מנהגי אבלות בימי ספירת העומר
בין פסח לעצרת היא התקופה שבין חג הפסח לחג השבועות (הנקרא גם עצרת), בהקשר למנהגים (חלקם מכונים גם מנהגי אבלות) שקיימים באותה תקופה. יש המכנים ימים אלו בהקשר לאותם מנהגים "ימי הספירה", שבהם סופרים את ספירת העומר.
מניעה מנישואין ומתספורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מיתת תלמידי רבי עקיבא
המנהג הוא להימנע מלהינשא ומלהסתפר בתקופה שבין פסח לעצרת (חג השבועות), ויש הנמנעים רק בחלק מתקופה זו, כמו שיבואר.
המנהג נזכר לראשונה בתשובת הגאונים[1] שנשאל, האם המנהג להימנע מלקדש ולישא נשים בין פסח לעצרת הוא איסור? והשיב שאינו איסור, אלא מנהג אבלות על מות שנים עשר אלף זוגות תלמידים של רבי עקיבא בתקופה זו. וכתב שנהגו מאותה שעה ואילך לא לכנוס (לשאת) ארוסות, אך אין מקפידים עם מי שכנס, ולקדש בלא נישואין לא נמנעו. לאחר כמה מאות שנים הוסיפו איסור תספורת[2] ואיסורים נוספים. יש סוברים שבעקבות מסעות הצלב שבשנת תתנ"ו טבחו בקהילות אשכנז בין תחילת אייר לשבועות, הוסיפו האשכנזים מנהגי אבילות נוספים יותר מהספרדים.[3] המנהג זכה לחיזוק נוסף לאחר גזירות ת"ח ות"ט שאף הם החלו בתאריכים אלו. עם זאת, חלק מן הראשונים, ובהם הרי"ף והרמב"ם, לא הזכירו מנהגי אבלות בימי הספירה, ורוב הראשונים שהזכירו אותם התייחסו רק להימנעות מנישואים.
הגאונים וקדמוני הראשונים כותבים שזמן האיסור הוא מפסח לשבועות, וכפי שכתוב בגמרא[4] ובמדרשים[5] שהוא הזמן שמתו בו תלמידי רבי עקיבא. באמצע תקופת הראשונים התפתחו מנהגים שונים לזמן האיסור. יש שאסרו רק מפסח עד ל"ג בעומר,[6] ויש שאסרו רק מב' אייר עד שבועות.[7] ניתנו הסברים שונים להצדיק את המנהג להפסיק את האבילות בל"ג בעומר. המאירי מביא שקבלה (מסורת) ביד הגאונים שביום ל"ג פסקה המיתה. ראשונים אחרים מסתמכים על גרסה בתלמוד שתלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לפרוס עצרת, ומפרשים ש'פרוס' הכוונה חמישה עשר יום.[8] ומחשבים, בין פסח לעצרת יש ארבעים ותשעה יום, ופרוס עצרת הוא חמישה עשר יום לפני העצרת, אם כן בל"ג בעומר הפסיקו למות. יש אומרים, שלפי זה מותר להסתפר רק ביום ל"ד לעומר בבוקר ולא בל"ג, וכן הוא מנהג הספרדים.[9]
טעמים למנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אבלות על מות תלמידי רבי עקיבא שמתו באותה תקופה. (ביחס לכל המנהגים)
- משום שהימים עלולים הם (יש להם מזל רע), שנפלה מגפה בתלמידי רבי עקיבא. (ביחס לנישואין)
- המנהג הוא כדעת התנא רבי יוחנן בן נורי שמשפט רשעים בגיהנום בין פסח לעצרת. (ביחס לנישואין)
הובעה השערה הקושרת בין המניעה מתספורת למסעי הצלב שאירעו באותה תקופה.
לפי הטעם השני והשלישי, אין המניעה להינשא קשורה לאבלות.
המנהג היום[עריכת קוד מקור | עריכה]
היום, חלק מהספרדים נוהגים כדעת השו"ע[10] לנהוג איסור עד ל"ד לעומר בבוקר. ולדעת האריז"ל איסור תספורת בלבד נמשכת עד ערב חג השבועות. אצל האשכנזים קיימים מנהגים שונים באיזו תקופה להימנע, יש נוהגים להימנע עד ל"ג בעומר, עד ראש חודש סיון, עד שלושה ימים לפני שבועות, או עד ערב חג השבועות. יש המתחילים בראש חודש אייר עד ערב שבועות או עד שלושה ימים לפני חג השבועות (שלושת ימי הגבלה), אולם לפי כל מנהגי האשכנזים יום ל"ג בעומר עצמו מותר בכל.[11] מנהגי האבלות לא התקבלו אצל יהודי תימן; לפי מהרי"ץ, מנהג ההימנעות מתספורת חדר לתימן בטעות בימיו (המאה ה-18), ויש המחמירים להסתפר לכבוד שבת בלבד.[12][13]
היום נהוג להימנע גם מתספורת וגם מנישואין או רק מנישואין. אצל החרדים מקובל אף לא להתגלח, ואצל הדתיים הלאומיים יש בזה מנהגים שונים. מנהג רווח היום, בין החרדים וחרדים לאומיים, להימנע מלנגן ולהאזין למוזיקה בתקופה שנוהגים איסור. ואכן פוסקים בדורנו כמו רבי משה פיינשטיין והרב עובדיה יוסף אוסרים שמיעת כלי שיר. מנגד, יש הטוענים כי האיסור המקורי הוא על חגיגות גדולות ולא על שמיעה אישית. בחול המועד פסח ישנו איסור הלכתי לערוך נישואין ולהסתפר, אך אין נמנעים מלנגן ולשמוע מוזיקה.
יש הנוהגים להסתפר ולהתחתן בראש חודש, ביום העצמאות וביום ירושלים, אף על פי שהם חלים בתוך התקופה שהאיסור נוהג בה. אחרים נוהגים להסתפר רק כאשר ראש חודש אייר חל בשבת, לכבוד שבת וראש חודש.
תספורת ונישואין בראש חודש אייר[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי חלק מן הפוסקים, לימי ראש חודש אייר - ל' בניסן וא' באייר - ישנו מעמד מיוחד לגבי מנהגי האבלות של ספירת העומר. השולחן ערוך מביא כי "יש נוהגים להסתפר בראש חודש אייר, וטעות הוא בידם" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תצ"ג, סעיף ג'). גם מדברי הרמ"א נראה שמסכים לדעת השולחן ערוך שאין לראש חודש אייר מעמד מיוחד, אך הוא מעיר כי יש הנוהגים שלא לקיים את מנהגי האבלות בחודש ניסן עצמו ומתחילים רק מיומו השני של ראש חודש אייר. וכך פוסק החיי אדם (הלכות פסח, כלל קל״א) כי מנהג וילנה הוא לשמור על 33 ימי אבלות, שלא להסתפר ולהינשא מיום א' באייר עד ג' בסיוון, ומובא מנהג זה גם במשנה ברורה. אך מאידך סובר הרדב"ז, מנהיגה של יהדות מצרים במאה ה-16, כי מנהג הנוהגים להסתפר אינו טעות מאחר שמנהגי אבלות שתוקפם מכח מנהג בלבד, אינם חלים בראש חודש, כיוון שלפי ההלכה אין לנהוג מנהגי אבלות או להתענות ביום זה. ”ואני מסתפר על חודש ניסן וראש חודש אייר וכן נהגו רוב העולם... ראש חודש אינו בכלל האיסור כיון שהוא אסור בהספד ובתענית, שהרי עיקר איסור התספורת אינו מן הדין אלא ממנהג”.
מאות שנים לאחר תקופתו של רדב"ז, דנו שנים מרבני מצרים אם דבריו תקפים גם לגבי מנהג איסור הנישואין, הרב אליהו בכור חזן והרב רפאל אהרן בן שמעון, והאחרון קבע שההיתר הוא גם להינשא בראש חודש אייר, והוא מציין כי כך היה מנהג מצרים בכל הדורות כפי שמורים תאריכיהן של כתובות רבות מדורות עברו במצרים.[14] אך הרב יוסף דוד משאלוניקי, סבר שאין להתיר להינשא בראש חודש אייר, לדבריו, דווקא תספורת שהימנעות ממנה היא מנהג אבלות העומד בסתירה לדיני השמחה בראש חודש, הותרה. אבל נישואין נאסרו כדי שלא להרבות שמחה, וההימנעות מהם אינה גורמת לתחושת אבלות בראש חודש, ולכן אין סיבה שלא להימנע מהם כמו בכל ימי ספירת העומר, ולכן אף על פי שנהגו בסלוניקי להסתפר בראש חודש אייר, לא נהגו להינשא ביום זה.[15]
מאחר שהעניין תלוי בנקודת ההתחלה של מנהגי האבלות, אם מתחילים בהם מיד לאחר חג הפסח או רק בתחילת חודש אייר, נוצרה אי בהירות מסוימת. היו שהתחילו מיד לאחר הפסח, וערכו חתונות מתחילת חודש סיוון, והיו שערכו חתונות עד תחילת אייר ונמנעו מהן אחר כך עד חג השבועות. כדי להימנע ממצב של "תרתי דסתרי" (או, בהקשר זה, ריקוד על שתי החתונות), הוציא בית הדין בפרשבורג תחת הנהגתו של רבי משולם איגרא כרוז שנועד להסדיר את המנהג בתחום. הוא קבע כי מותר להינשא בכל חודש ניסן, וגם בראש חודש אייר, אך לעומת זאת ייאסרו הנישואין גם בחודש סיוון עד לחג השבועות.[16] למעשה נקט רבה המאוחר יותר של פרשבורג, החת"ם סופר, כי לעיקר הדין, אין התקנה מחייבת אלא את העיקרון לפיו יש להימנע מיצירת סתירה פנימית שתביא לידי כך שלא נהגו 33 ימים באבלות, ולכן יכולים הרוצים בכך להינשא בראש חודש אייר, כיוון שהם עצמם אינם נישאים גם לאחר ראש חודש סיון, אך הרב העורך חופות וטקסי נישואין יימנע מלחתן זוגות בשני התאריכים.[17] בהתאם לגישה זו, קבע הרב יוסף צבי דושינסקי כי: ”בקהילה גדולה צריך להנהיג מנהג קבוע, וכן עשיתי אני קבעתי מנהג בקהילתי גאלאנטה (Galanta) שאין מסדרין קידושין רק עד אחר ראש חודש (אייר), ולא בראש חודש סיון ולא בשלושת ימי הגבלה”.[18]
מניעה מעשיית מלאכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הובא בראשונים מנהג להימנע מעשיית מלאכה מהערב אחרי שקיעת החמה עד הבוקר. הוא מובא לראשונה אצל רב האי גאון שנשאל על טעם המנהג. בספרות ההלכה נאמרו מספר טעמים על מנהג זה:
- לדעת רב האי גאון, הוא משום תלמידי רבי עקיבא, שכולם נקברו אחר שקיעת החמה והיו העם בטלים ממלאכה. ובספר באליה רבה (תצג סק יא) כתב, שזה זכר לנשים צדקניות שהיו בדורו של רבי עקיבא, שקדמו אצל תלמידיו להתעסק בהם.
- טעם אחר למנהג מקשר אותו עם ספירת העומר, שסופרים לאחר שקיעת החמה, ולפיו המילים: "שבע שבתות תמימות תהיינה" רומזות לכך שיש לשבות ממלאכה בזמן שסופרים את העומר. לפי פירוש זה המנהג אינו מנהג אבילות.[19]
על אף שבחלק מהמקורות המנהג מובא כמנהג הנשים, אמנם יש שכתבו שלאו דווקא נשים, והוא הדין גברים. אמנם יש שכתבו שבדווקא נכתב נשים:
פירוש אחד מסביר שרק הנשים, משום שהם גרמו מיתה לעולם, לפי המסופר במקרא על חוה שפיתתה את אדם הראשון לאכול מעץ הדעת, ובעקבות כך גזר אלוהים מיתה על המין האנושי.[דרוש מקור]
פירוש אחר המובא בראשונים הוא, לפי שקורבן העומר קרב מעשירית האיפה שעורים כמו מנחת סוטה, ולכך נמנעות הנשים כדי לזכור ולהווסר.[דרוש מקור]
מנהגים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רבי אהרון הכהן מלוניל בספרו ארחות חיים הביא, שיש מונעים להקיז ולקבל רפואה בין פסח לעצרת לפי [שהן] מועדים לפורענות. והוסיף: 'והבוטח בשם, חסד יסובבנו'.
- יש הנמנעים בימי ספירת העומר מאמירת ברכת "שהחיינו" על חפצים חדשים או על פרי חדש.[20] רוב הפוסקים לא קבעו מנהג זה להלכה, והמחמירים מחדשים בגד או אוכלים פרי חדש בשבתות שבימי הספירה ולא בימי החול.[21]
- האשכנזים נוהגים לומר בשבת את תפילת אב הרחמים לפני שמחזירים את ספר התורה לארון הקודש, שהיא תפילה על הזכרת נשמות הנרצחים בגזירות תתנ"ו ועל נקמת דמם. בשבתות שמתפללים את ברכת החודש, מקובל שלא לומר את תפילת אב הרחמים, מלבד בימי הספירה, שאז אירעו הגזירות, שנהוג לומר את תפילת אב הרחמים אף בשבת שמברכים בה את החודש.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שמחה עמנואל, "מנהגי אבלות בימי ספירת העומר", נטועים כ (תשע"ו), עמ' 101–141.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הערך "מנהגי ימי ספירת העומר", באתר ויקיסוגיה
- גילוח בספירת העומר, באתר DIN
- הלכות אבילות בספירת העומר, הרב אליעזר מלמד באתר פניני הלכה.
- הרב אליעזר מלמד, הלכות אבילות בספירת העומר, באתר ישיבה
- מנהגי עדות ישראל בספירת העומר, באתר דעת
- היתר תגלחת (גילוח) ותספורת ביום העצמאות בימי העומר על פי ההלכה- מאמר של הרב זכריה זרמתי באתר תורת אמ"ת
- הערך "מנהגי ספירת העומר", באתר ויקיסוגיה
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שערי תשובה סי' רע"ח. התשובה יוחסה בטעות לר' נטרונאי גאון, אך אינה שלו כפי שכתוב בתשובות ר' נטרונאי גאון עמ' 48 הערה 90.
- ^ דרשות רבי יהושע אבן שועיב ליום ראשון של פסח.
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל חלק א' עמ' ק"ז וק"ח.
- ^ יבמות סב:
- ^ קהלת רבה פרק יא
- ^ המנהיג עמ' תקל"ח ודרשות ר"י אבן שועיב
- ^ שיבולי הלקט סי' רל"ה
- ^ המנהיג
- ^ בית יוסף סי' תצ"ג
- ^ אורח חיים, סימן תצ"ג, סעיף ב'.
- ^ יש מחלוקת אם ליל ל"ג בעומר בכלל האיסור או לא.
- ^ תספורת וגילוח בספירות העומר - הרב רצון ערוסי - מורשת שו"ת, באתר shut.moreshet.co.il
- ^ מנהגי אבלות בספירת העומר | אתר ישיבה, באתר www.yeshiva.org.il
- ^ ראו על כך בספריהם: הרב רפאל אהרן בן שמעון, נהר מצרים, הלכות העומר אות כו. הרב אליהו בכור חזן, תעלומות לב, חלק ד', סימן לה.
- ^ הרב יוסף דוד, בית דוד, חלק א' סימן רע"ט.
- ^ פנקס תקנות קהלת פרשבורג, עמ' 44. הכרוז מצוטט גם בשו"ת חתם סופר, אורח חיים סימן קמ"ב, ראו שם.
- ^ שו"ת חתם סופר, אורח חיים סימן קמ"ב.
- ^ הרב יוסף צבי דושינסקי, שו"ת מהרי"ץ ח"א, סימן מ"ה.
- ^ אוצר הגאונים למסכת יבמות, סימן שכח, ירושלים תרצ"ו, עמ' 141.
- ^ המקור הראשון למנהג הוא בספר מנהג טוב סימן סא, מובא אצל ד. שפרבר, מנהגי ישראל א, עמ' קז הערה 25.
- ^ הרב אליעזר מלמד, מנהגי אבלות בספירת העומר: שהחיינו וטיולים, באתר פניני הלכה