מנורת המאור (אבוהב)

ספר מנורת המאור
	שער דפוס אמשטרדם שנת תפ"א
מידע כללי
מאת	רבי יצחק אבוהב
שפת המקור	תקופת הביניים של העברית
תורגם לשפות	יידיש, לאדינו וגרמנית
סוגה	מוסר, אגדה
הוצאה
תאריך הוצאה	רע"ד (1513 - 1514)
מהדורות נוספות
מקורות לכתיבת הספר	ספרי חז"ל, הגאונים והראשונים
קישורים חיצוניים
היברובוקס	וניציאה שפ"ג (1623); אמשטרדם תפ"א (1721); וניציאה ש"ד (1544); אמשטרדם תפ"א (1721); מנטובה שכ"ג (1563); אמשטרדם ת"ס (1700); ווילנא תרמ"ד (1884); אמשטרדם תצ"ט (1739); ווילנא תרל"ט (1879)

מנורת המאור הוא ספר מוסר אשר חיבר רבי יצחק אבוהב^[1].

הספר מכיל לקט מאמרי אגדה מהתלמודים והמדרשים העוסקים בענייני מוסר ודרך ארץ, הכולל דברים שמקורם בספרות הגאונים, הראשונים וכן פילוסופים יוונים כדוגמת אריסטו ואפלטון. הספר כולל שלוש הקדמות ומחולק לשבעה חלקים כמנין נרות המנורה, ובעקבות כך קרא המחבר לכל חלק 'נר'.

ספר מנורת המאור נתקבל באהדה על ידי קהילות ישראל. בפרט, יהודי תימן נוהגים ללמוד בקביעות בכל שבת ובחגים, פרק במנורת המאור, אחרי תפילת מוסף.

מחברו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעות החוקרים חלוקות בעניין תקופת ומקום חייו של המחבר, יש המשייכים אותו לתחילת האלף השישי על פי מניין השנים בלוח העברי (המאה ה-13 לספירת הנוצרים) בספרד, תקופת חייו של הרמב"ן; יש המשייכים אותו למאה השלישית לאלף השישי (סוף המאה ה-16 לספה"נ לערך) בצרפת, עשורים בודדים אחרי תקופתם של הרבנים יוסף קארו והאר"י; ויש המצביעים על המאה השנייה של האלף (המאה ה-14 לספה"נ לערך) בצרפת.

המחבר כתב גם שני ספרי הלכה: ארון העדות על הדינים הנהוגים בזמן הזה, שולחן הפנים על הברכות והתפילות, שני הספרים אבדו ולא הגיעו לידינו, ואנחנו יודעים עליהם רק מהקדמת הספר.

המניע לכתיבת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחבר ראה במצב לימוד התורה של היהודים בני דורו חסרונות. העדפת העיסוק במלאכה ופנאי על פני לימוד תורה וכן העדפת לימוד ההלכה על פני לימוד האגדה לא מצאו חן בעיניו. המחבר ראה בלימוד האגדה חשיבות רבה מכיוון שלדעתו מותווית בה דרך מוסרית וישרה.

מבנה הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לספר שלוש הקדמות, על ההקדמה הראשונה טען בן יעקב^[2] כי איש אחר כתב זאת כהקדמה או הסכמה בגיליון הספר, והמדפיס הראשון חשב שהיא הקדמת המחבר והעתיקה בראש הספר.

הספר מחולק לשבעה חלקים כמנין הנרות במנורה, ולכן קרא לכל חלק "נר", והחלקים נחלקו לכללים, וכל כלל לפרקים. הקדמה קצרה לכל חלק וחלק משבעת הנרות, ולכל נר יש חתימה שהיא תמצית המדובר בכל פרקיו.

הנר הראשון - שלא לרדוף אחרי המותרות. נחלק לג' כללים: קנאה, תאוה וכבוד.
הנר השני - שלא יפתח פיו בדיבור של חטא. נחלק לעשרה כללים: ליצנות, שקר, חנופה, לשון הרע, הלבנת פנים, שמירת סוד, דברי ריב, שחוק, שם שמים לבטלה, ודברי גידוף.
הנר השלישי - לקיים המצוות. נחלק לעשרה כללים: מילה, חובת האב לבנו, תפילה, לכבד שבתות ויו"ט, כבוד אב ואם, לישא אישה, צדקה, גמילות חסד, לדון דין אמת, לרדוף אחר המצות.
הנר הרביעי - בעניין תלמוד תורה. נחלק לארבעה כללים: לקבוע עתים לתורה, גודל שכרה, פלפול החכמה, כבוד לחכמים.
הנר החמישי - בדרכי התשובה. נחלק לשלושה כללים: בדבר התשובה, ימי התשובה, יסורין הממרקין החטא.
הנר הששי - בדרכי השלום. נחלק לשני כללים: דרך ארץ, דברי שלום ואהבה.
הנר השביעי - בדבר הענוה נחלק לשני כללים: שפלות הרוח, בושת הפנים.

מקורות לספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות מהם שאב המחבר הם: משנה, תוספתא, מכילתא, ספרא וספרי, מדרש רבה, תנחומא, מדרש תהילים ומשלי, פסיקתא ופרקי דר' אליעזר.

מלבד ספרי חז"ל, המחבר מביא מדברי הגאונים והראשונים, הרי"ף^[3] מוזכר פעמיים אך השתמש בו גם במקומות אחרים, את רש"י הוא מביא במקומות רבים, וכן הזכיר בפעמים בודדות את הרשב"ם^[4], ורבינו תם^[5], הרבה מאוד שאב המחבר מהרמב"ם אותו הוא מכנה "מורה צדק"^[6] ו"בחיר ה' שלם בתורה ובעל חכמה מפוארה"^[7] אך הוא מוזכר בשמו פעמים בודדות, וכן הרבה המחבר להשתמש בספר המנהיג, ובדברי רבי יעקב אנטולי - בעל "מלמד התלמידים", ובספרי רבינו יונה גירונדי אך בפועל הזכירם פעמים בודדות, את פירוש רמב"ן הזכיר שלוש פעמים אם כי השתמש בו יותר מעשר פעמים, רבי יצחק אבן לטף שספריו לא הגיעו לידינו בשלמותם היו לנגד עיני המחבר, וכן מוזכרים הרשב"א, הרא"ש, האבן עזרא, והראב"ד, שם עיבד קטעים מהספר בעלי הנפש. וייתכן גם כי השתמש בספרים חובות הלבבות, שערי אורה, סמ"ג ואבודרהם.

כמו כן המחבר מביא גם מדבריהם של חכמי האומות - אפלטון^[8], אריסטו^[9] ו"רופאים שנתחדשו באומות"^[10].

כפי הנראה, המחבר לא ראה את ספר הזוהר, או לחלופין התעלם ממנו, שכן ישנם מקומות רבים בהם היה יכול להשתמש בו ובכל זאת לא מזכירו^[^{דרוש מקור]}.

הדפסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר מנורת המאור נדפס לראשונה בקושטא בשנת רע"ד (1513–1514) על ידי ר' אשטרוק דטולון. נדפס שנית בוונציה בשנת ש"ד על ידי מסיר זנין די פארי ואחיו, בהגהתו של ר' ברוך חזק, בתיקון כמה שגיאות ובהוספות קלות. נדפס בשלישית במנטובה בשנת שכ"ג, במהדורה עם הרבה תיקונים והוספות. מאז הודפס הספר במהדורות רבות ונכתבו עליו פירושים כדוגמת "נפש יהודה".