מנזר סן מייאן דה יוסו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מנזר סן מייאן דה יוסו
מבט כללי על המנזר
מבט כללי על המנזר
מידע כללי
סוג מנזר, מונומנט לאומי בספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום סן מייאן דה לה קוגויה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ספרדספרד  ספרד
מידע על ההקמה
סגנון אדריכלי אדריכלות רומנסקית, סגנון אררה עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 42°19′33″N 2°51′55″W / 42.325833°N 2.865278°W / 42.325833; -2.865278
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מנזר סן מייאן דה יוסו
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
מנזר סן מייאן דה יוסו למטה, ומנזר סן מייאן דה סוסו על המדרון
מנזר סן מייאן דה יוסו למטה, ומנזר סן מייאן דה סוסו על המדרון
מדינה ספרדספרד  ספרד
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1997, לפי קריטריונים 2, 4 ו-6
חלק מתוך Monasteries of San Millán de la Cogolla עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
תוכנית המנזר
הקלויסטר
המזבח הראשי
חדר תשמישי הקדושה
אולם השפה הספרדית
פרט מהשנהבים של ארון השרידים של סן מייאן
הספרייה

המנזר המלכותי סן מייאן דה יוסוספרדית: Real Monasterio de San Millán de Yuso, "יוסו" פירושו "למטה" בספרדית עתיקה), הוא מנזר קתולי השוכן בתחומי המועצה המקומית סן מייאן דה לה קוגויה (ספ') בקהילה האוטונומית לה ריוחה בצפון ספרד, על הגדה השמאלית של הנהר קארדנס (Cárdenas) באמצע העמק של סן מייאן. המנזר הוא חלק מהמתחם המונומנטלי של שני מנזרים, יחד עם המנזר העתיק יותר של סן מייאן דה סוסו (שפירושו בספרדית עתיקה "מלמעלה").

את המנזר הורה לבנות המלך גרסיה סאנצ'ס השלישי מפמפלונה (ספ'), המכונה "גרסיה מנאחרה" (García el de Nájera) בשנת 1053. ההיסטוריה של הקמתו קשורה לאגדה המבוססת על נס של הקדוש מייאן (ספ') (או אמיליאנו), רועה צעיר שהפך לנזיר מתבודד. כשמייאן נפטר בשנת 574, בגיל 101, קברו אותו תלמידיו במערה שבה חי, וסביבה נוצר המנזר הראשון, זה של סן מייאן דה סוסו. חמישים שנה לאחר מותו של מייאן כתב הקדוש בראוליו מסרגוסה (ספ'), שהיה הבישוף של סרגוסה בתקופת הממלכה הוויזיגותית, את תולדות חייו של מייאן.

ב-4 בדצמבר 1997 הוכרזו המנזרים סן מייאן דה יוסו וסן מייאן דה סוסו אתר מורשת עולמית של אונסק"ו,[1] ויחד עם מנזר גואדלופה, אל אסקוריאל ומנזר פובלט הם המנזרים בספרד (אנ') שזכו לתואר זה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגדה על יסוד המנזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרסיה השלישי מלך נווארה היה חסיד של מייאן הקדוש. אחרי שהקים את מנזר סנטה מריה לה ריאל דה נאחרה (ספ') בנאחרה שבה הייתה חצר הממלכה, הוא רצה לקחת את שרידי הגופה של הקדוש, שהייתה קבורה במנזר סן מייאן דה סוסו, למנזר שהקים. ב-29 במאי 1053 הונחו שרידי הקדוש בעגלה שנמשכה על ידי שוורים, ובכך הם התחילו את המסע, למורת רוחם הגדולה של הנזירים שנותרו פגועים בשל אובדן פטרונם. כשהגיעה השיירה למישור, בסמוך לנהר, נעצרו השוורים ולא רצו ללכת שוב. לא הייתה שום דרך לכפות עליהם להתקדם. המלך והפמליה כולה הבינו שמדובר בנס, שסן מייאן כפה את רצונו שלא לנסוע משם ולהיקבר מחדש באותו מקום. רק אז הורה המלך לבנות את המנזר החדש, שנקרא יוסו ("למטה"), בניגוד לזה ש"למעלה" (סוסו).

מההקמה ועד המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לפחות שנת 1100, התקיימו שני המנזרים זה לצד זה, זה שלמעלה, סוסו, וזה שלמטה, יוסו. הראשון נותר נאמן למסורת: כללים של מוזערבים ואופי קהילתי נפרד לגברים ולנשים. השני, שעבר רפורמה ופעל על פי תקנון בנדיקטוס. מהמאה ה-12 יש רק קהילה אחת של נזירים, בנדיקטינים, עם מרכז ראשי, זה של יוסו (למטה). המאות העשיריות וה-11 היו התקופה הגדולה ביותר מבחינה רוחנית, דתית, אמנותית ותרבותית.

בשנת 1809 גורשו הבנדיקטינים לראשונה על פי צו של ז'וזף בונפרטה, אחיו הבכור של נפוליאון בונפרטה, שהוכתר על ידי נפוליאון למלך ספרד מ-1808 עד 1813. הם חזרו בשנת 1813. הם גורשו שוב בתקופת המאבק החוקתי בזמן שלטונו של פרננדו השביעי, מלך ספרד, בין דצמבר 1820 ליולי 1823. הממשל המלכותי מכר אז את בית המרקחת במכירה פומבית ציבורית. הגירוש השלישי והאחרון של הקהילה הבנדיקטינית התרחש כתוצאה מהחרמת מנדיסאבל (אנ').[א] מנזר יוסו נותר נטוש למשך שלושים ואחת שנים, מאז נובמבר 1835. בין 1866 ל-1868 הוקמה במנזר שלוחה של מיסיונרים פרנציסקנים מהעיר ברמאו (ספ') מחבל הבסקים, ואחרי עשר שנות הזנחה, בשנת 1878, התיישבו בו נזירים ממסדר הנזירים האוגוסטינים הזוכרים כמעון להכנת מיסיונרים המיועדים לפיליפינים.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנזר הוקם בסגנון רומנסקי כיאה לתקופה. הוא נהרס ונבנה מחדש במאה ה-16, בסגנון אררה (אנ') מהמאות ה-17 וה-18.

כניסה ואולם המלכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתוך המנזר נכנסים דרך דלת בארוק מהמאה ה-17 עם עמודים קורינתיים ותבליט של מייאן הקדוש על סוס. זו עבודתם של האדריכל פבלו דה בסבה (Pablo de Basave) והפסל דייגו דה ליסראגה (Diego de Lizarraga). מהלובי נכנסים לאולם המלכים (Salón de los Reyes). החדר קיבל כינוי זה מארבעת הציורים של המלכים שתמכו במנזר. שלטי האצולה של גרם המדרגות המלכותי הם של המנזר ושל קסטיליה. הם מתוארכים ל-1697. זוהי הבנייה הגדולה האחרונה של אבות המנזר הבנדיקטיני. בחדר זה יש רפרודוקציות של כתבי היד העתיקים, ובהם "קודקס 60" (ראו בפסקת "ערש השפה").

הקלויסטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקלויסטר בקומת הקרקע ידוע גם בכינוי "של התהלוכה" (Claustro procesional). חואן פרס דה סולארטה (Juan Pérez de Solarte) החל את בנייתו בשנת 1549. זהו מבנה בסגנון רנסאנס עם קמרונות גותיים. קשתות מחודדות ומכופפות בין תמוכות שבראשן מצויים צריחונים גותיים עם ווים, לא דקים במיוחד ובעבודה גסה. הדלת אל הכנסייה, מעוטרת בסגנון מנייריסטי, והיא יצירתו של אנדראס דה רודי (Andrés de Rodi) האיטלקי. הדלת מתוארכת ל-1554 ונותנת מושג על סוג העיטורים שתוכננו לקומה התחתונה של הקלויסטר, ואשר מעולם לא בוצע.

העיטורים שבקומה העליונה קלאסיים. עמודים טוסקניים, עם אפריז של טריגליפים, מטופות וכותרות מעוטרים בשלוש שושנות. הקומה מעוטרת בעשרים וחמישה ציורים של חוסה בחס (José Bejes) המתארים את הניסים השונים של מייאן הקדוש, על פי הביוגרפיה שכתב בראוליו הקדוש, בישוף סרגוסה.

הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכנסייה שלוש ספינות, עם קמרון כוכבים וכיפה יפה. הבנייה התחילה בשנת 1504 בפקודת אב המנזר האח מיגל דה אלסגה (Fray Miguel de Alzaga) והסתיימה כעבור שלושים ושש שנים. סגנון גותי דקדנטי. הכנסייה נועדה לשימוש הנזירים, ולכן החלק הקדמי, מבית המקהלה המרכזי, שעבר דרך המקום המקודש אל המקום בו נשמרו שרידי הקדושים, נועד רק להם. החלק האחורי, מהרטרוקווייר[ב] לדלת, היה השטח בו השתמשו עמאים כשהיו יכולים להיכנס לכנסייה. כלומר יש שני חללים ליטורגיים באותו בניין.

המושבים לחלק התחתון של בית המקהלה נוצרו על ידי נגר פלמי, מטרו פרבריסיו (Matero Frabricio), בסביבות שנת 1640, בעקבות הקווים והדגם שעיצב נזיר מסן חואן דה בורגוס. הקישוט מאחורי המזבח הוא מהמאה ה-17 ובו ציורים של האח חואן ריסי (ספ'). החלק המרכזי מייצג את מייאן הקדוש בקרב הסינאס (Hacinas במחוז בורגוס) נגד המורים. הנוצרים, במאבקיהם נגד המוסלמים, בחרו במייאן הקדוש כפטרון שלהם, וכך, גונסאלו דה ברסאו בספרו "חייו של סן מייאן" מספר לנו את ההבטחה של הנדרים האגדיים, מצד אחד של רמירו השני, מלך לאון לסנטיאגו ומצד שני של פרנאן גונסאלס (ספ') למייאן הקדוש.

הרטרוקווייר[עריכת קוד מקור | עריכה]

זה היה האזור שנועד לתושבי העיירה. הרטרוקווייר הוא גם קישוט המזבח של הקהילה וגם דלת הגישה דרך בית המקהלה למזבח הראשי. הרטרוקווייר, יצירה של פרנסיסקו דה ביסו (Francisco de Bisou), שנוצרה בשנת 1767, בסגנון הרוקוקו הצרפתי, מעוטר בפסלים כנראה מבית המלאכה של פסקואל דה מנה (Pascual de Mena), המייצגים את הקדושים הקשורים למייאן הקדוש: בראוליו הקדוש, הביוגרף שלו, פליסס הקדוש (San Felices), המורה שלו והקדוש המגן של העיירה ארו (ספ') בלה ריוחה, ותלמידיו: סן אסלו, סן גרונסיו, סן סיטונאטו, סן סופרוניו, סנטה פוטמיה, וסנטה אוריה.

באזור זה יש גם דוכן מטיף בסגנון פלטרסק (אנ') מסוף המאה ה-16. התבליטים מייצגים את ארבעת המבשרים.

באזור התפילה ניתן לראות את העותקים המשוכפלים של הארון של שרידי הקדושים של מייאן הקדוש (מהמאה ה-11) והמורה שלו פליסס הקדוש (מהמאה ה-12). הארון של מייאן הקדוש הוזמן על ידי סנצ'ו הרביעי, מלך נווארה בשנת 1067.

חדר תשמישי הקדושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו אחד מחדרי תשמישי הקדושה עם הערך האמנותי הגבוה ביותר בספרד. בהתחלה זה היה בית המועצה. מבחינה אדריכלית הוא מהמאה ה-16. החדר החל לשמש כחדר תשמישי הקדושה בסוף המאה ה-17, תקופה שבה צוירו כל הציורים שניתן לראות כיום. ציורי הקיר על התקרה והשולחנות במרכז הם מהמאה ה-18. אב המנזר האח חוסה פרננדס (1693–1697) עיטר את החדר בארבעה ציורי קנבס גדולים שהביא מנאפולי. קישוט המזבח הבארוקי נשלט על ידי גילוף של גבירתנו מלכת המלאכים (Nuestra Sra. Reina de los Ángeles) עם שרביט וכתר.

חדר האוכל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפקטוריום, חדר האוכל של הנזירים, התחיל להיבנות בשנת 1580. הוא מעוטר בדלת דורית, מושבים עם פילסטרים איוניים מחורצים ודוכן מטיף. המתכנן חואן דה אייריארטה (Juan de Iriarte) נשכר להשלמתו בשנת 1597. ארבעה עשר השולחנות יוצרו בשנת 1608. הריהוט שמור במלואו.

אולם השפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האולם נחנך בשנת 1977 לרגל חגיגות המילניום לשפה הספרדית, כיום זהו המקום הסמלי של המנזר. הוא מעוטר בכל שלטי האצולה והדגלים של המדינות דוברות הספרדית ושל הפיליפינים תרומת השגרירויות של המדינות המיוצגות, כמו גם פרוטומה של גונסאלו דה ברסאו (ספ'), המשורר הראשון בשפה הספרדית והנוטריון של מנזר זה. בחדר זה נערכים כנסים רשמיים הקשורים לספרדית.

בית מלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוך אחד מאגפי המנזר נמצא אחד המלונות המקסימים ביותר בלה ריוחה. "אוסטריה סן מייאן" (Hostería San Millán), מלון בן 25 חדרים המציע פעילויות הקשורות לתרבות המנזר ותיירות היין.

אטרקציות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערש השפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפה לא נולדת במקום או בזמן ספציפי, אבל היה זה במנזר סן מייאן במאה ה-11, כאשר לנזיר אחד הייתה במודע החוצפה להכניס מילים וביטויים משפת העם לכתב. איש לא עשה זאת בעבר מתוך כוונה ספרותית. מדובר בהערות שוליים בספר הכתוב לטינית המכונה "קודקס אמיליאנסיס 60" (Codex Aemilianensis 60), כשאמיליאנסיס הוא השם בלטינית של מייאן הקדוש, או בקצרה "קודקס 60", שנתגלה בספריית המנזר. הערת שוליים קרויה בלטינית גלוסה (Glossa), ולכן קיבלו כאלף הערות השוליים בספר את הכינוי גלוסאס אמיליאנסנס (ספ'). רוב ההערות כתובות בספרדית עתיקה, ובאותו קודקס מוצאים גם את המילים הראשונות שנכתבו בבסקית. עד 2010 נחשב קודקס זה כספר העתיק ביותר שבו מוצאים מילים בספרדית. מסיבה זו חגגו במנזר סן מייאן דה יוסו את המילניום של השפה הספרדית בשנת 1977, ומאז נודע המנזר כ"ערש השפה". באולם המלכים יש מצבות זיכרון לאלף שנה של השפה הקסטיליאנית והבסקית וכן מהדורת פקסימיליה של "קודקס 60".

שנהבים רומנסקיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבור מנזרים, אוצרם המוערך ביותר היה שרידי הקדושים, במיוחד אם הם היו שייכים למייסד הקדוש של המנזר. דון בלאס (Don Blas), אב המנזר של יוסו בשנים 1067–1081, הורה להכין את ארון הקבורה של שרידי הקדושים העשיר ביותר האפשרי כדי להוקיר את שרידי מייאן הקדוש, באמצעות שימוש בבדים משובחים בפנים וכיסוי החלק החיצוני ביריעות של זהב, כסף, אבני חן ולוחיות שנהב. בין אוסף תיבות שרידי הקדושים של המנזר בולטים ארונות הקבורה של סן מייאן (המאה ה-11), ושל המורה שלו סן פליסס (המאה ה-12), בגלל גילופי השנהב הרומנסקיים שלהם.

ישנם עשרים וארבע לוחיות שנהב, אחת-עשרה משני צידי הארון, ואחת במרכז החלק הקדמי. הקישוטים נשמרו עד 1809 כאשר חייליו של נפוליאון בונפרטה קרעו את הזהב והאבנים היקרות. מהתיבה הישנה נותרו היום השרידים במזר ווניתן לראות את העץ המקורי ואת הציפוי הפנימי של הבד הערבי מהמאה ה-11. בארון הקבורה מכסף החדש שנעשה בשנת 1944 נמצאים לוחיות השנהבים הרומנסקיים המקוריים מהמאה ה-11 שנשתמרו: שלוש עשרה מחיי מייאן הקדוש, שני שברי שנהב מאותה סדרה, בתוספת אלה של אב המנזר דון בלאס והסופר דון מוניו.

אור נקודת השוויון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל תחילת האביב והסתיו, בסביבות 21 במרץ ו-21 בספטמבר, מתרחשת נקודת השוויון. אלו הימים שבהם אורך היום שווה לאורך הלילה, כשבצהריי היום לאורך קו המשווה בעת נקודת השוויון השמש נמצאת בזנית. סמוך לשש ורבע אחר הצהריים ניתן לראות מעגל אור שמש מושלם מעל החלק המרכזי של מנזר יוסו. תופעה זו נמשכת כמה דקות. קרן האור נכנסת דרך חלון הרוזטה בחלק האחורי של הכנסייה, עוברת דרך הרטרוקוויר ופוגעת במרכז הגאומטרי של הכנסייה. כך היא מסמנת את ציר הכנסייה, ולכן את הכיוון המושלם של קדמת הכנסייה לכיוון מזרח.

חדר הקודקסים וספרי השירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במנזר יש גם ספרייה חשובה של ספרי שירת מקהלות (בספרדית Cantorales) מהמאה השבע עשרה. כ-30 ספרי ענק, במשקל של 40–60 קילוגרם, שנעשו בעבודת יד במהלך ארבע שנות עבודה ועבורם נעשה שימוש בקלף מחתיכות עור של כ-2000 פרות.

הם מכילים את האוסף השלם של כל שירי התפילה שהקהילה הנזירית השתמשה בהם במהלך התפילות במרוצת כל השנה. זהו אחד מארבעת האוספים השלמים השמורים בספרד.

לצד המזמורים יש אוסף מעולה של מהדורות פקסימיליה. קודקס 46, המתוארך לשנת 964, שלדברי האחים טורסה "הוא מילון אנציקלופדי של 20,000 מאמרים כמו מילונים נוכחיים", ושאגר את כל הידע של אז. קודקס 60, זה של גלוסאס אמיליאנסנס, משפטים ראשונים בספרדית ומילים בבסקית. אחת מיצירותיו של המשורר הראשון בעל שם ידוע שכתב בספרדית קסטיליאנית, גונסאלו דה ברסאו, שהתחנך במנזר סוסו ושימש כנוטריון של מנזר יוסו. הקליגרפים המצוינים של המנזרים מיוצגים על ידי העבודה של האח מרטין דה פלנסיה (Martín de Palencia), נזיר מסן מייאן.

הארכיון והספרייה הנזירים של סן יוסו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושת הסקריפטוריום הישן של סן מייאן, מתחם הארכיון והספרייה נחשב לאחד הטובים במנזרים שבספרד. הארכיון מורכב משני גנזכים (הגליסיאני (el Galicano) והבולארי ( el Bulario)) וכשלוש מאות מסמכים מקוריים: תביעות משפטיות, תרומות, שטרי מכירות, כתבי זכויות, בולות ... שכולם מתייחסים למנזר סן מייאן או למנזרים או לכנסיות שלו. המסמך העתיק ביותר הוא זה של הקמת המנזר סן מיגל דה פדרוסו (San Miguel de Pedroso), משנת 759. המסמך הראשון שהועתק הוא קטע המתייחס לנדרים של סן מייאן. ניתן למצוא גם את אחד הטקסטים המעניינים ביותר של ימי הביניים המתייחס ליישובים בארץ הבסקים, Reja de San Millán (שער סן מייאן), שנכתב בשנת 1025.

הספרייה בסגנון הוונציאני מתוארכת לשנת 1780 ויש בה שפע של ספרים ישנים. יש לה מערך זהה לזו של אב המנזר דון אנסלמו פטיטה (Don Anselmo Petite) בשנת 1780. גדולתה נובעת יותר מהאיכות והנדירות של אוספיה, מאשר ממספר הכרכים, שכן המדפים האמנותיים בה אינם מסוגלים להכיל יותר מעשרת אלפים כרכים. כאשר עזבו הנזירים הבנדיקטינים את המנזר בשנת 1835 הם השאירו אותה בפועל ריקה. הנזירים ממסדר הנזירים האוגוסטינים הזוכרים הם שפעלו להחזיר את אותם ספרים, מכיוון שהם נשארו בעיירות שמסביב. הם שחזרו יותר משמונים אחוז מהספרייה המקורית, פעולה יוצאת דופן בהתחשב בכך שהספריות של מנזרים אחרים הוקמו מחדש לחלוטין כשהנזירים חזרו למנזרים שננטשו.

פורטל האינטרנט של קרן סן מייאן דה לה קוגויה (Fundación San Millán de la Cogolla) מאפשר גישה לאוסף התיעודי של הספרייה. תהליך הדיגיטציה של המסמכים החל בשנת 2001 והגיע ליותר מ-72,000 עמודים מ-212 כרכים בעלי ערך גבוה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • OLARTE, Juan B. Monasterio de San Millán de la Cogolla. Suso y Yuso. Editorial Edilesa, 2005.ISBN 84-8012-4092-4.
  • OLARTE, Juan B. España en ciernes o la vida de San Millán. Editorial Edilesa, 1998. ISBN 84-8012-205-6.
  • BANGO, Isidro. Emiliano, un santo de la España visigoda, el arca románica de sus reliquias. Fundación San Millán, 2007. ISBN 978-84-935340-5-9.
  • NIETO, Juan Ángel. Glosas Emilianenses. Cuna de la Lengua Castellana. Editorial Edilesa, 2007. ISBN 978-84-8012-585-7.
  • OLARTE, Juan B. "La luz equinocial en el templo de San Millán de Yuso". Piedra de Rayo. Revista riojana de cultura popular, nº 9, 70-74.
  • PRADO GARCÍA, Nicolás. Cardenal Aguirre. De la celda a la púrpura. Fundación Universitaria Española, Madrid 2004. ISBN 84-7392-545-9.
  • IBAÑEZ RODRÍGUEZ, Miguel. El Monasterio de San Millán de Suso: Arte, historia y poesía. Ediciones Edilesa, 2000. ISBN 84-8012-261-7.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בספרד הייתה מסורת ארוכה של החרמת רכוש מהכנסייה הקתולית ומהעיריות, בדרך כלל במטרה לממן תשלום חובות. חואן אלווארס מנדיסאבל (ספ') היה ראש הממשלה של איזבלה השנייה, מלכת ספרד שיזם חקיקה שהחרימה קרקעות מהמנזרים במטרה לחלקם למעמד הביניים ולעודד בכך את הכלכלה.
  2. ^ , retrochoir או גם retroquire ו-back-choir הוא המרחב שמאחורי המזבח המפריד בינו לבין הקפלה האחורית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]