ממרים קתולים

הוצאתם להורג של כמרי הסמינר אדמונד קמפיון, אלכסנדר בראיינט ורלף שרווין ב-1 בדצמבר 1581.

מַמְרִים קתולים (מלשון הַמְרָאָה, במובן של "סירוב, אי-ציות"; באנגלית: Popish recusants‏, recusancy) היה כינויים של הנוצרים הרומים-קתולים באנגליה, שנותרו נאמנים בגלוי לאמונתם לאחר הרפורמציה, וסירבו כליל לנכוח בטקסיה של הכנסייה האנגליקנית. על הממרים הוטלו עונשים שונים והם סבלו רדיפות קשות לפרקים. הם היוו את גלעינה, אך לא בהכרח את רובה, של הכנסייה הקתולית באנגליה בין ימיה של המלכה אליזבת ועד האמנציפציה במאה ה-19. המונחים "המראה" ו"ממרים" מזוהים עם הקתולים, בעוד שפרוטסטנטים שפרשו מן הכנסייה הממלכתית כונו "נונקונפורמיסטים".

היסטוריה

העידן האליזבתני המוקדם

ב-1558 עלתה המלכה אליזבת לכס המלוכה האנגלי. לאחר דור של טלטלות דתיות, היא ביקשה להחיל הסדר סופי שישכין שלום ושיבטיח את שליטת הכתר באמונת נתיניו. הכנסייה הממלכתית האנגליקנית נעשתה שוב לפרוטסטנטית (ולו מתונה), לאחר חמש שנים שבהן ביקשה המלכה מרי להשיב את הארץ לחיק הקתוליות.

קלסתרונה הדתי של האוכלוסייה היה מורכב: הפרוטסטנטים העקביים היו אליטה מקורבת למלכות, אך מיעוט מובהק. חלק גדול מן העם והכמורה שימר נאמנות בסיסית לדת הישנה; זו נבעה מדבקות במסורת העשירה של הנצרות הימי-ביניימית, שהייתה טבועה בחיי היום-יום, יותר מאשר בדוקטרינה מופשטת. המלכה ומועצתה היו מודעים לכך היטב, ולא היו מעוניינים בעימות – שהיה מחדד את הגבול בין שמרנות דתית גרידא לבין זהות קתולית מובחנת, שהייתה עשויה להעמיד את נושאיה בהתלבטות לגבי ציות לריבון החילוני. בחצר התעניינו יותר בשליטה פוליטית מאשר בדקויות תאולוגיות, והיו זהירים בתביעת הנאמנות שלהם מנתיניהם. הצד השני אף הוא לא שש אלי קרב. בעוד שהבישופים של המלכה מרי התפטרו כולם למעט אחד , הכמרים הזוטרים היו קשורים לקהילותיהם. אפילו האפיפיורות ערכה גישושים דיפלומטיים, ונמנעה מלצאת במופגן כנגד אליזבת הבתולה וחסרת היורשים.

רוב מוחלט של הכמרים נשבע אמונים לפי הנוסח שקבע חוק העליונות המחודש, שהכפיף שוב את הכנסייה למרות הכתר. חוק ההאחדה הטיל קנס של תריסר פרוטות על כל מי שלא נכח לפחות ביום ראשון בכנסייה האנגליקנית, אך נמנע מלאסור על המיסה ושאר מצוות קתוליות, או לחייב נטילה של הקומוניון האנגליקני. כשהפרלמנט, בשליטת הפרוטסטנטים, הטיל ב-1563 קנס כבד על השתתפות במיסה ועונש מוות על עריכתה, הכתר התעלם מן החוק והוא לא נאכף. פרקטיקות שהוקעו בידי הפרוטסטנטים ונשללו על ידי הממסד הכנסייתי החדש, מחיי נזירות בקהילות ארעיות עבור בזחילה אל הצלב על הברכיים ביום שישי הטוב וכלה בהצגת מחזות מסתורין, רווחו בפועל, בייחוד בחבלים מרוחקים כמו לנקשייר ויורקשייר. כמרים רבים קיימו את המיסה ויתר הטקסים הקתוליים בשעות נפרדות, בנוסף לטקסים האנגליקניים הרשמיים. ואלו, שנערכו לפי נוסח התפילה האחיד שיצא ב-1559 באישור המלכה, נראו קרובים דיים לנוהג הישן (מלבד בשפה) מכדי לעורר רתיעה, מה גם שהכנסייה הרומית טרם הטילה איסור חד-משמעי עליהם. רוב בעלי הנטייה הקתולית צייתו לציווי מלכתם בחוק ההאחדה, נכחו בכנסייה הממלכתית מדי יום ראשון במידות שונות של השתתפות, ובמקביל מילאו את מצוות הדת המסורתית.

אף בעשור הראשון וההרמוני יחסית למלכות אליזבת, היו קתולים שראו במגע כלשהו עם הכנסייה הממלכתית ובאמונתם האישית כדברים המוציאים זה את זה, שלא יכלו לדור יחדיו. מתוך כ-9,000 כמרים, 250 בחרו שלא להישבע אמונים, ולהיות מפוטרים ממשרתם. כמרים אלו, שהוסמכו כדין, יכלו לערוך את הסקרמנטים מחוץ לשליטת הכנסייה. אלה מביניהם שלא גלו, סבבו בארץ בין קהילות לא-רשמיות, לעיתים מחתרתיות ממש. ב-1561 טבע מפקח כנסייתי את הכינוי "מַמְרִים" (Recusants) עבור אותם אנשי דת, ועם הזמן קיבל המונח את משמעותו המקובלת, שכיוונה לא לכמרים, אלא למאמינים שסירבו כליל לנכוח בכנסייה, אף לא לשם עמידה מינימלית בדרישות החוק כדי להימנע מקנס.

ההשקפה המקובלת בעבר במחקר הייתה שהקתולים באותם ימים חסרו מודעות, שאמונתם הייתה המשך אינסטינקטיבי ופרגמטי למסורת הישנה והמובנת-מאליה, ושעוד לא הסתגלו לראות את עצמם כמיעוט ששוב איננו משתייך לדת המלכה; לפיכך, מספר הממרים היה זעום. הנחות אלו נשענו על ההיקף הנמוך של דיווחים ברשומות אודות העמדה לדין בשל עבירה על חוק ההאחדה וחוקים דומים. עם זאת, הראייה הנוכחית היא שהקתוליות שהשתקמה בימי המלכה מרי הייתה איתנה ומודעת דיה כדי לעורר מספר ניכר של מאמינים להתנגד להסדר הדתי האליזבתני. הסיבה לעדויות המעטות במסמכים המשפטיים היא שהרשויות המחוזיות והעירוניות היו מאוישות תכופות במי שביכרו העלמת עין – בין אם קתולים במידה כזו או אחרת, ובין אם קונפורמיסטים נייטרלים (חלק משמעותי ביותר באוכלוסייה שעברה את חיבוטי הרפורמציה ופיתחה פרגמטיות וציניות בשאלות אמוניות), שביקשו להפגין ציות לכתר אך נרתעו מרדיפות דת.

תקופת הרדיפות

בין 1568 ל-1571 התלכדו מספר גורמים שהפכו את השאלה הקתולית לאיום פוליטי חמור. מרי, מלכת הסקוטים נסה מארצה לאנגליה. כיורשתה המיידית של אליזבת, היא סיפקה למתנגדי המלכה מועמדת קתולית לגיטימית לכתר. אצילי הצפון התקוממו בתמיכה במרי, האפיפיור פרסם בולה בה הכריז על המלכה אליזבת ככופרת וממזרה ושחרר את נתיניה מחובת הנאמנות לה, והבנקאי רידולפי תכנן להשיא את מרי לדוכס מנורפוק בעל הנטייה הקתולית ולהפיל את המלכה בתמיכת צבא ספרדי פולש. בתגובה, החצר והפרלמנט החמירו את הענישה על קתולים: ב-1571 נאסר לייבא צווים אפיפיוריים לממלכה או לפעול בשמם, ומי שיצא את הארץ ללא היתר ליותר משישה חודשים היה עשוי לאבד את אדמתו.

האיום החמיר עוד יותר במחצית השנייה של העשור. גולים קתולים הקימו סמינרים לכמורה בדואיי שבארצות השפלה, באיטליה ובספרד. חניכי הסמינרים, בני משפחות קתוליות אמידות שיצאו ללמוד בניכר, החלו להסתנן חזרה לארץ החל מ-1574, במטרה לכונן כנסייה מחתרתית חליפית. תקוותם של המלכה וחצרניה, שהשליטה באוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג' (שהושגה בעמל רב ובאיטיות) תבטיח שכל הכמרים יתחנכו כפרוטסטנטים ושהקתוליות תיספה ללא צורך במאבק, נכזבה. כמרי הסמינרים הביאו בכנפיהם את רוח הקונטרה-רפורמציה – הם היו קנאים וטהרנים, ואמונתם התבססה על השקפה נוקשה וחד-משמעית שנוסחה בוועידת טרנטו וספיחיה (ושהפנימה למעשה רבות מהביקורת הפרוטסטנטית השכלתנית על המסורת הכנסייתית הישנה, בלי להודות בכך) ושאסרה כל שיתוף עם הכפירה הפרוטסטנטית. חניכי סמינר כמו הישועי הנרי גָרנֶט ראו עצמם כמיסיונרים שבאו להביא את דת האמת, לא כמי שבאו לחזק את הקהילה המחתרתית-למחצה. אמונים על הדת האחידה והאוניברסלית שגיבשה הכנסייה בעת הקונטרה-רפורמציה, הם היו מנוכרים למסורות הימי-ביניימיות המקומיות, והתעקשו להתפלל בנוסח הטרידנטיני האחיד, ולא בנוסח סארום או יורק. הבאים מן היבשת תקפו את הפשרנות והסתגלנות שגילו הכמרים הוותיקים, הטיפו וערכו דיונים בפומבי, הפיצו מנשרים, וחתרו לעימות עם המלכות כשהם נכונים למות קדושים – שאכן ניתן ל-131 מתוכם, לעיתים קרובות בתלייה, גרירה וביתור. מי ששימרו רגש של מחויבות כלפי האפיפיור והכנסייה הרומית התקשו להמשיך ולפסוח על שני הסעיפים. הם ניצבו בין שלטון שתבע הסתפחות לאנגליקניות, וחברה כללית שתעמולה וחינוך אכן עשו לפרוטסטנטית יותר יותר, ובין אנשי דת שראו בסרבנות מוחלטת את האפשרות היחידה.

ב-1581, לאחר הוצאתו להורג של הישועי אדמונד קמפיון שזכתה לפרסום רב, הכתר הסכים לדרישת הפרלמנט לחקיקה אנטי-קתולית. באותה שנה המס על מי שלא נכחו בכנסייה הממלכתית בימי ראשון גדל מתריסר פרוטות ל-20 ליש"ט לכל חודש של היעדרות, ופעילותם של כמרים קתולים הפכה למעשה בגידה. ב-1583 הוחל ברישום מסודר של מי שלא נכחו. ב-1585 הגיע השיא: כל כומר קתולי שנמצא בממלכה הוכרז כבחזקת בוגד במלכות, וכל מי שסיפק לו מקלט היה עשוי להיענש בהוצאה להורג. על אף העונשים והמסים, מספר ה"ממרים" ברשומות זינק חדות: לדוגמה, בשליש המערבי של יורקשייר היו 271 ב-1575 ו-1,136 ב-1604, ובלנקשייר היו בהתאמה 304 ו-3,516. הגידול החד נבע משילוב בין הצלחתם של המיסיונרים מן היבשת לגבש קהילה בעלת תודעה נבדלת ולהניע את המהססים להפוך לממרים, לבין פיקוח משופר של הרשויות, שעקבו לא רק אחר מי שסירבו לנכוח, אלא בלשו אף אחר מי שהגיעו אך לא נטלו קומוניון, מעשה שהיה סימן אזהרה מובהק. ב-1591 הוקמו ועדות מקומיות מיוחדות כדי לתור אחר מי שהשתייכו לכנסייה הממלכתית רק מן השפה ולחוץ. שורות השופטים, הפרקליטים ושאר משרות ציבוריות טוהרו בעקביות ממי שנחשדו בקתוליות, ולמעט חבלים מסוימים בהם שרדו רשתות השפעה קתוליות כמו מערב לנקשייר, הם לא יכלו להגן עוד על בני אמונתם מעונש. בני-אצולה ובעלי אחוזות הודרו מחסדי החצר, הובאו אל המועצה ונלחצו להפוך לפרוטסטנטים כנים, ואיבדו הון רב עקב המיסים הכבדים על אי-הגעה לכנסייה. ב-1592 "החוק בעניין ממרים קתולים" (Popish Recusants), הפעם הראשונה בה הופיע המונח המדויק בחקיקה, אסר עליהם להתרחק יותר מחמישה מילין מאדמותיהם, פן תוחרמנה. לאורך התקופה הוצאו מאות קתולים להורג, ורבים סבלו עינויים, מאסר ועונשים אחרים.

מסוף הרפורמציה לאמנציפציה

בשנות ה-90 של המאה ה-16, לאחר תבוסת הארמדה הספרדית, האפשרות של פלישה מבחוץ שתפיל את השלטון הפרוטסטנטי כמעט ונגוזה. הקתולים באנגליה, שקיוו לכך קודם, נטו מעתה והלאה יותר ויותר לבקש מקום במסגרת הסדר הקיים. בהתאמה, היומרה להמיר את האוכלוסייה בהמוניה בחזרה לכנסייה הרומית באמצעות הטפות המיסיונרים נראתה כמופרכת. חלק מבני-האצולה קיוו לעתור אל המלכה ולהפגין בפניה את נאמנותם בתקווה שהחוקים המחמירים יבוטלו והם יוכרו כמיעוט דתי נסבל. גורמים קנאיים יותר, בעיקר הישועים, הסתייגו מכך. ב-1598 התבטא המתח כשכמה כמרים והדיוטות עתרו לאפיפיור בבקשה להדיח את ראש הכנסייה הקתולית המחתרתית, הארכיפרסביטר ג'ורג' בלקוול, מקורבם של הישועים. האפיפיור הותירו במקומו אך מינה מתונים לסגניו. ב-1603 אותם מתונים חתמו על הצהרת אמונים למלכה אליזבת. ג'יימס הראשון הגיב ב-1607 בדרישה לשבועת אמונים מיוחדת, שכללה הצהרה כי לאפיפיור אין סמכות להדיח שליט מכהן וכי למלך מותר להגדיר מהי כפירה. שאלת השבועה עוררה דיון נוקב בקרב הקתולים האנגלים, והיא לא התקבלה. בעוד שנותרו בשולי החברה, והשלטון הוסיף לאכוף את חוקי הממרים במרץ, הם פנו לביצור קהילתם מבפנים ולפסיביות פוליטית, ולא למאבק ברשויות שאפיין את העשורים הקודמים.

בתוך הקהילה הקתולית שהתגבשה, על אף הטפות הישועים וסלידתם מכל פשרה עם הסדר הקיים, רבים לא היו מוכנים לסבול עונשים כבדים או לאבד את הסיכוי לקריירה. מספרם של אלו שבחרו לציית לחוקי הממלכה היה גבוה בהרבה מאלו שסירבו באופן עקבי. "הקתולים הכנסייתיים" (Church Papists), כפי שכונו לגנאי בפי האנגליקנים, מנו רבים: מתוך אולי 200,000 קתולים בראשית המאה ה-17, רק 40,000 היו ממרים. במשפחות נכבדות, הדפוס הרווח היה שהבעל ציית בפומבי, שמר על ההון המשפחתי וצבר כיבודים בשירות המלכות, בעוד שהאישה הופקדה על הבית ועל חינוך הילדים בטהרה, כשהיא מקיימת את הדת באופן פרטי בביתה. אופן התנהלות זה יצר מתחים קשים בין ילדים להוריהם ובין נשים לבעליהם; צעירים שנשלחו לסמינרים ביבשת וחזרו בתור כמרים, הפגינו ניכור וסלידה מהאבות שמימנו את חינוכם. ה"כנסייתיים", שיצרו תחום מטושטש בין רשויות שאנשי דת קתולים ואנגליקנים כאחד ביקשו להבדיל ביניהן, עוררו באלו ואלו גם יחד חשדנות וכעס, ואותתו על מקומה הפרטי והאישי של הדת בעידן המחולן יותר ויותר שלאחר הרפורמציה. מייקל קווסטיר הביא כדוגמה את ג'יימס ברייהאוס, נכבד מיורקשייר, שסופר בן הזמן תיאר אותו כ"מי שחי תמיד כך שאיש לא יכל לדעת איזו דת ביכר, שכן לא שח מעולם בדברי אמונה, אלא היה איש העולם הזה". על ערש דווי, הוא גירש את הכומר האנגליקני שבא אליו וקילל את הדת הרשמית בתור "כפירה נתעבת". ג'ון דאן, שנולד למשפחת ממרים, נטר כל חייו טינה לישועים שהביאו את אחיו למאסר ולמוות, רגשות שהביאו אותו לבסוף להפוך לאנגליקני.

היבט אחר של הקתוליות הסמויה היה מרכזיותם של האצולה ושל בעלי-האחוזות. בעוד שבאזורים נידחים יותר היו קהילות קתוליות עניות של דייגים וכפריים, בדרך כלל רק העשירים והמיוחסים היו חזקים דיים כדי להגן על כמרים בביתם, לממן לעצמם חיי דת נפרדים, ולעמוד במיסים באמצעות תכנון מוקפד והעברת נכסים בתוך המשפחה, אמצעים שחסכו נזק כלכלי רב. משפחות הממרים המפורסמות מנו בין את היתר את משפחת הווארד של הרוזנים מנורפוק (שתארם בוטל עם ההוצאה להורג של הרוזן בעוון קשר רידולפי וחודש ב-1660), את הברונים מארונדל, הברונטים פיצהרברט והברונטים תרוקמורטון. בתי-האחוזה הגדולים והמבודדים שלהם שימשו כמוקדים של הקהילות הקתוליות הקטנות המקומיות, הכילו בתי-תפילה פרטיים, ספריות ותמונות קדושים. בימי הרדיפות, המאפיין המובהק של בתים כאלו היו "בורות כמרים", חדרים נסתרים מעין בהם הוחבאו כמרים בעת חיפושי הרשויות.

הרדיפה האנטי-קתולית מותנה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-17, בעת שבית סטיוארט ערך בריתות נישואין עם צרפת וספרד. כחלק מן ההסדרים, הובטחו הקלות לקתולים בממלכה: רשויות המס הגיעו להסדרים עם ממרים שצברו חובות כבדים, והרשויות נטו יותר להעלים עין ולאפשר לקתולים לנצל את הפערים בחוקים (כמו היתר לקיים שירותי דת בבית ולהגיע לכנסייה רק ארבע פעמים בשנה על מנת להימנע מעונש). באותן שנים, כשהפוריטנים האשימו את הכתר בנטיות קתוליות, אכיפה נמרצת של חוקי הממרים הפכה למעשה של התרסה בידי האליטות המקומיות, הפרוטסטנטיות, כלפי החצר, שהסתייגה מנוקשות כלפי הקתולים. בעת מלחמות האזרחים, הקתולים נהרו אל המחנה המלוכני בתקווה שצ'ארלס הראשון יגמול להם. עם הפלת המלוכה וכינון הקהילייה בידי אוליבר קרומוול, ספגו הקתולים רדיפות קשות, אך לא במסגרת חוקי הממרים: השלטון הפוריטני שטם את הכנסייה האנגליקנית והתיר חופש דת ניכר מבחינות מסוימות. לאחר הרסטורציה של 1660 שוב קיוו הקתולים שצ'ארלס השני, שנחשד בקתוליות בעצמו, יטה להם חסד, אך הפרלמנט השיב חוקים הנוגעים לממרים החל משנת 1673. הגבולות החברתיים, שעוד היו דינמיים בדורות הראשונים לרפורמציה, התייצבו; "הקתולים הכנסייתיים" נמוגו. בשלהי המאה, הקהילה הקתולית מנתה כמעט אך ורק ממרים, שהיו כ-60,000 נפש. לאחר יותר ממאה שנים, הם היוו תת-חברה מגובשת, עם תרבות והווי עשירים ונבדלים למדי, ומוסדות משלהם.

החל מן המהפכה המהוללת (ובאופן סופי עם מפלתו של הטוען-לכתר מבית סטוארט ב-1746), ניטל מן הסוגיה הקתולית כל עוקץ פוליטי, אף בעיני השלטון. במאה ה-18 הפכו חוקי הממרים לאות מתה אף אם לא בוטלו רשמית, וב-1829 הוענקה לקתולים אמנציפציה. המשפחות הממרות הוותיקות התמצבו כאליטה מנהיגה בקרב הקהילה הקתולית המתחדשת, שתפחה עם הגעתם של המוני מהגרים אירים ואחרים, וזכו להתעניינות רבה בעת התחייה הקתולית בכנסייה האנגליקנית.

ביבליוגרפיה

• William J. Sheils, Historical Overview, ca. 1530– 1829, בתוך: A Companion to Catholicism and Recusancy in Britain and Ireland From Reformation to Emancipation. Brill, 2021. עמ' 28-56.
• Alexandra Walsham, Church Papists: Catholicism, Conformity and Confessional Polemic in Early Modern England, Royal Historical Society, 1993.