריך טיולים
  2. ^ A History of Religion in Norway, global.hurtigruten.com (באנגלית)
  3. ^ Sigurd I Magnusson | king of Norway, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
  4. ^ Margaret I the Great (1353-1412) - Find A Grave..., www.findagrave.com (באנגלית)