מנון (דיאלוג אפלטוני)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Plato-raphael.jpg
הדיאלוגים האפלטוניים
הדיאלוגים המוקדמים:
הדיאלוגים התיכוניים:
הדיאלוגים המאוחרים:

מנון הוא דיאלוג סוקרטי שכתב הפילוסוף היווני אפלטון. החיבור נחשב לאחד מן "הדיאלוגים האמצעיים" שכתב אפלטון. החיבור כתוב בצורה של שיחה בין מנון לבין לסוקרטס. אם בדיאלוגים המוקדמים דן אפלטון בעיקר במידה הטובה ובענייני מוסר, עתה הוא מרחיב את היריעה לכל נושא אפשרי. בהתאמה לגישה הפלאטוניסטית שפיתח, סוטה אפלטון מהגישה הסוקראטית, כשהוא טוען שניתן להשיג ידיעה על נושאים מסוימים. הוא מפתח את תורת הצורות המפורסמת שלו, שלימים תקרא על שמו – פלאטוניזם.

עוד נידונים בדיאלוגים התיכוניים נושאים כגון נצחיות הנשמה ("פיידון"), פוליטיקה וסדרי המדינה האידיאלית ("המדינה"), למידה ("מנון"), אהבה ויופי ("המשתה"). בדיאלוג זה נראה כי אפלטון מנסה לקבוע את ההגדרה של מידות טובות, או אַרֵטֶה, כגון צדק או מתינות. החלק הראשון של הדיאלוג כתוב בסגנון הדיאלקטיקה הסוקארטית ומביא לידי בלבול או אופוריה אצל מנון. לעומת זאת, בתגובה לפרדוקס של מנון (או הפרדוקס של הלומד), מציג סוקרטס רעיונות חיוביים כגון הישארות הנפש והתאוריה של הידע (היזכרות - אנמנזה), באמצעות חידה מתמטית אותה הוא מציג על אחד מבני העבדים של מנון. הדיאלוג מסתיים בהבחנה בין הידע המתמטי, והידע בכלל, לבין אמונה אמיתית.

הדמויות בדיאלוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני הנואמים המרכזיים בדיאלוג הם סוקרטס ומנון. משתתף נוסף הוא אחד מעבדיו של מנון, באמצעותו מדגים סוקרטס את דעתו על ההיזכרות - לפיה יצירת ידע חדש היא למעשה היזכרות של הנשמה. מנון נוכח בדיאלוג עקב בואו מתסליה לאתונה בליווי פמליה גדולה של עבדים שטיפלו בו. מנון הוא תלמידו של גורגיאס, סופיסט בולט שדעותיו על המידה הטובה השפיעו על מנון בבירור. דמות נוספת הוא אניטוס, המופיע בדיאלוגים נוספים, ומזוהה כנציג התובעים במשפטו של סוקרטס ושהביא לידי הוצאתו להורג.

פרדוקס מנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרכז הדיאלוג עומדים פרדוקס מנון, ותשובתו של סוקרטס. מנון טוען שרכישה של ידע כרוך בחיפוש אחר מה שאינו ידוע, בעוד שהידיעה תלויה במציאותו של אותו הלא ידוע. אקסיומות אלו מביאות את מנון לטעון כי רכישת ידע כל שהוא היא למעשה בלתי אפשרית, שהרי איך אפשר לחפש מה שאדם אינו יודע? הלא גם אם יימצא הדבר, כיצד יזהה אותו הפרט ויידע שזה הדבר שחיפש אם הוא לא יודע את מה שחיפש? מצד שני, אם האדם יודע כיצד נראה הידע המבוקש, אזי אין צריך לחפש אותו. בכל מקרה, אם כן, אין כל טעם לנסות ולרכוש ידע.

המרובע הכחול גדול פי שניים מהריבוע המקורי הצהוב

טיעון ההיזכרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתגובה לפרדוקס מנון מציג סוקרטס את טיעון ההיזכרות דרך סיפור מיתי, על פיו הנשמות הן בנות אלמוות ולמדו הכל לפני המעבר לגוף האנושי. מאחר שהנשמה חוותה אירועים אמיתיים לפני הלידה, עלינו רק "לזכור" אותם כאשר הם חיים. זיכרונות כאלה דורשים תחקור סוקראטי, שלפי סוקרטס אינו מלמד אלא רק מזכיר. סוקרטס מדגים את שיטת החקירה והזיכרון שלו על ידי חקירת עבד שאינו יודע דבר על גאומטריה. ומראה כי עבד צעיר חסר כל השכלה מחצרו של מנון יכול ללמוד - או "להיזכר" - בהוכחה לחישוב שטחים. סוקרטס מוביל את הנער, תוך כדי הצבת שאלות ומתן רמזים, אל התשובה הנכונה. הוא לא אומר לו מהי התשובה הנכונה ולכן בסופו של דבר הידיעה "נולדה" בתוך העבד, או על פי טיעון ההיזכרות - בעקבות הרמזים הנער נזכר במה שידע כבר קודם. בכך מציג סוקרטס את טענתו לידע מולד. על ידי ציור דמויות גאומטריות באדמה, סוקרטס מוכיח כי העבד אינו מודע כלל לאורך שבו חייב להיות צד כדי להכפיל את שטח הריבוע בעל שני הצדדים. העבד מנחש תחילה שהצד המקורי מוכפל באורך (מטר וחצי), וכאשר זה מוכיח יותר מדי, זה חייב להיות מטר. זה עדיין יותר מדי, והעבד הוא אובד עצות. בסופו של דבר העבד מגיע אל התשובה הנכונה (שהיא למעשה משפט פיתגורס למשולש ישר-זווית ושווה-שוקיים). כך מראה סוקרטס למנון שאפשר ללמוד באמצעות זיכרונות, ושפרדוקס הידע הוא שקר. הפרדוקס של מנון טוען שלמידה היא בלתי אפשרית, אבל בדיקת העבד מראה שהיא אפשרית, וכך מודה מנון בטעותו.

הבסיס של הטיעון הוא הרפלקסיה שאנו עושים על מקור הזיכרון בחיינו. לפי סוקרטס, כשאנחנו זוכרים דבר מסוים, הדבר בו אנו נזכרים הוא דבר שכבר ידענו אותו. כאשר אנו לומדים או חווים דברים חדשים, וכתוצאה מכך אנו חושבים בתבונתנו על דבר אחר - זהו הדבר שאני נזכר בו. זוהי כפיות הכרתית: מקבלים מופע אחד הגורם למופע אחר - ההיזכרות. כשאנחנו רואים שני דברים הנראים כי אינם שווים, אזי מושג השוויון מופיע אצלנו כהיזכרות. באמירה "זה לא בדיוק" - אנחנו נזכרים בסטנדרט. הדבר ההשוואתי, הסטנדרט, הוא דבר עמו לא נפגשנו ישירות מעולם. אנו נזכרים במשהו כשאנחנו מיישמים מושגים, ולמידת מושגים אלו היא בעצם פעולת ההיזכרות ברעיונות המוכרים לנו קודם לידתנו, או על פי הגותו של סוקרטס - טרם החיבור בין הנפש לגוף.

אניטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנון מחזיר בשלב זה את הדיון לשאלה המקורית: כיצד נרכשת המידות, על ידי הוראה - או דרך ניסיון חיים? סוקרטס מוסיף לטעון כי מוסר הוא ידע ולכן נלמד. בשלב זה נכנס אניטוס, אותו מזהה סוקרטס כבנו של אנטימיון, המוכר לפילוסוף כאדם אינטליגנטי ובעל מוסר עבודה גבוה, ובשל כך סבור סוקרטס כי אניטוס בהחלט ראוי להצטרף לשיחה. כאשר טוען סוקרטס שהסופיסטים הם מורים לתועלת ולא למוסר, אניטוס מזדעזע, ובהמשך נעלב מכך שסוקרטס מרמז שגברים מכובדים אינם בהכרח מולידים צאצאים שדומים להם בתכונותיהם. אניטוס מאשים את סוקרטס בהשמצות, ומזהיר אותו מהצגה של רעיונותיו. לימים יהיה אניטוס מהתובעים המרכזיים במשפטו של סוקרטס.

מנון ופרוטגורס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן למצוא דיון בלמידה של המידות הטובות גם בדיאלוג פרוטגורס. בעוד שב'פרוטגורס' הדבר אינו אפשרי, הרי שב'מנון' טיעון ההיזכרות מצביע על קשר בין ידע לבין אמיתות נצחיות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]