מנהג (יהדות)
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
-ZKlugerPhotos-00132hl-907170685124919.jpg) | |
| יהודים מקיימים את מנהג ה"תשליך" - הליכה אל מקור מים בראש השנה, אמירת תפילה ו"השלכה" סמלית של החטאים שבוצעו במהלך השנה אל תוך המים | |
| משנה | משנה, מסכת פסחים, פרק ד' |
|---|---|
| תלמוד בבלי | תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ד', עמוד ב' תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ', עמוד ב' תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ו', עמוד ב' |
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות ממרים, פרק א', הלכה ב' |
| שולחן ערוך | שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רי"ד |
ביהדות, מִנְהָג הוא הנהגה הנפוצה בין היהודים, בדרך כלל הנהגה דתית או כזו הקשורה להלכה באופן כלשהו. מנהג יכול לשמש כתוספת למצווה, כסייג וגדר שלא להיכשל בעבירה, או כהנהגה הקשורה להלכות מסוימות, גם כשאין לה משמעות הלכתית מצד עצמה.
ישנם מנהגים הנהוגים בכל תפוצות ישראל, כמו חומרא דרבי זירא בדיני נידה, וישנם מנהגים שנתקבלו רק על חלק מן העדות, כגון איסור אכילת קטניות בפסח.
מקור המילה ומשמעותה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בלשון המקרא, השורש נ.ה.ג שימש לתיאור הולכה והובלה של בהמות. בלשון חז"ל קיבל הפועל נָהַג את המשמעות "היה רגיל לעשות", וממשמעות זו צמחה המילה מנהג[1].
מנחם אלון מגדיר את המנהג כך[2]:
"המונח "מנהג"...פירושו פעולה נורמאטיבית מסוימת, שהולכים ומתמידים בה, ועובדת קיומה של פעולה מסוימת זו מוכחת ובלתי מעורערת"
דרכי ההיווצרות של מנהג
[עריכת קוד מקור | עריכה]טבעו של המנהג שדרך התקבלותו בציבור איננה קבועה ומוגדרת. לעיתים הוא נוצר מלמעלה - חכמי ההלכה הם שמכתיבים אותו, ופעמים שהוא נוצר מלמטה - בידי הציבור. חוקרי המנהג ציינו לקבוצות שונות שדרכן ליצור מנהגים ולהחדירם בציבור[3].
תלמידי חכמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי פירושים מסויימים, עוד בתקופה בה היו לישראל נביאים, הם הנהיגו את העם לנהוג מנהגים. על כך אנו למדים מן מנהג חיבוט הערבה שעליו נחלקו אמוראים האם הוא "מנהג נביאים" או "יסוד נביאים", ביטויים שעליהם נכתבו פירושים שונים[4][5]. בתקופות מאוחרות יותר מוצאים אנו בצורה מפורשת ורחבה יותר חכמים שהנחילו לעם מנהגים שונים[3]. דוגמא לכך אנו מוצאים, למשל, בתוספתא במסכת מגילה, שם מופיע לפי חלק מהנוסחאות שהנהיגו שקטן יקרא את המגילה, כנראה כדי להכריע במחלוקת בין רבי יהודה לחכמים בנושא[6]. דוגמא נוספת, מאוחרת יותר, ניתן לראות בדברי המרדכי, שמביא דברי רבינו תם לפיהם הנהיג בעירו לערב מעט מים ביין על מנת שאם יתערב בהם יין נסך ניתן יהיה להתירו[7].
הציבור
[עריכת קוד מקור | עריכה]פעמים אחרות, מוצאים אנו שפוסקים וחוקרים מעידים על מנהג שייסדו אותו אנשים מן השורה[3][8].כך למשל מופיע בתלמוד הבבלי במסכת פסחים שבני מקום בשם חוזאי נהגו להפריש חלה מאורז ורב יוסף רצה לבטל את מנהגם, ויש שפירשו שנהגו מנהג זה על דעת עצמם[9]. במקרים אלו, המנהג גרר לעיתים את התייחסותם של חכמי ההלכה, בין אם הייתה זו התייחסות שוללת, מקבלת, או מסייגת[10]. אמנם, לא תמיד התייחסות זו השפיעה בפועל על המנהג - גם כאשר חכמים התנגדו למנהג, לא תמיד היה לאל ידם לבטלו או להגבילו[11].
שליחי ציבור
[עריכת קוד מקור | עריכה]יש ששליחי הציבור, מכח השפעתם כמובילי התפילה, הביאו להחדרת מנהגים שונים לנוסח התפילה ולסדריה[3][12].
מקובלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]גורם נוסף ששיחק תפקיד ביצירתם של מנהגים, הם אנשי תורת הקבלה. חלקם עשו זאת בזכות אישיותם ופרסומם כאנשי קבלה, וחלקם בזכות היותם אנשי קבלה והלכה כאחד[3]. השפעתו של האר"י והתפשטותה בעולם היהודי, יחד עם המצאת הדפוס שאיפשרה הפצת סידורים בתפוצה רחבה, הביאה להשפעה קבלית משמעותית על מנהגי התפילה וסדריה. הסידור "שערי ציון" של רבי נתן נטע הנובר, למשל, התפשט מאוד בציבור ואף לאחר מותו המשיכו להוסיף עליו, משראו את השפעתו הרבה על הפצת סדרים חדשים לתפילה[13].
בין קטעי התפילה שהתווספו לסדר התפילה הרווח בעקבות השפעת המקובלים ניתן למנות את "פתח אליהו", שנאמר בקרב בני עדות המזרח לפני תפילות שחרית ומנחה, את אמירת "בריך שמיה" הנאמרת בעת הוצאת ספר התורה, ואת "כגוונא" הנאמרת בחלק מן הקהילות לפני תפילת ערבית של שבת[14][15].
התנאים להיותו של מנהג מחייב
[עריכת קוד מקור | עריכה]לעיתים קרובות, קיבלו מנהגים שונים תוקף של חובה הלכתית. כדי שמנהג יקבל תוקף מחייב, מנחם אלון מציין שלושה תנאים שצריכים להתקיים:
- שהמנהג יהיה נפוץ בכל הקבוצה שאותה הוא אמור לחייב (לדוגמא כלל ישראל, מקום מסויים, סוחרי מקום מסויים)
- שיהיה שכיח ויתרחש פעמים רבות
- שיהיה ברור ומפורסם, שלא יהיה בו ספק[16]
יש חילוק בין שני סוגי מנהגים:[17] מנהג שהנהיגו חכמים על ישראל בתורת חובה, כמו חיבוט ערבה ביום הושענא רבה. על פי ההלכה, חובה לקיים מנהג כזה, אף שאין מברכים לפני עשייתו. לעומת זאת, "מנהג ציבור" הוא מנהג שנהגו ישראל על עצמם, וחיובו פחות ממנהג חכמים.
לעיתים נוהג הציבור על עצמו מעשה מסוים, וכאשר נוהג זה מתפשט בכל ישראל – הוא מתקבל כחובה. דוגמה למנהג ציבור שנתקבל כחובה – תפילת ערבית, שבתחילה הייתה רשות, ולאחר שנתפשטה בכל ישראל, נתקבלה כחובה. לעיתים נוהג הציבור על עצמו מעשה מסוים, אך הוא אינו מתפשט בכל ישראל ואינו מתקבל כחובה. דוגמה למנהג ציבור שבוטל ברבות הימים, משבטלה סיבת הנהגתו – המנהג לתרגם לארמית (תרגום אונקלוס) את קריאת התורה וההפטרה בשבתות.
טעם המחויבות למנהג
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספרו אדר היקר הרב קוק כותב שאנו מקיימים מנהגים על אף שלא צווינו על כך ואפילו לא תקנו חכמים לעשותם אלא בגלל אהבתנו לאומה[18]. מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה מציין טעם נוסף - אם לא נקיים את המנהגים יבואו לזלזל גם בהלכות הפסוקות[19].
מקור הסמכות של המנהג
[עריכת קוד מקור | עריכה]סמכות מכח דין תורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישנם מצבים שבהם התורה הגדירה את מצוותיה בעקבות נוהג קיים. לעיתים התורה השאירה את הנוהג הקיים כמות שהוא ורק נתנה לו תוקף מחייב עם הפיכתו למצווה, כדוגמת דיני שומרים, ולעיתים היא שינתה אותו במידה מסוימת, כדוגמת דיני ייבום[10]. במצבים אלו מובן מאליו שמה שנתן למנהג את תוקפו המחייב הוא מצוות התורה.
לגבי מרבית המנהגים המחייבים, לעומת זאת, נחלקו הפוסקים במקור תוקפם. מצינו, אמנם, שהתנאים והאמוראים מסמיכים את המנהג על פסוקים[20], אך אין בכך בהכרח כדי ללמד שתוקף המנהגים מדין תורה, שהרי מצינו מקומות רבים שבהם חכמים עושים אסמכתאות לפסוקים על אף שמדובר על דינים שתוקפם איננו תוקף של דין תורה[21]
מצינו בתלמוד שעבירה על איסור שנובע מתוך מנהג יש בה משום ”לא יחל דברו” (במדבר ל ג) - פסוק שמדבר על דיני נדרים, שבדרך כלל הם דיני דאורייתא[22]. אמנם, במסכת נדרים התלמוד מתייחס לאיסור זה כאיסור מדברי חכמים[23]
לדעת החת"ם סופר העובר על המנהג עובר על איסור נדר[24], ומשמעות הדבר שתוקפו הוא תוקף של מצווה דאורייתא. דעה זו לא זכתה לתמיכה רחבה, ופוסקים רבים לא קיבלו אותה[25]. דניאל שפרבר מצביע על כך שהנטייה לחזק את מעמד המנהג אותה הוביל החת"ם סופר היא השלכה של פולמוסו כנגד הניאולוגים, ומאפיינת באופן כללי תקופות בהן התעורר חשש לערעור אופיה של היהדות, כדוגמת תקופת המאבק בתנועת החסידות[26].
סמכות מכח בית הדין
[עריכת קוד מקור | עריכה]במספר מקומות אנו מוצאים כי חכמים פיקחו על היווצרות המנהג, ולעיתים אישרוהו, הגבילוהו או שללו את קיומו[27]. לאור זאת, יש שהבינו בדעת הרמב"ם שמקור הסמכות של המנהג הוא בבית הדין. לפי דעה זו, מנהג נעשה מחייב כאשר בית הדין מאפשר אותו, וממילא כאשר הוא שולל אותו, הוא מאבד מכוחו ונאסר לקיימו[28].
בתלמוד הבבלי, מעמדו של המנהג נחות בדרך כלל מזה של ההלכה[29]. יחד עם זאת יש מקרים, בעיקר בתקופות מאוחרות יותר, בהם אנו מוצאים שהמנהג מקבל חומרה של הלכה פסוקה[30]. במקרים אלה נראה כי למנהג אין כח עצמאי לחייב לנהוג כמותו, אך עצם העובדה שהעם נוהג דבר מסויים, מעידה על קיומה של הלכה קדומה, שנשתכחה במשך הזמן[31]. כך למשל בסיפור המופיע בתלמודים על הלל הזקן ובני בתירה, שבו מנהג העם הזכיר להלל את ההלכה ששמע משמעיה ואבטליון[32]. הגאונים[33] והראשונים[30] אימצו לעיתים את ההנחה הזו ביחס למנהגים שונים, וכך למשל כותב הרי"ף בתשובה: ”עיקר המנהג שעושין על פיו והוא שרוב הקהל יתייעצו עם זקני הקהל ויתקנו תקנה כמה שיתקנו ויקיימו אותה זהו המנהג. ואפילו לאחר שנים אם לא ידעו הך עקרו אלא שהיה מחזיק בכך והיה עומד בחזקתו.” (שו"ת הרי"ף סימן יג).
הראי"ה קוק סבר כי אף שבעבר אי-ביטולו של מנהג בבית הדין העיד על הסכמה אליו, מרגע שאיבדו בתי הדין את סמכות הכפייה שלהם גם תוקפו של המנהג נחלש כאשר אין אנו יודעים מה מקורו, שכן אין הוא מעיד עוד על הסכמת החכמים בהכרח, מאחר שייתכן שלא ביטלוהו אך ורק מחמת חוסר יכולת לעשות כן[34]. דניאל שפרבר מצביע על כך שיש בשיטתו משום צמצום סמכותו של המנהג לממדיה המקוריים - אלה שנתייחדו לה בתלמוד הבבלי[35].
יש מי שהבין שגם כאשר סביר היה להניח שמקור המנהג איננו בתקנה קדומה, שימשה לעיתים טענה זו את תלמידי החכמים כדי לשוות למנהג סמכות שתאפשר את שימור המסורת[36].
כתמונת מראה לשיטה הסוברת שתוקף המנהג נובע ממקור הלכתי קדמון, פעמים רבות כאשר חכמים התנגדו למנהג מסויים, הם התייחסו אליו כמנהג חדש שנוצר קרוב לזמנם. כך למשל התייחס רבי שלמה בן שמשון מוורמייזא למנהג להגביה את הערבה למעלה מגובה ההדס כמנהג חדש, וכך התייחס גם רש"י למנהג שלא לתת מתנות כהונה ולמנהג הנשים לרחוץ ולהחליף בגדים בתום ווסתן, שממנו השתלשלו תקלות הלכתיות שונות[37].
סמכות מתוקף השגחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לגבי מנהג שמכריע בין דעות הפוסקים, כתב מהר"י חאגיז[38] בשו"ת "הלכות קטנות", שודאי לא יתן הקב"ה שעם ישראל ילך אחר דעת יחיד שסברתו איננה נכונה, וזו הסיבה לכלל התלמודי "במקום שהלכה רופפת בידך, פוק חזי מאי עמא דבר".
סוגי מנהגים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מנחם אלון מונה מספר חלוקות שעל פיהן ניתן לסווג מנהגים[39]:
- חלוקה על פי הפונקציה של המנהג:
- מנהג הפוסק ומכריע
- מנהג המוסיף על ההלכה
- מנהג הקובע נורמות חדשות המנוגדות להלכה
- "מנהג" מול "נוהג":
- מנהג = מעשה שיש לו תוקף משפטי מחייב גם בלא הסכמה מפורשת של הצדדים, בדומה לתקנה
- נוהג = מעשה שנעשה מתוך הסכמת הצדדים, מתוך הנחה שכך מקובל לפעול
- מנהג כללי מול מנהג מקום:
- מנהג כללי = מנהג המחייב את כלל הציבור
- מנהג מקום = מנהג המחייב בני מקום מסוים או קבוצה מסוימת בלבד
מנהג כמקור פסיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פוק חזי מאי עמא דבר
בכמה מקומות בתלמוד, נזכר המנהג כמקור להכרעה במקרה של ספק בהלכה[40]. לעיתים ההכרעה נעשית בהינתן שאין כללי פסיקה במצב המסוים, ולעיתים היא נעשית בניגוד לכללי הפסיקה הקיימים. כדוגמה למקרה השני, מביא אלון סוגיה תלמודית לגבי נשיאת כפיים ביום הכיפורים[41], בה רבי יוחנן פוסק כרבי מאיר על אף שעל פי כללי הפסיקה שהוא עצמו מציין היה עליו לפסוק כרבי יוסי[42].
מקצת מאמוראי בבל התנגדו להכרעה על פי המנהג כנגד כללי הפסיקה המקובלים בדיני איסור והיתר, בעוד שאמוראי ארץ ישראל וגדולי אמוראי בבל תמכו בהכרעה שכזו, אף כאשר המנהג מנוגד לדעת הרבים, מקרה שבו מקובל לפסוק כדעת הרבים על פי הכלל "יחיד ורבים - הלכה כרבים"[43].
ביטוי תלמודי המצביע על כך שיש לפנות למנהג כדרך הכרעה הוא "פוק חזי מאי עמא דבר", שפירושו בעברית: "צא וראה מה העם נוהג". במקרים אלה מנהג העם עשוי להיות מקור חזק יותר מסברא, מכיוון שיש לציבור מסורת במנהגם, וניתן לתלות אותה בכך שחכם קדום הורה להם לנהוג כן[44]. גם בספרות ההלכה משתמשים במושג זה כדי לציין שאין משמעות לוויכוח בדין מסוים כאשר העם בפועל נוהג כשיטה אחת.
מנהג כמוסיף על ההלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לעיתים עולות שאלות הלכתיות שעליהן אין להלכה מענה. במצב כזה יש שהולכים אחר המנהג. כך למשל במעשה המובא בברייתא בתלמוד הבבלי[45], שם הלל ובני בתירה לא זכרו האם מותר להביא סכין מערב שבת לשחיטת קרבן הפסח, ובסופו של דבר מנהג העם הוא שהזכיר להלל את ההלכה - להניח את הסכין על הבהמה וכך להביאה. מקרה נוסף שניתן להביא כדוגמה מופיע בירושלמי, שם נקבע ש”כל הלכה שהיא רופפת בבית דין, ואין את יודע מה טיבה, צא וראה מה הציבור נוהג - ונהוג” (ירושלמי פאה ז ה).
מצב נוסף שבו המנהג מוסיף על ההלכה, הוא כאשר המנהג בא לאסור דבר מותר. דוגמה לכך ניתן להביא ממנהגם של בני ביישן המתואר בתלמוד הבבלי שלא להפליג מצור לצידון ביום שישי מחשש שמא תימשך ההפלגה לתוך השבת[46].
מנהג הסותר את ההלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעניין זה ניתן לחלק בין דיני ממונות, שבהם ההלכה בדרך כלל באה להסדיר את פעולתם של בני אדם, וממילא בהתנגשות בין המנהג להלכה ידו של המנהג תהיה על העליונה, לבין דיני איסור והיתר שכפופים לצו הסמכות וממילא רצון הציבור לשנותם בדרך כלל איננו מספיק כדי לעשות זאת בפועל. בתלמוד הירושלמי מופיע מטבע הלשון "מנהג מבטל הלכה" אף לגבי דיני חליצה השייכים לעולם האיסור וההיתר, אך משמעותו שם איננה שיש לנהוג כמנהג בניגוד להלכה, אלא שהמנהג יכול לתמוך בהלכה הקיימת כדי למנוע מהלכה מחודשת, אפילו אמרה אליהו הנביא, לעקרה ממקומה[47].
הטעם לכך שמרבית חכמי ההלכה סברו שמנהג לא יכול לבטל הלכה אף באיסור שמקורו בדברי חכמים, הוא שאם לא כן, ישנו חשש שיתבטלו כל האיסורים[48].
על אף כל זאת, ישנו מספר מצומצם של מקרים בהם המנהג מבטל את ההלכה אף שלא בדיני ממונות. כך למשל יש דעות לפיהן המנהג יכול לשנות את נוסחי הברכות והתפילות או את ההפטרות אותן קוראים בשבת מסוימת, וכן בדינים שקיים בהם חשש סכנה או שינוי ביחסים עם הסביבה הלא-יהודית לעיתים נתקבל מנהג על אף היותו מנוגד להלכה[47].
למרות הכבוד שרחשו חכמים למנהגי הציבור, לא הססו לבטל מנהגים אשר התבססו לדעתם על טעות ומבטלים הלכה מסוימת[49]. מפורסם בהקשר זה מטבע הלשון שטבע רבינו תם בדבריו כנגד ר' יוסף מאורליאנס בקשר לשינויים בנוסח הגט, לפיו "...מנהג זה גהנם למפרע..."[50]. דוגמא לביטול מנהג מוטעה ניתן לראות בויכוח בין החכמים על מנהג ה"כפרות", האם יש בו משום הנהגה טובה או דווקא חשש למעבר על איסור דרכי האמורי, שהביא לכך שהיו מן החכמים שמנעו את העם מלקיים את המנהג במקומם[51].
סוג של מנהגים שלעיתים קרובות נתפס בעיני החכמים כמנהג טעות שיש להילחם בו הוא מנהגים שנחשדו כמנהגי צדוקים וקראים. דוגמאות לכך אנו מוצאים במנהג לחכות שבעה ימים לפני תחילת ספירת הימים הנקיים של נידה, וכן המנהג שלא לשמש כל ימי הטוהר של יולדת, אותם סיווג הרמב"ם כמנהגי צדוקים. דוגמא נוספת ניתן לראות בהתנגדותו של פירקוי בן באבוי מתקופת הגאונים למנהגם של בני ארץ ישראל למול תינוק על העפר, מחשש כי שהושפע מן הקראים[52].
על אף כל זה, ישנם מקומות שבהם המנהג סותר להלכה ואף על פי כן בחרו הפוסקים לשמרו דה פקטו, גם אם דה יורה לא שינו מן התפיסה התלמודית לפיה בהתנגשות בין מנהג והלכה יש לבטל את המנהג. כך למשל בצוואת רבי יהודה חסיד, שם מופיעות מימרות שונות הסותרות את ההלכה התלמודית, בחרו חכמים שונים לפרשן באופן שיישב את הסתירה על מנת להשאיר את המנהג הנוהג, גם כאשר בפשטות הוא איננו מתיישב עם ההלכה. לעיתים חכמים אלו אף העדיפו לשנות את גרסת הגמרא ולא לומר שהמנהג מוטעה[53]. חיים סולובייצ'יק מסביר, שהתפיסה שעמדה מאחורי תופעה זו באשכנז היא שחכמי אשכנז סברו שלא ייתכן שאלפי יהודים יראי שמיים יעברו על ההלכה למשך תקופה כה ממושכת. לתפיסתם, מנהג המקובל בקרב קהילה של אנשים יראי השם מהווה התגלמות של מסורת והוא שווה בערכו למקורות הכתובים, ומכאן נובע כוחו לפרש אותם כך שיסתדרו עמו[54].
דניאל שפרבר מראה בספרו שלעיתים רבי ישראל מאיר הכהן מראדין פסק להלכה במשנה ברורה מנהג אף על פי שהוא נוגד את המקורות[55]. כמו כן הוא מציין שפעמים רבות העמדה התקיפה כנגד מנהגים מסויימים, על אף שהקו המפריד בין מנהג בעייתי למנהג נכון דק מאוד, נבעה ממחלוקת בפסיקה בין שתי סיעות שונות[56].
מנהג שמקורו בטעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתלמוד הירושלמי מופיעה מימרה של ר"א בשם ר' אבון, לפיה ”כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטועה בו באיסור נשאל והן מתירין לו וכל דבר שהוא יודע בו שהוא מותר והוא נוהג בו באיסור נשאל אין מתירין לו.” (תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק ד הלכה א). כלומר, כאשר אדם נהג חומרה בדבר מסויים מתוך מחשבה שמדובר בעיקר הדין, ולאחר מכן גילה שמדובר בחומרה, הוא יכול להישאל לחכם והחכם יכול להתיר לו אפילו בלי פתח וחרטה, הנדרשים בנדרים בדרך כלל[57]. לגבי מצב שבו מנהג הטעות סותר הלכה, כתב הריב"ש בתשובה שאין אפילו צורך להישאל לחכם[58].
דוגמאות למנהגים מוטעים או שנויים במחלוקת:
- המנהג לתלות על תינוק, תכשיט מתכת עליו חרותה האות ה"א המורה כביכול על שם הקב"ה, שישמור אותו מכל רעה, בטעות יסודו, הנובעת מהמנהג הנכון, לתלות תכשיט זה על תינוק בכור, להורות על ה"א סלעים שחייב בפדיונו[59].
- מנהג חג המים של יהודי מרוקו – מנהג שנוי במחלוקת.
מנהג בלתי סביר
[עריכת קוד מקור | עריכה]פעמים שחכמים ביטלו מנהגים בשל היותם בלתי סבירים. כך למשל, מופיע בתלמוד הירושלמי שמנהג הנשים שלא לעשות מלאכה במוצאי שבתות הוא מנהג שאינו סביר, ולכן יש לבטלו, בעוד שהמנהג שלא לעשות מלאכה עד לסיום התפילות שרגילים לומר במוצאי שבתות הוא מנהג כשר. בדומה לכך מופיע שם שמנהג הנשים שלא לעשות מלאכה בימי שני וחמישי איננו סביר, ולעומתו מנהגן שלא לעשות מלאכה בתעניות או בראשי חודשים - יש לו מקום[60].
מנהג בדיני ממונות (מנהג המדינה)
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מנהג המדינה
סוג נוסף של מנהג הוא "מנהג המדינה", בענייני ממונות. משמעות המונח הוא ההסדר המקובל בין אנשי מקום מסוים, לגבי עניינים ממוניים מסוימים. על מנהג כזה נאמר המשפט "מנהג עוקר תורה", והיינו שכאשר קיים מנהג מעין זה, אין מתחשבים בנאמר להלכה במקורות (משום שהוא נאמר רק במקרים שאין בהם הסכמה אחרת), והולכים אחר מנהג המקום[61]. כלל זה איננו נכון רק למנהג הנוהג בכלל ישראל, אלא אף למנהג של קבוצה מסויימת, כדוגמת ספנים או סוחרים[62].
הכלל לפיו הולכים בדבר שבממון אחר מנהג המדינה איפשר להלכה היהודית את הגמישות הדרושה כדי להתאים את עצמה לחיי הכלכלה המשתנים[63]. דוגמא לכך ניתן לראות בדרכי הקניין: בתלמוד הבבלי הקניינים המקובלים היו פורמליים יחסית, אך בסוגיה הדנה על סיטומתא - קניין מספר גדול של חביות באמצעות רישום על החביות - מוצאים אנו שבמקום שבו המנהג לקנות בסיטומתא קניין זה מועיל. על פי עיקרון זה איפשרו פוסקים בדורות מאוחרים יותר דרכי קניין שונות וגמישות שהותאמו לצרכי ומנהגי הסוחרים בכל מקום ומקום - תקיעת כף, העברת מקדמה או תשלום בכרטיס אשראי[64].
על אף כל זה, לעיתים נחלקו הפוסקים לגבי דין או עניין מסויים שבממון האם המנהג יכול לבטלו. כך לדוגמא לגבי מקומות שבהם המנהג הוא לבנות מחיצה בין שותפים מחומר הגרוע אף מהחומר הגרוע ביותר המתואר בגמרא, "קנים והוצין" - לדעת רבינו תם אין לסמוך על מנהג זה, בעוד שאחרים חלקו[65]. כמו כן, לגבי ההלכה לפיה קיום שטרות בשלושה, דעת הרמ"א שמנהג המדינה לפיו גם ביחיד ניתן לקיים שטר מבטלה, בעוד שחכמים אחרים לא קיבלו זאת[66].
למרות החופש המוגבר שניתן למנהג בדיני ממונות, הקפידו חכמים לנסות ולעגן אותו או לדמותו לדיני התורה, על מנת שלא ייווצר מצב של מערכת משפטית הנפרדת באופן מלא מזו ההלכתית. כמו כן הקפידו לוודא שהנהגים המקומיים תואמים לעקרונות הצדק והיושר של ההלכה, וכאשר לא עמדו בסטנדרטים אלה - ביטלום. כך למשל, שלל הרשב"א את אפשרות קיומו של מנהג לא ליצור מחיצה כלל בין שטחו של אדם אחר לזה של אחר, בהיותו נוגד את גדרי הצניעות. יחד עם זאת, לא תמיד הייתה הסכמה בשאלה האם מנהג מסויים נוגד את עקרונות המשפט העברי. דוגמא לכך ניתן לראות במחלוקת בין הרא"ש לחכמים אחרים בשאלה האם קניין בדיבור בלבד נחשב קניין או שמא הוא מנוגד לעקרון ההלכתי היסודי של גמירות דעת[27].
נוהג
[עריכת קוד מקור | עריכה]נוהג הוא נורמה הפועלת מכח הסכמת הצדדים בעסקה. בדרך כלל ישנם שני סוגי תנאים הנכנסים תחת הגדרה זו -
- תנאים שהתנו במפורש.
- תנאים שלא סוכמו מראש אך ניתן להסיק מן ההגיון או מתוך מה שמקובל שהצדדים הסכימו להם.
דוגמא לנוהג אנו מוצאים במשנה במסכת בבא מציעא:
"המקבל שדה מחבירו, מקום שנהגו לקצור יקצור, לעקור יעקור, לחרוש אחריו יחרוש, הכל כמנהג המדינה"
— בבא מציעא פרק ט משנה א
על פי משנה זו, כאשר ישנה עסקת חכירה או אריסות של שדה, ההנחה היא שגם אם לא התנו הצדדים מראש, העסקה כוללת את הנוהג המקובל באותו מקום, וממילא אף אחד מהצדדים לא יכול לקבול ולומר שהתכוון שיקצור את השדה באמצעות מגל במקום בו הנוהג המקובל הוא עקירה בידיים[22].
בתלמוד מופיעים נהגים במקומות רבים, בעיקר בדיני ממונות - בדיני שותפים, ביחסי עובד-מעביד, בעניינים ממוניים שבין בני זוג, בדיני משכונות, בדיני שטרות ובעניינים רבים נוספים[22].
מנהג המקום ומנהג כללי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מנהג כללי הוא מנהג שנוצר בידי כלל הציבור וממילא תחולתו היא על הציבור כולו, בעוד שמנהג מקום נוצר בידי אנשי מקום, קבוצה או מעמד מסויים, ורק אותם הוא מחייב. מנהגי מקום יכולים להיות מיוחדים ליישוב מסויים (במשנה ובתלמוד מובאים למשל עכו וטבריה בקשר למנהגי מקום מסויימים) או מחוז מסוים (למשל יהודה או הגליל), ויכולים להיות הן בעניינים שבממון, והן בענייני איסור[67].
מאז תקופת המשנה, לא הייתה פסיקה אחידה בין מקום למקום, ולמקומות שונים היו מנהגים שונים. המשנה מתייחסת לחילוקים אלו כנורמטיביים, ומזכירה לא מעט פעמים ש"מקום שנהגו" במנהג מסוים, יש לנהוג במנהג זה, ובמקום שלא נהגו, אין לנהוג כך. לעיתים קרובות המנהג המקומי היה תוספת חומרה על ההלכה המקובלת[67], ולעיתים הוא נבע מפסיקה מקומית שונה של המרא דאתרא[68]. במספר מקומות בתלמוד מוצאים אנו שכאשר מקום נהג במנהג מסויים המרחיב איסור קיים, אין להתיר את האיסור לאנשי אותו מקום. עם זאת, אמוראי בבל צמצמו את האיסור למקרים שבהם ישנו חשש שהתרת האיסור תביא לזלזול בהלכות אחרות[67].
לכאורה, ניתן היה לחשוש שנתינת מקום למנהגים שונים במקומות שונים יש בה משום איסור "לא תתגדדו[69]" אותו פירשו חכמים כאיסור "לעשות אגודות אגודות[70]", דהיינו לפסוק בצורה שאיננה אחידה בין קבוצות שונות. חשש זה הביע האמורא ריש לקיש בפני רבי יוחנן בתלמוד הירושלמי[71], ונענה שהאיסור הוא רק כאשר כל מקום נוהג כדעה אחרת, ולא כאשר המנהגים הם מנהגי חומרה שאינם חלוקים לגבי עיקר הדין. על אף שלמסקנה אין בחילוק מנהגים משום "לא תתגדדו", חכמים חששו שחילוקי המנהגים בין מקומות יביאו לפירוד ומחלוקת. מסיבה זו קבעו שני כללים, החלים כאשר אדם עובר ממקום שבו מנהגים מסויימים למקום בו נוהגים מנהגים אחרים, ואין דעתו לחזור למקומו:
- עליו להחמיר כמנהגי שני המקומות
- עליו להימנע מלנהוג בצורה שונה מבני המקום כאשר יש חשש שהדבר יעורר מחלוקת[72]
למעשה, כאשר יש התנגשות בין הכללים, הכלל השני גובר על הראשון. אם דעתו של האדם לחזור למקומו הראשון, אין הוא מחוייב במנהג המקום אליו הגיע, כל עוד אין חשש מחלוקת[67].
יש שמנהג שהתחיל כמנהג מקומי, התפשט והתקבל במקומות נוספים, ולעיתים אף בכלל תפוצות ישראל. לעיתים תלמידי חכמים נדדו ממקום למקום, והביאו עמם את מנהג מקומם, לעיתים על חשבון המנהג המקומי אותו דרשו לבטל. כך יצא שחדרו מנהגים ממקומות מסויימים למקומות אחרים, ולכן לא תמיד ניתן לקבוע בצורה חד משמעית שמנהג מקום מסויים מקורו באותו איזור גיאוגרפי[73].
בדומה לכך, לעיתים מנהג שהציבור התחיל לנהוג במקום מסויים, התפשט לקהילות נוספות. כך למשל, המנהג לחגוג "בר מצווה" לילד שמגיע לגיל שלוש עשרה ורבים ממנהגי "שמחת תורה" התחילו כמנהגים אשכנזיים, אך במרוצת השנים התקבלו גם בקהילות הספרדים[74]. דוגמא נוספת ניתן לראות במנהג לשבת שבעה נקיים על דם שנראה בימי הטוהר של היולדת, שבהם מעיקר הדין הדם טהור, שהרמב"ם מעיד שלא נהג בקהילות מסויימות[75], בעוד ר' יוסף קארו ב"בית יוסף" מעיד שבזמנו פשט איסור זה בכל ישראל[76].
בימי הביניים החלו תנודות של יחידים ושל קהילות שלימות ממקום למקום, עקב מגמה גוברת של גירושים בארצות אירופה, שהלכה והחריפה במהלך המאה ה-15 וראשית המאה ה-16. תנודות אלו הפגישו לעיתים קרובות יהודים יוצאי תרבויות שונות זה עם זה, ויצרו חיכוכים סביב נושא המנהג ומתח בין הרצון לשמר את מנהג הקהילה המקורי לרצון למנוע מצב של "לא תתגדדו" ושל פילוגים בתוך העיר ובתוך הקהילה. החל מהמאה ה-16 מוצאים אנו תשובות רבות העוסקות בנושא זה, שמגמות הפוסקים המגולמות בהן משקפות את המתח המתואר - התנגדות לסטייה ממנהגי הקהל שעלולה להביא לפילוגו מחד גיסא, ומאידך גיסא הכרה בקיומן של קהילות אחרות במרחב ובחשיבות הותרת אפשרות עבורן להמשיך במנהגיהן על מנת שלא יעזבו את העיר[77].
כחלק משאלות אלו, עלתה השאלה האם דינה של קהילה כדינו של יחיד לעניין מעבר ממקום למקום. בתשובה מפורסמת גרס הרב יוסף קארו כי בני קהילה שלמה שהגיעו בבת אחת למקום אחר, אינם צריכים לשנות את מנהגם; אך אם הם הגיעו בצורה נפרדת, הרי כל אחד התבטל במיעוטו לעומת הכלל שאליו הגיע, ועל כן גם אם הגיעו בסופו של דבר רבים, כולם מחויבים למנהג המקום החדש[78].
פסיקה זו של הרב יוסף קארו לא התקבלה בקרב כל הציבורים, ובהדרגה החל להתמסד "מנהג אבות" כמנהג שאב מוריש לבנו, ושאין לשנות ממנו. כך, בסופו של דבר, הלך והצטמצם תפקידו של מנהג המקום, משום שתנאי העת החדשה הביאו לכך שכל קהילה מבוססת על יחידים רבים המגיעים ממקומות רבים.
הגם שיש קולות מעטים הקוראים היום להחזרת המשמעות המקורית של מנהג המקום ומנהג האבות, הפסיקה הדומיננטית עדיין נסמכת על הפסוק "אל תיטוש תורת אמך" כמקור לכך שאדם חייב ללכת בעקבות מה שנהגו אבותיו, ולא אחרי המקום שבו הוא נמצא.
מנהג חסר משמעות הלכתית (פולקלור)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישנם מנהגים שהתקבלו בישראל שאין להם משמעות הלכתית, וממילא גם אינם מחייבים. כך למשל, המנהג לחזור אחר משפטים במגילת אסתר, עליו כותב רש"י שהוא ”אינו חובה ואינו מנהג” (ספר הפרדס, עמוד רנד). דוגמאות נוספות הן המנהג ללקות בערב יום הכיפורים, המנהג לומר את פסוקי בריאת האור בהבדלה, והמנהג לתת לילדים ללקק דבש מעל אותיות בהיכנסם לחינוך[79].
על אף שמנהגים אלה אינם מחייבים מבחינה הלכתית, יש מן הפוסקים שכתבו שאין לזלזל בהם. וכך למשל, בפירוש המיוחס לרבי מיימון הדיין, אביו של הרמב"ם, נכתב ביחס למנהג אכילת "סופגנין" בחנוכה:[80]
"אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל... וכתב רבינו נסים במגילת סתרים כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה. והראש בראש השנה, החלב בפורים ובמוצאי פסח, והפולים ביום הושענא רבה. ואותם המנהגות אין לנו לבזותם ומי שהנהיגם זריז ומשתדל הוא, כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא ע״ה: ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלות הגאונים ראשי ישיבות נזכרו מנהגים כמו אלה בהנהגותיהם בסיפוריהם ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים".
דברים דומים כותב גם הרמ"א ביחס למנהג "להכות המן" בזמן קריאת המגילה[81]:
"ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחנם הוקבעו"
מנהג אישי
[עריכת קוד מקור | עריכה]גורמים המשפיעים על עיצובו של מנהג
[עריכת קוד מקור | עריכה]החוקרים והפוסקים מציינים גורמים שונים המשפיעים על התהוותם ועיצובם של מנהגים[3]. חלקם גורמים סביבתיים, חלקם טכניים, חלקם חברתיים, וחלקם הלכתיים.
שאיפה לפרישות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישנם מנהגים שנוצרו מתוך מטרה לקדש את הנוהג אותם ולהחמיר מעבר לשורת הדין, במטרה לקרב אותו לבוראו. בין מנהגים אלו ניתן למנות מנהגים שנוצרו כזהירות יתירה שלא להגיע לידי עבירה כדוגמת המנהג להימנע מאכילת קטניות בפסח והמנהג שלא לאכול מצה שרויה, מנהגי פרישות וסיגוף דוגמת אלה שהתקבלו אצל חסידי אשכנז כ"תשובת המשקל", ומנהגים שנוצרו כשילוב של מנהגי חומרה מן המקורות כדוגמת מנהג המקובלים להמתין יום לפני אכילת בשר אחר אכילת גבינה[82]. תחומים שבהם מגמת ההחמרה במנהגים בולטת במיוחד הם הלכות פסח והלכות נדה[83].
מנהגים רבים התהוו כפשרה בין דעות שונות בהלכה, כשהגורם המניע ליצירתם הוא הרצון לצאת ידי כל הדעות. כדוגמאות לכך ניתן להביא את המנהג לחתוך את הלחם הן מהצד העליון והן מהצד התחתון ולבצוע, כפשרה במחלוקת מאיזה צד התכוון התלמוד שיש לבצוע את הלחם; את המנהג להניח הן תפילין של רש"י והן תפילין של רבינו תם כפשרה במחלוקת ביניהם על סדר הפרשיות שבתפילין; את המנהג לומר בשחרית "אהבה רבה" ובערבית "אהבת עולם" כדי לצאת ידי שתי הדעות המוזכרות בגמרא לגבי פתיחת הברכה שלפני קריאת שמע, ועוד רבים[84][85]. לדעתו של דניאל שפרבר, יסודה של הפשרה בעולם המנהג ברצון לשמור על כלל המנהגים ולמנוע את ביטולם[85].
שינויים חברתיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שינויים חברתיים שהתרחשו בחברה היהודית ובסביבתה, השפיעו לעיתים על התהוותם ועיצובם של מנהגים. כך למשל, בברית מילה נהגו באשכנז לתת לאשה לשתות מהיין על פי מקור ארצישראלי קדום, עד לתקופת מהר"ם מרוטנבורג, שפסק שנוכחותה בבית הכנסת איננה צנועה והביא לכך שמצאו פתרונות אחרים לשתיית היין - השקאתו לתינוק, לסנדק, לשמש או לנערים קטנים[86].
גורמים כלכליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לעיתים המצב הכלכלי ששרר בקהילות השונות השפיע גם הוא על התהוותם של מנהגים. דוגמא לכך ניתן לראות במנהגי האבילות הנהוגים ב"ימי בין המצרים". במנהגים אלה אנו רואים מגמה בולטת להוסיף איסור על איסור ולהרחיב את תקופת האיסור, גם כאשר אין לאיסורים אלה שורש במקורות. בניגוד מובהק למגמה זו, אנו מוצאים שהקילו במנהגי אבילות שיש להם השלכה כלכלית הנוהגים בתקופה זו, אפילו כאשר מקורם בתלמוד. כך למשל, בתלמוד הבבלי מופיע שמשנכנס אב ממעטים במשא ומתן, אך ב"דרכי משה" לרבי משה איסרליש הוא מסנגר על מנהג העם להקל בכך, ואף מכנה את ההחמרה שלא לשאת ולתת כלל "חומרא יתירה"[87].
כאשר חברה מסויימת הרבתה לסחור במוצר מסויים, השפיע הדבר גם על המנהגים שרווחו בקרבה ביחס אליו. כך למשל מן המאה ה-16 מוצאים אנו התפשטות של היתר מסחר ב"סתם יינם" למקומות שבהם הסחר ביין היה מקור פרנסה רווח, דוגמת מוראביה וערי פולין הסמוכות לגבול עם הונגריה, ושינויים באופני והיקף מכירת החמץ עם התפתחות המסחר ביי"ש במזרח אירופה[88].
מיקום גיאוגרפי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיקומן הגיאוגרפי של קהילות השפיע פעמים רבות על עיצוב המנהגים שלהן. ניתן לראות זאת למשל במנהג להימנע משינה בסוכה שרווח בארצות שאקלימן קר ובהן השינה בסוכה הייתה קשה יותר. דוגמא נוספת ניתן לראות במנהג שהתפתח בארצות אשכנז להדליק שני נרות בשבת, שנוצר מחמת הנוהג לאכול את סעודת הערב בשעות האור. נוהג זה השיל מעל הנר את שימושו הפונקציונלי - להאיר בחשיכה, וכך הפכו לדבר סמלי המסמל את כניסת השבת, וגרם לכך שידליקו נר נוסף על מנת שלא ייהנו מאורו של נר השבת המקורי.
השפעה נוספת של המיקום הגיאוגרפי נבעה מאופייה של הסביבה הלא-יהודית שהקיפה את הקהילות השונות ומיחסה ליהודים. כך למשל, מנהגי הלבוש וכיסוי השיער של הנשים היהודיות הושפעו ממידת הכיסוי הנהוגה בקרב הסביבה הנכרית, ויהודי אשכנז נמנעו משתיית יין אדום בארבע הכוסות של ליל הסדר מחשש לעלילות דם, ונמנעו מצום בערב ראש השנה מחמת מנהגם של הנוצרים לצום בתקופה זו[89].
קבלה ונומרולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התפשטות הקבלה הביאה ליצירתם של מנהגים שונים. בחלק מן המנהגים הקשורים באמירה, משחקת הנומרולוגיה והמשמעות המיסטית והקבלית של מספרים תפקיד משמעותי. כך למשל, במנהג לומר לפני הפיוט "אין כאלהינו" הנאמר בסיום התפילה שלושה פסוקים שמספר אותיותיהם מאה, בהתאמה לטעם אמירת הפיוט בשבת - השלמת מאה ברכות שצריך אדם לומר בכל יום על פי ההלכה היהודית. דוגמא נוספת ניתן לראות בהקפדה של תלמידי האר"י דווקא על נוסח ספרד של הקידוש ודחיית הנוסח האשכנזי, מאחר ובזה האחרון יוצא שלקידוש אין שבעים ושתיים תיבות, המרמזות לשם של שבעים ושתיים אותיות[90].
גם בתחומים אחרים הקבלה יצרה והשפיעה על מנהגים שונים. אחד המנהגים שהתקבלו בצורה רחבה בציבור ולקוחים מתורת הקבלה, הוא המנהג לומר "בעזרת השם" או "אם ירצה השם", ביטויים שלקוחים מן השל"ה. מנהג נוסף הוא מנהג אמירת "לשם ייחוד" לפני עשיית מצוות או אמירת ברכות[91]. ישנם גם מנהגים קבליים הקשורים במעשה, כמו פרישת הידיים בעת אמירת "פותח את ידך" בברכת המזון ובתפילה[92], והנחת יד על הקבר כדי לבקש רחמים על המת[93].
לעיתים מקומה של הקבלה בהתקבלותו של מנהג בא לידי ביטוי לא בחידוש מנהג חדש, אלא בחיזוק מנהג קיים. כך קרה, למשל, עם ברכת "הנותן ליעף כח", שנהוג היה לאמרה בקרב האשכנזים, אך בסופו של דבר התקבלה יותר בקרב קהילות הספרדים דווקא. דוגמא נוספת לכך ניתן לראות בקטע התפילה הנקרא "נפילת אפיים" שמקובל היום לאמרו מיושב כפסק השו"ע על פי הקבלה, על אף שבמקורות מתקופות קדומות יותר רואים שאין הקפדה על כך[14].
סמליות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסמל משחק תפקיד מרכזי בעיצובם והתהוותם של מנהגים רבים. לעיתים הסמליות באה לידי ביטוי במעשים המסמלים רעיון רחב יותר כמו במנהג ה"תשליך" בו מנערים את הבגדים ובכך "משליכים" את החטאים באופן סמלי למקור מים, או במנהג לתת למי שאשתו בהריון מתקדם לפתוח את ארון הקודש בבית הכנסת; לעיתים באמירה סמלית, כמו באמירת סדר הקרבנות לפני התפילה, שהמדרש מסביר ששקולה להקרבת קרבן; לעיתים בחפץ בעל משמעות סמלית דוגמת מאכלי ראש השנה המהווים סמלים לשנה טובה ולסילוק אוייבים וגזירות רעות; ולעיתים בשילובים שונים של השלושה[94].
המנהג בתפוצות ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]אשכנז
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מנהג אשכנז
ישראל תא-שמע מאפיין את היחס למנהג באשכנז ובצרפת של ימי הביניים כתופעה ייחודית בהיקפה, באיכותה, ובעצם מהותה. במערכת ההלכתית האשכנזית כמעט כל הלכה מלווה במערכת מנהגים עניפה שתפקידה לתת מענה לכל פרטי הפרטים שההלכה המקורית לא התייחסה אליהם. אין אח ורע באף אחת מתפוצות ישראל לכמות המנהגים בהלכה האשכנזית, לזיקה העמוקה שפיתחו הן חכמי ההלכה והן פשוטי העם מארצות אשכנז למנהגיהם, והן לעצם ההתפתחות של "ספרות מנהגים" שלה סטטוס הלכתי משלה[95].
בניגוד לארצות המזרח, באשכנז המנהג פעמים רבות קיבל מעמד עליון, שגבר אף על ההלכה התלמודית[96]. תופעה זו היא תוצאה של המתח בין המסורת הקדומה של יהודי אשכנז שמקורה באיטליה, ביזנטיון וארץ ישראל מחד, אל מול ההתקבלות של התלמוד הבבלי באירופה מאידך. מתח זה הביא למאבקים פנימיים בין רוב החכמים, שביכרו את המסורת, לכאלה שנתנו מעמד עדיף לתלמוד, ובסופו של התהליך נוצר מצב בו באשכנז התלמוד הבבלי היה לספר לימוד מרכזי אך לספר שכוחו הפסיקתי הוא רק שני בחשיבותו למנהג[97].
תופעת היחס הייחודי למנהג באשכנז היתה קיימת עוד במאה ה-11[98], נחלשה עם עלייתה של שיטת הלימוד של בעלי התוספות במאות ה-12-13, וזכתה לתחייה מחודשת במאות ה14-15[99]. חכמי אשכנז החזיקו בתפיסה של "ירידת הדורות" ביחס לדורות הקודמים להם באשכנז, וכתוצאה מכך העניקו למעשיהם של חכמי אותם דורות המגולמים במנהג מעמד שווה למקורות התלמודיים ואף עליון עליהם. לתפיסתם, לעיתים קרובות יכולה ליפול טעות במשא-ומתן ההלכתי, בעוד שהמנהג חסין הוא מפני טעויות, ואף אם במקומות מסויימים נוהגים מנהגים שונים, כל מנהג נכון הוא לבני מקומו. גם מבחינה מחשבתית סברו הם שהמנהג חביב הוא לפני הקב"ה יותר מדינים שמקורם בתורה[100].
שלושת מקורותיו הראשיים של מנהג אשכנז הם:
- ספר הלכות גדולות וסדר רב עמרם גאון
- מסורות הלכה שמקורן בארץ ישראל
- ספרי אגדה ארץ ישראליים
עם זאת, ישנם מקורות נוספים, דוגמת ספרים אחרים (למשל שימושא רבא הקדמון), מסורות שבעל פה, מושגים חברתיים ואמונות חברתיות, נטייה להחמרה ולהסתלקות מן הספק, ועוד[101].
בשונה מתפוצות אחרות שבהן המנהג היה אחיד בכל המדינה או לפחות בכל המחוז או האיזור המדיני, באשכנז כבר מן המאה ה-11 לכל קהילה הייתה מערכת מנהגים נפרדת משל עצמה מצד אחד, אך מצד שני העקרונות הכלליים של המנהגים והיחס אליהם אחידים היו בכלל הקהילות[102]. תא-שמע מקשר פלורליזם זה למצב הפוליטי והשלטוני הכללי באותם איזורים, שהיה מבוזר מאוד בתקופת התהוותם של מנהגי אשכנז[103].
ארצות המזרח
[עריכת קוד מקור | עריכה]חכמי ספרד בימי הביניים עמדו בקשר הדוק עם הגאונים, והלכו בדרכם בהיצמדות להלכה התלמודית וממילא במתן מעמד משני למנהג ולפולקלור[96]. תפיסה זו רווחה בבבל, בספרד, ובצפון אפריקה, עד למאה ה-14 לערך[104].
ברכה על מנהג
[עריכת קוד מקור | עריכה]פולמוס הלכתי ארוך ניטש סביב הברכה על קריאת ההלל, בראש חודש, בשל היותו מנהג בלבד[105]. שיטת הגאונים בזה היא שאין בעיה גם לברך על המנהג, כך מתברר מדבריהם במחלוקת אחרת, האם יחיד יכול גם הוא לברך, ומדברי כולם מתברר שציבור ודאי מברך[106].
אולם בתקופת הראשונים התעוררה מחלוקת על זה בקרב כמה מגדולי הפוסקים. רש"י מובא במחזור ויטרי כפוסק הקדום ביותר שלא בירך. דעתו היא שלא מברכים על מנהג, לפי דין הגמרא לגבי חבטת ערבה שרבי אלעזר ברבי צדוק "חביט חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא", כלומר לא בירך על החבטה משום שסבר שזה מנהג, וניתן להבין מדבריו שעל מנהג לא מברכים. לדבריו הצטרפו גם הרמב"ם[107] ובעל העיטור[108].
רוב ככל הראשונים חולקים על פסיקה זאת, מפני שהמנהג הוא כן לברך[109]. רבנו תם[110] הצביע על חסרון לוגי בהשוואה, משום שלא הוכיחו שאין מברכים על חבטת ערבה מפני שזה מנהג, אלא הוכיחו שזה מנהג מכך שלא בירך. הראשונים מסבירים את הסיבה שלא ברך על החבטה, בכך שאין תקנה ציבורית כזאת של הנביאים אלא רק שכך עשו בעצמם והעם הלכו בעקבותיהם[111] או מפני שזה מעשה קטן של טלטול עצים ולא ראוי לברך עליו[112]. בנוסף הם מקשים ממנהגים אחרים שמברכים עליהם, כמו יום טוב שני של גלויות, הפטרה בתעניות ובמנחה של יום טוב שנהגה בעבר, והדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת[113].
בפועל המנהג בספרד ובאשכנז היה לברך, כפי שמעידים הראשונים, ובמקומות בודדים, בהם ארץ ישראל וסביבותיה, הפסיקו לברך[114]. עם העלייה לארץ ישראל, פסקו חלק מעדות הספרדים ממנהגם, בעקבות המנהג שנהג בארץ[115].
ספרי מנהגים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספרים רבים נתחברו על ענייני המנהגים, מהם לשמר את מנהגים של קהילות מסיומות שנשתכחו עם הזמן, ומהם ליישב את המקומות שהמנהג סותר את ההלכה.
דוגמאות לספרים כאלה (בקרב הקהילות האשכנזיות)
- ספר מעשה הגאונים - הספר האשכנזי הקדום ביותר שהגיע לידינו, נתחבר בשליש האחרון של המאה ה-11 בידי האחים בני מכיר[99]
- מנהגי מהר"ש – חובר בידי רבו המובהק של המהרי"ל ומרבותיו של רבי יצחק אייזיק מטירנא. בהוצאת מכון ירושלים שמו "הלכות ומנהגי מהר"ש".
- ספר המנהגים של רבי אברהם קלויזנר – מכונה גם "מנהגי מהרא"ק". חובר בידי רבו המובהק של רבי יצחק אייזיק מטירנא ומרבותיו של המהרי"ל. מכונה גם "מנהגים" בקיצור.
- ספר מהרי"ל: מנהגים – מכונה גם "מנהגי מהרי"ל". לפני הדפוס היה ספר המנהגים הנפוץ ביותר עם 22 כתבי יד. השפיע בעיקר במערב אירופה. לא חובר בידי המהרי"ל עצמו אלא בידי תלמיד.
- ספר המנהגים של ר' יצחק אייזיק מטירנא – לפני הדפוס היו לו רק שני כתבי יד, אך לאחר הדפוס הפך לספר המנהגים הנפוץ ביותר: כשהספר הגיע למאה הדפסות, "מנהגי מהרי"ל" הגיע לכשישים הדפסות. כמחצית מהדפסות אלו הם תרגום ליידיש עם איורים. השפיע בעיקר במזרח אירופה. מכונה גם "מנהגים" בקיצור.
- ספר המנהגים של פריז - נחשב לספר המאויר העתיק ביותר ביידיש.
- ספר המנהגים חב"ד (יהודה לייב גרונר)
- סדר טרוייש, ספר הלבוש של מרדכי יפה
- טעמי המנהגים ומקורי הדינים – מהמפורסמים והמקיפים בספרי המנהגים.
- שרשי מנהגי אשכנז, מאת הרב בנימין שלמה המבורגר
- אוצר דינים ומנהגים
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דניאל שפרבר, מנהגי ישראל, כרכים א'–ח', הוצאת מוסד הרב קוק.
- יצחק (אריק) זימר, עולם כמנהגו נוהג – פרקים בתולדות המנהגים, הלכותיהם וגלגוליהם, בהוצאת מרכז זלמן שזר.
- ישראל מ' תא שמע, מנהג אשכנז הקדמון, הוצאת מאגנס.
- יהודה דב זינגר, זיו המנהגים, תשכ"ה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יצחק זאב כהנא, היחס בין ההלכה והמינהג, אתר דעת
- בנימין בראון, ההלכה האורתודוקסית והמנהג: פסיקתו של החזון איש כמקרה מבחן.
- הערך "מנהג", באתר ויקישיבה
- יצחק כהן, ההלכה, המסורת והמנהג ־ לא אותו דבר, השילוח 13, עמודים 28–29, פברואר 2019
- מנהג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מאמרים בנושא מנהג, באתר ספריית אסיף
- וכבר נהגו העם 1, וכבר נהגו העם 2 – מאמרי "יוסיף דעת" מבית "שבת טיש", מכון "למשפחותם"
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ על מנהיגים ומנהלים באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 717
- ^ 1 2 3 4 5 6 דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ג, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1994, עמ' 173
- ^ תלמוד בבלי סוכה מד א
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 721
- ^ תוספתא מגילה ב ד
- ^ מרדכי עבודה זרה תתנו
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 717-719
- ^ תלמוד בבלי פסחים נ ב, ושם בצל"ח לר' יהודה לנדא
- ^ 1 2 מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 713
- ^ ראו למשל: בבלי ביצה ל., שו"ת הרא"ש כלל סד ד
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ב, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1991, עמ' 43
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורותו ותולדות, כרך ג, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1994, עמ' 173-175
- ^ 1 2 דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ג, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1994, עמ' 175-181
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ג, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1994, עמ' 211
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 753
- ^ קונטרסי שיעורים קידושין כד–טו ד"ה והנה)
- ^ "תדע שהרי אנחנו מקיימים באהבה מנהגי ישראל שאנו יודעים שלא נצטוינו בהם ע"פ שום נבואה, והכל מפני חבתה של אומתנו, אהבתה וכבודה החביב עלינו, בחבה של קדושה אלהית עליונה", s:אדר היקר ד, ראו גם תשובה של הרב דב ליאור באתר ישיבה המסייג את דברי הרב קוק
- ^ שו"ת בית יהודה או"ח ס
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 724-725
- ^ למשל: ברכות מא ב, פסחים פא ב, פסחים צו ב ועוד רבים
- ^ 1 2 3 מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 754-756
- ^ בבלי נדרים טו א
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ב', ירושלים: מוסד הרב קוק, 1991, עמ' 17-18
- ^ כך למשל בשו"ת דעת כהן יח חלק על דברי החת"ם סופר ונסתמך על דברי המהרש"ל בים של שלמה על מסכת חולין, שכתב שיש איסור תורה רק במנהג שנאסר על ידי חרם. עוד כתב שם הרב קוק שאחרונים רבים חולקים על דברי החת"ם סופר בזה.
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ב, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1991, עמ' 125
- ^ 1 2 מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 766
- ^ כך למשל כתב הרב נחום אליעזר רבינוביץ בפירושו לרמב"ם "יד פשוטה" על פי דברי הרמב"ם בהלכות ממרים א ג, וכן נראה מן ההקדמה למשנה תורה הלכה כה - "וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות שהתקינו, או שנהגו בכל דור ודור כמו שראו בית דין של אותו הדור.". כך הבין גם מנחם אלון (המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, ירושלים: מאגנס, כרך א', שלישית, תשמ"ח, עמ' 714 הערה 6), אם כי הוא מסייג שלפעמים משמעות המושג 'מנהג' ברמב"ם היא 'תקנה'.
- ^ ישראל תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים: מאגנס, תשנ"ב, עמ' 27
- ^ 1 2 דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ב', ירושלים: מוסד הרב קוק, 1991, עמ' 4-8
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 716
- ^ בבלי פסחים סו, א; ירושלמי שבת פרק יט הלכה א
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך א, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1990, עמ' 29-30
- ^ אורח משפט סימן קנו
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ב, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1991, עמ' 21
- ^ ישראל מ. תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים: מאגנס, תשנ"ב, עמ' 58-59
- ^ ישראל מ. תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים: מאגנס, תשנ"ב, עמ' 49-59
- ^ שו"ת הלכות קטנות א', ט'.
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 726
- ^ למשל תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ה, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ"ד, עמוד א'
- ^ תענית כו ב
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 729
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 729-730
- ^ שו"ת הרא"ש נה י
- ^ פסחים סו א
- ^ פסחים נ ב
- ^ 1 2 מנחם אלון, המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 732-739
- ^ שו"ת רשב"ש תיט
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1990, עמ' 31-38, וראה למשל מסכת סופרים, יד, יח; שולחן ערוך הרב, תריג, יט
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך א, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1990, עמ' 31-32
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך א, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1990, עמ' 33-34
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ב, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1991, עמ' 76-94
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ב', ירושלים: מוסד הרב קוק, 1991, עמ' 9-16
- ^ חיים סולובייצ'יק, הלכה, כלכלה, ודימוי עצמי: המשכונאות בימי הביניים, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 111
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ב, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1991, עמ' 19
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ב, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1991, עמ' 76-95
- ^ כך פירשו "קרבן העדה",ה"פני משה" ו"מראה הפנים" שם, וכן כתב המהרש"ל בשם הרא"ש בשו"ת מהרש"ל סימן נד
- ^ שו"ת הריב"ש רנו
- ^ ספר מטעמים עמ' 47 טעם ט'
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 763
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק ז', הלכה א'.
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 752
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 739
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 741-742
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 764
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 741
- ^ 1 2 3 4 מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 756-760
- ^ לדוגמא: תלמוד בבלי שבת קל א
- ^ דברים יד א
- ^ יבמות יג ב; שם יד א
- ^ פסחים ד א
- ^ משנה פסחים ד א
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ג, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1994, עמ' 174
- ^ יעקב גרטנר, עיוני תפילה: מנהגים ותולדות, אלון שבות: מכללת הרצוג - תבונות, תשע"ה, עמ' 266-267
- ^ רמב"ם הלכות איסורי ביאה יא ה-ז
- ^ בית יוסף יורה דעה קצד
- ^ יצחק גילת, לא תתגודדו, בר-אילן יח-יט, תשמ"א, עמ' 79-98
- ^ יוסף קארו, שו"ת אבקת רוכל, סימן רי"ב
- ^ ישראל מ. תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים: מאגנס, תשנ"ב, עמ' 39-42
- ^ יעקב משה טולידאנו, קטע מפירוש התפלות לרבינו מיימון אבי הרמב"ם, בתוך: שריד ופליט, עמ' 7–8, באתר היברובוקס; ראו גם: שרגא אברמסון, רב נסים גאון, עמ' 328, באתר היברובוקס
- ^ שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים תרצ יז
- ^ המשלב את החומרה של אביו של מר עוקבא המוזכרת בתלמוד הבבלי במסכת חולין קה א להמתין יום בין אכילת בשר לאכילת גבינה, ואת החומרה המוזכרת ברמ"א (שולחן ערוך יורה דעה פט ב) להמתין בין אכילת גבינה לאכילת בשר את אותו פרק זמן שממתינים בין אכילת בשר לאכילת גבינה
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ב, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1991, עמ' 126-156
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך א, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1990, עמ' 39-45
- ^ 1 2 דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ב, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1991, עמ' 23-47
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך א, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1990, עמ' 60-66
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ג, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1994, עמ' 36-58
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ג, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1994, עמ' 65-67
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ג, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1994, עמ' 65-112
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ב, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1991, עמ' 157-192
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ג, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1994, עמ' 187
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ג, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1994, עמ' 200
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ג, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1994, עמ' 199
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ג, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1994, עמ' 113-172
- ^ עד לחדירת ההשפעה האשכנזית באופן משמעותי לספרד בסוף המאה ה-13
- ^ 1 2 ישראל תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים: מאגנס, תשנ"ב, עמ' 9
- ^ ישראל תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים: מאגנס, תשנ"ב, עמ' 13
- ^ ייתכן מאוד שהיתה קיימת עוד קודם, אלא שמיעוט המקורות מאותה תקופה איננו מאפשר לעמוד על כך (מנהג אשכנז הקדמון, עמ' 19)
- ^ 1 2 ישראל תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים: מאגנס, תשנ"ב, עמ' 19
- ^ ישראל תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים: מאגנס, תשנ"ב, עמ' 31-35
- ^ ישראל תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים: מאגנס, תשנ"ב, עמ' 21
- ^ ישראל תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים: מאגנס, תשנ"ב, עמ' 22
- ^ ישראל תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים: מאגנס, תשנ"ב, עמ' 25-27
- ^ ישראל תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים: מאגנס, תשנ"ב, עמ' 28
- ^ "רב איקלע לבבל חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם" – תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ח, עמוד ב'; כלומר כל סיבת אמירת ההלל בר"ח הוא מנהג קדמון בבבל, שרב התפלא ממנו כאשר הגיע מארץ ישראל, שם לא נהגו בזה.
- ^ סידורי רב עמרם גאון ורס"ג; רי"ץ גיאת, חלק ב', עמוד ה', שם מובאות דעות רב נטרונאי גאון, רב האי גאון ורב יהודאי גאון; בעל הלכות גדולות, חלק א', 357
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות ברכות, פרק י"א, הלכה ט"ז
- ^ הלכות הלל צ"א עמוד א
- ^ חידושי הריטב"א, סוכה, יד, עמוד ב; ר"ן על הרי"ף, שבת יא עמוד ב; חידושי הרשב"א ברכות יד עמוד א; וכן דייקו הראשונים מהרי"ף (שבת יא עמוד ב) כמו הדיוק מהגאונים; רמב"ן המובא בארחות חיים, הלכות קריאת ההלל סע"ו; רשב"ץ, חידושי ברכות; רא"ש, ברכות, פרק ב, ה; ועוד רבים מהראשונים
- ^ ספר הישר, תקל"ז
- ^ המאירי, סוכה, מד עמ' ב'
- ^ רבנו תם שם; ר"ן על הרי"ף, שבת יא עמוד ב; חידושי הרשב"א ברכות יד עמוד א
- ^ הרב אליהו רחמים זייני, "אמירת ההלל בראש חודש ובחוה"מ פסח", בתוך ספר עץ ארז, עמודים 14–22
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תכ"ב, סעיף ב'
- ^ ברכת הלל בראש חודש, תשובה מהרב מרדכי אליהו הפוסק לספרדים שבארץ ישראל שלא לברך
