מנזר סן מייאן דה סוסו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מנזר סן מייאן דה סוסו
Monasterio de San Millán de Suso
מנזר סן מייאן דה סוסו
מנזר סן מייאן דה סוסו
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1997, לפי קריטריונים 2, 4 ו-6
מידע כללי
סוג מנזר, מונומנט לאומי בספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
עיר סן מייאן דה לה קוגויה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ספרדספרד  ספרד
מידע על ההקמה
סגנון אדריכלי אדריכלות ויזיגותית עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 42°19′46″N 2°52′22″W / 42.329389°N 2.872694°W / 42.329389; -2.872694
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
פנים מנזר סן מייאן דה סוסו
תוכנית המנזר
חדר התפילה של מייאן עם האנדרטה שהייתה על קברו

מנזר סן מייאן דה סוּסוֹספרדית: Monasterio de San Millán de Suso, "סוסו" פירושו "למעלה" בספרדית עתיקה), הוא מנזר קתולי לשעבר, השוכן בתחומי המועצה המקומית סן מייאן דה לה קוגויה (ספ') בקהילה האוטונומית לה ריוחה בצפון ספרד, על מדרון ההר מעל לגדה השמאלית של הנהר קרדנס (Cárdenas). מבנה המנזר הוא חלק מהמתחם המונומנטלי של שני מנזרים, יחד עם המנזר החדש יותר של סן מייאן דה יוסו (שפירושו בספרדית עתיקה "מלמטה").

בנייתו החלה בסוף המאה ה-6, מקורו בקוינוביון ויזיגותי, שהוקם סביב קברו של הנזיר המתבודד מייאן (ספ') (או אמיליאנו) הקדוש, שמת בשנת 574. לאורך המאות שלאחר מכן ועד המאה ה-12 עבר המנזר הרחבות שונות כתוצאה מהשינוי מחיים של נזירים מהתבודדות לסֶנוֹבּיוּם ומאוחר יותר לנזירות משותפת, כשסגנון הבנייה היה מוזערבי ורומנסקי. חשיבותו של המנזר אינה רק אמנותית ודתית, אלא גם לשונית וספרותית. כאן נזיר כתב את הגלוסאס אמיליאנסנס (ספ'), שהיו הערות הסבר בשולי העמודים שנכתבו בלטינית. רישומים אלה נכתבו בשפה רומאנית. במנזר זה מופיעים ההערות הראשונות שנכתבו בבסקית, ומסיבה זו הוא נחשב לערש השפות הרומאניות של ספרד והשפה הבסקית. כאן גם התגורר גונסאלו דה ברסאו (ספ'), נזיר והמשורר הראשון שכתב בספרדית ששמו ידוע לנו.

כמו כן, המסורת טוענת כי הסרקופגים במסדרון המכונה "שער גונסאלו דה ברסאו" הם של שבעת הנסיכים הילדים של לארה (אנ') מהאגדה.[א]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימים הראשונים של בואם של הוויזיגותים לחצי האי האיברי, פרש הנזיר המתבודד (אנ') אמיליאנוס (בלטינית Aemilianus) או מייאן (ספ') (בספרדית Millán), בנו של רועה ויליד היישוב ורג'ג'יום (Vergegium), כיום ברסאו (ספ'), למקום נידח ומרוחק זה. כאן הוא חי כנזיר, מוגן בתא נזירים קטן, מת בגיל 101 ונקבר בקבר חצוב. הרבה ידוע על חייו משום שתולדות חייו נכתבו בלטינית בסביבות שנת 635 על ידי בראוליו מסרגוסה (ספ'), שהיה הבישוף של סרגוסה. גונסאלו דה ברסאו, שהתחנך במנזר זה, תרגם ביוגרפיה זו מלטינית לפסוקים בשפה הוולגרית (כלומר העממית) או הרומאנית.

המנזר הקטן נבנה סביב תא הסלע של הנזיר. בשלב ראשון (המאה החמישית וראשית המאה השישית) נחפרו מערות תוך ניצול חללים באדמה שנחלקו לשני מפלסים לחדרים, ושניים נוספים לחדר התפילה, שם נמצאים כיום האנדרטה של מייאן הקדוש והגלוסקמה.

קוינוביון ויזיגותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין המאות ה-6 וה-7, חייב השינוי מחיים של נזירים מתבודדים לחיים בקוינוביון בניית בניין כדי להיפגש, וזו הייתה הבנייה הראשונה עצמה, המתאימה לשני התאים הקמורים שנמצאים בהמשך ימינה כשנכנסים למנזר הקיים, מתוכם נשמרים כיום הקירות וכמה מהקשתות הוויזיגותיות.

מבנה מוזערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית הראשונה של המאה העשירית והחל מהמנזר הוויזיגותי, הוקם המנזר המוזערבי, אותו חנך אותו בשנת 954 המלך גרסיה סאנצ'ס הראשון מפמפלונה (ספ'), המלך הראשון שהוכתר בנאחרה, שחלק גדול ממבנה זה השתמר. גלריית הכניסה ואולם התווך הראשי של הכנסייה תואמים לשלב זה, הבנוי בקמרונות בסגנון ח'ליפות וקשתות פרסה.

בשנת 1002 שרף המצביא המוסלמי אלמנסור (אנ') את המנזר הזה, ובכך נעלמו הקישוטים והעיטורים בסטוקו המוזערביים.

הרחבה רומנסקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1030, לרגל הקאנוניזציה של מייאן הקדוש, שחזר והרחיב גרסיה סאנצ'ס השלישי מפמפלונה (ספ'), המכונה "גרסיה מנאחרה" (García el de Nájera), את המנזר מערבה, והוסיף שתי קשתות מחודדות נוספות לקשתות הפרסה הקיימות וכיוון המזבח שונה כלפי מזרח. לבסוף, במאות ה-11 וה-12 נעשו הרחבות אחרות עם קירות וקשתות חצי עיגול מול המערות הפרימיטיביות של המבדד.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה למנזר היא דרך דלת הפרסה אל האטריום. לפני המשך הסיור יש לקחת שלושה דברים חשובים:

  1. חיבור הצד האחורי של דלת הכניסה האמורה משמר גרעין של העבודה הוויזיגותית, שדלת הפרסה הנוכחית גבוהה ב-1/3 מהמקורית. בשחזור של המאה ה-11 הוא הוגבה ב-½.
  2. עיטור הרצפה, עשוי חלוקי נחל אפורים ולבנים אדומות היוצרים רוזטות וצלבי קרס. רצפה זו מכונה שטיח פורטאלחו (alfombra del portalejo). זוהי יצירה מוזערבית מראשית המאה ה-11 והיא מוזכרת על ידי גונסאלו דה ברסאו בחיי סנטה אוריה (Vida de Santa Oria), והוא מכנה אותה פורטאליו (portaleio).
  3. משמאל לגלריה, הסרקופגים של שבעת הנסיכים הילדים של לארה, ובאמצע המורה שלהם, נוניו (Nuño). באטריום זה נמצאים גם קברי טודה (ספ'), חימנה ואלווירה, מלכות נווארה, כמו גם סניור דה קמרוס דון טלו גונסלס. מאטריום זה נשקף נוף מרהיב של עמק הנהר קרדנס.

לאחר מכן נכנסים אל המקום המקודש דרך פתח שיש בו קשת כפרית וארכאית ללא אבן ראשה, המציינת מאפיין ויזיגותי. כתומכים יש לה עמודים תאומים עם כותרות מעניינות מאוד.

מול פתח זה אפשר לראות את שלוש המערות שנחצבו בסלע. המערה המזרחית ביותר היא ככל הנראה החלק העתיק ביותר, ומאמינים שבה התגורר מייאן הקדוש. זהו המנזר הוויזיגותי, המורכב מסדרת מערות שנחצבו בשתי קומות המחוברות על ידי באר שם נאמר כי מייאן הקדוש התגורר עד מותו בשנת 574. הוא נקבר ממש כאן, עד שב-1053 הוא הועבר למנזר סן מייאן דה יוסו למטה בעמק. במנזר סוסו נשמרה האנדרטה מעל קברו, בסגנון רומנסקי, שם מיוצג הקדוש כפסל שכוב. זו יצירה המיוחסת לאותו פסל מקתדרלת סנטו דומינגו דה לה קלסדה (ספ') בלה ריוחה.

הזיזים מתחת לקרניז הם המפוארים ביותר מבין כל הסדרות הידועות מסגנון המכונה אמנות ההתיישבות המחודשת (ספ') הייחודי לצפון ספרד, בדומה לאלה שבחזית המזרחית של מסגד קורדובה. אלה עיטורים מהצורה המכונה Rinceau המבוססים על צלבי קרס קלאסיים, שושנות של כוכבים בעלי 6 פינות; תוספת משולשת שנוספה במרכז החזית הקדמית, פתוחה ומעוטרת בגלגלים ובמשולשים מפותלים. ניתן לומר כי זהו "בארוק" מוזערבי אמיתי שהתרחש במאה העשירית בלה ריוחה. בכנסייה יש שתי ספינות.

מערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מערת הגלוסקמה (La cueva del Osario) – מכילה שרידים אנושיים שנמצאו בקברים הרבים שנמצאים במערות בתוך המנזר ומחוצה לו.
  • מערת חדר התפילה של הקדוש (La cueva del oratorio del Santo) – מייאן היה רועה צאן שחי בין המאות החמישית לשישית (הוא נפטר בגיל 101). יום אחד היה החליף את עדר הכבשים שלו בחיפוש אחר מפלט רוחני שנמצא בתוך המערות. אלה של סוסו היו הבית בשנות חייו האחרונות. מייאן נקבר במקום זה לאחר מותו (שנת 574). הפך לקדוש נוצרי בשנת 1030, ושנים לאחר מכן הפך לקדוש מגן של קסטיליה ונווארה

אתר מורשת עולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 בדצמבר 1997 הוכרזו המנזרים סן מייאן דה יוסו וסן מייאן דה סוסו אתר מורשת עולמית של אונסק"ו,[1] ויחד עם מנזר גואדלופה, אל אסקוריאל ומנזר פובלט הם המנזרים בספרד (אנ') שזכו לתואר זה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • El Mozárabe. Volumen 10 de la serie La España románica. Autor: Jacques Fontaine. Ediciones Encuentro 1978. Madrid.
  • OLARTE, Juan B. Monasterio de San Millán de la Cogolla. Suso y Yuso. Editorial Edilesa, 2005.ISBN 84-8012-4092-4.
  • OLARTE, Juan B. España en ciernes o la vida de San Millán. Editorial Edilesa, 1998. ISBN 84-8012-205-6.
  • BANGO, Isidro. Emiliano, un santo de la España visigoda, el arca románica de sus reliquias. Fundación San Millán, 2007. ISBN 978-84-935340-5-9.
  • IBAÑEZ RODRÍGUEZ, Miguel. El Monasterio de San Millán de Suso: Arte, historia y poesía. Ediciones Edilesa, 2000. ISBN 84-8012-261-7.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אגדה, שמקורה אולי בבלדה אבודה בשם קנטר דה חסטה (cantar de gesta, "שירים על מעללי גבורה"), המספרת סיפור של ריב ונקמה משפחתית, ובמרכזו רצח שבעת התינוקות, הנסיכים, של לארה

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]