לדלג לתוכן

מנזר שיו-מר'ווימה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מנזר שיו-מר'ווימה
შიომღვიმე
מידע כללי
סוג מנזר אורתודוקסי עריכת הנתון בוויקינתונים
על שם שיו מר'ווימלי עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום מצחתה מתיאנתי עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גאורגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה ? – המאה ה־6
תאריך פתיחה רשמי המאה ה־6 עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 41°51′44″N 44°38′25″E / 41.86236111°N 44.64025°E / 41.86236111; 44.64025
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מנזר שיוֹ-מר'ווימֶה (בגאורגית: შიომღვიმე, פירוש: "מערת שיו") הוא קומפלקס מנזרי ביניימי בגאורגיה. עדות למסורת רוחנית ואדריכלית לאורך למעלה מ-1,400 שנים. המנזר שוכן במחוז כארתלי, כ-8 ק"מ מערבית למצחתה, על הגדה השמאלית של נהר הקורה, בתוך שקע טופוגרפי מבודד מוקף צוקים גבוהים משלושה צדדים. המנזר הוקם במחצית השנייה של המאה ה-6 (סביב שנת 560–570) על ידי הנזיר, שִׁיּוֹ מְרְ'ווִימֵלִי (אנ'),[1] אחד משלוש עשרה האבות האשורים שהגיעו לגאורגיה כמיסיונרים. שיו בחר לחיות את שנותיו האחרונות בפרישות מוחלטת בתוך מערה עמוקה (מר'ווימה בגאורגית) בעומק 11 מטרים, שם גם נקבר. משם נגזר שם המנזר: "המערה של שיו". במהלך ציד פגש שיו את אֶווָגרֶה צִיחֶדִידֵלִי (גאו'), אציל רם מעלה ממצחתה, שהושפע מקדושתו, נטש את חיי החצר והפך לתלמידו הקרוב. שיו מינה אותו לראש הקהילה, והוא עצמו פרש למערה.

כבר בראשיתו זכה המנזר לתמיכת המלך פרסמן החמישי (אנ'), שתרם כפרים ובנה כנסיות. בין המאות ה-11–14 המנזר הפך למרכז מדעי וספרותי מוביל. בשנת 1126 העניק המלך דוד הבנאי למנזר עצמאות משפטית ורכוש רב. בין השנים 1199–1202 הקימה תמר, מלכת גאורגיה מערכת מים מתוחכמת במנזר. בבאות עת פעל הפילוסוף הנודע פעל במנזר אַרסֶן מאִיקַאלתוֹ (אנ') שהביא לתקופת של פריחה רוחנית.

מהמאה ה-14 ועד המאה ה-19 היה המנזר תחת חסותה של משפחת אַמִילַאחווָרִי (אנ'), משפחת גאורגית, ששחזרה את המנזר פעם אחר פעם בעקבות הרס כבד שגרמו הפולשים כמו הח'ווארזמים, הסלג'וקים, הלֶקִים (גאו'), הפרסים הספווים, העות'מאנים. בסוף המאה ה-19 שוקם המנזר תחת הנהגת הבישופים אלכסנדרה אוֹכּרוֹפִּירִידזֶה (גאו') ולאונידה, פטריארך גאורגיה, ועוטר בפרסקאות על ידי הצייר ניקולוז אנדרייב.[2]

המבנים המרכזיים במתחם המנזר כוללים את כנסיית יוחנן המטביל (המאה ה-6): המבנה העתיק ביותר, הבנוי בתבנית "צלב חופשי"[3] עם כיפה, כשחלקו חצוב בסלע. בתוכה נמצא המעבר למערה הקדושה של שיו. כנסיית העלייה של מרים (הכנסייה העליונה): הוקמה על ידי דוד הבנאי במאה ה-12. לאחר שנהרסה על ידי הפרסים, שוקמה במאה ה-17 כבזיליקה בעלת שלושה ספינות. כנסיית רוממות הצלב (המאה ה-12): כנסיית אולם הממוקמת על פסגת הר בדרום-מזרח המתחם, המכילה פרסקאות מקוריים מהמאה ה-13. חדר האוכל (רפקטוריום): מבנה מרשים עם שכבות בנייה מהמאות ה-7 עד ה-17, המעוטר בקשתות דקורטיביות.

המאפיינים הייחודיים של המנזר כוללים מערות הנזירים בצוקי רכס סָרקִינֶה (אַחָלטבָּה)[4] הסמוכים חצובות למעלה מ-100 מערות (בשיאו של המנזר היו כ-1,000) ששימשו למגורי נזירים וחוברו ביניהן במנהרות וסולמות. מערכת הובלת המים של מנזר שיו-מר'ווימה (גאו') - פרויקט הנדסי שהוביל מים מהכפר סחַאלטבָּה (גאו') דרך צינורות חרס ומנהרה חצובה בהר ישירות למנזר. ספרייה - המנזר החזיק ספרייה עשירה ביותר; לפי עדויות, בשנת 1804 היו בה ספרים כתובים על קלף בכמות שמילאה 10 עגלות שוורים. בשל ההגנה שמספקים הצוקים מפני רוחות, האזור עשיר בצמחייה (אלונים, פרחי בר) ובבעלי חיים, ומתאפיין בפריחה מוקדמת כבר בינואר. נכון ל-2020 המנזר מתפקד כמנזר גברים פעיל תחת סמכות הכנסייה הגאורגית.

גאוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שיו מר'ווימה ממבט על

תנאי השטח הייחודיים של אזור המנזר משלבים בידוד טופוגרפי קיצוני עם עושר בוטני, שעיצבו את אופיו של המקום כמרכז רוחני והנדסי. המנזר ממוקם במחוז כארתלי, ברשות המקומית מצחתה (אנ'), כ-8 ק"מ מערבית לעיר מצחתה, על הגדה השמאלית של נהר הקורה.

המתחם שוכן בתוך שקע טופוגרפי (רו') קטן יחסית (כ-4,500 מ"ר) המוקף משלושה צדדים – מזרח, צפון ודרום – בצוקים גבוהים ותלולים. רק הצד המערבי נותר פתוח, וממנו נשקף נוף לעבר עמקי כארתלי ונהר הקורה למרחק של 20–30 ורסטאות. המנזר שוכן על המדרון הדרומי של רכס סרקינה.[4] השם "סרקינה" נגזר מעפרות הברזל והנחושת שנכרו באזור בעת העתיקה (רקִינָה בגאורגית זה ברזל). השקע נוצר כתוצאה מזרימת מי גשמים עזים שפרצו נקיקים בדרכם לנהר, והותירו אחריהם קירות סלע המורכבים מחלוקי נחל ואבנים קטנות, תופעה הנראית גם בעומק המערה המקורית של שיו הקדוש.

מצפון למנזר, על המדרונות התלולים של רכס סָרקִינֶה,[4] יש מעל למאה מערות בהן השתמשו נזירים כמגורים מאז ימי הביניים המוקדמים

הצוקים האנכיים של רכס סרקינה אינם רק גבול גאוגרפי אלא חלק ממבנה המנזר. מערות הנזירים היו תאי הנזירים (אנ'). בצוקים שמצפון למנזר חצובות למעלה מ-100 מערות (בשיאו של המנזר היו כ-1,000) ששימשו למגורי נזירים. הבעבר היו תאי המערות מחוברות באמצעות מנהרות ומרפסות, והגישה אליהן התאפשרה רק באמצעות מנהרות אנכיות וסולמות עץ, דבר המעיד על אופיו הסגפני של המנזר. מעברים אלו קרסו עם חלוף הזמן.

הגאוגרפיה המקומית הקשתה מאוד על אספקת המים באזור, שהיה יבש וחסר מים. על פי האמונה המעיין קטן הנובע ליד שער המנזר ומטפטף באיטיות. נוצר מדמעותיו של נזיר שאיבד את כד המים שלו. אבל כמות המים שהמעיין מספק לא משמעותית. בשל המחסור, הוקם פרויקט הנדסי מרשים שהוביל מים מהכפר סחַאלטבָּה. המערכת כללה צינורות חרס ומנהרה שנחצבה בתוך ההר כדי להעביר את המים לצידו השני של המדרון.

אף שהוא מוגדר כמדבר, המקום נהנה מהגנה מפני רוחות צפוניות בזכות רכסי ההרים הגבוהים. עובדה זו מאפשרת פריחה מוקדמת של סיגליות וצבעוני בר כבר בינואר ובפברואר. נבואה שניתנה לשיו הקדוש: "יהי המדבר הזה מלא בבני אדם", כרמז לכך שהמקום השומם יהפוך למנזר משגשג. הכינוי "מדבר" לא מתייחס בהכרח לצחיחות אקלימית (שכן האזור מתואר כעשיר בצמחייה וביערות), אלא לבידוד הטופוגרפי ולתחושת השממה והפרישות שאפיינו את המקום בעת הגעתו של שיו הקדוש. האזור עשיר בעצי אלון, אדר, אפר וצפצפה. בעבר טופחו במקום גנים וכרמים שהניבו פירות ויין משובח שנשמר במֶרַאנִי (מרתף יין (אנ')) הכוללות כדי חרס גדולים (כּווֵברִי (אנ')). המראני נבנה על ידי דוֹמֶנטִי השני (אנ').[5]

הגישה למנזר הייתה כרוכה במעבר בדרכים הרריות מסוכנות, ביניהן דרך המכונה "דרך הגיהנום" בשל הירידה התלולה והמפחידה שלה לתוך השקע. השם "דרך הגיהנום"[6] מתאר קטע מסוים ומאתגר במיוחד בדרך המובילה מהעיר מצחתה אל מנזר שיו-מר'ווימה. השם ניתן לאחד הנקיקים העמוקים שלאורכו מתבצעת ירידה תלולה מאוד. המקום דחוס וסגור מכל עבריו על ידי הרים וצוקים גבוהים התלויים מעל לראשו של העובר בדרך. קטע דרך זה, העובר ברכס הרי קוֹדמַאנִי,[7] מתואר ככזה שאינו עביר כלל לכלי רכב (כרכרות) בשל היותו חתוך על ידי נקיקים רבים ומכוסה לסירוגין ביערות ובשיחי קוצים. חלק ממערות המגורים של הנזירים חצובות בצוקים הנמצאים בראשו של "נקיק הגיהנום". מיד לאחר המעבר ב"דרך הגיהנום", הנוף משתנה לטובה והופך לציורי יותר, עם יערות וזרימת מים המלווים את המתפללים בדרכם אל הקודש.

אדריכלות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כנסיית יוחנן המטביל
כנסיית יוחנן ומגדל הפעמונים שלה

מתחם מנזר מנזר שיו-מר'ווימה הוא קומפלקס אדריכלי עשיר שהתפתח החל מהמאה ה-6 ועד המאה ה-19. המתחם משלב כנסיות מונומנטליות, מבני שירות, תשתיות הנדסיות ומערות חצובות בסלע, המשקפים את התפתחות הנצרות והאדריכלות הגאורגית. המבנים המרכזיים במנזר כוללים את:

כנסיית יוחנן המטביל (קפלה) הוא המבנה העתיק ביותר במתחם, שנבנה עוד בחייו של שיו הקדוש (שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-6). הכנסייה היא מסוג צלב חופשי,[3] כאשר חלקה התחתון חצוב ישירות בתוך הסלע ומידותיה הן 13.5x7.8 מטרים. היא בנויה מאבני נחל ואבנים שבורות, וצורת הצלב שלה ניכרת גם מבחוץ, בתוך הכנסייה נשמר ציור קיר של קדוש מימי הביניים. בתחילת המאה ה-11 (1010–1033) בהוראת הקתוליקוס מלכיצדק הראשון (אנ') הותקן בכנסייה איקונוסטאזיס, קיר איקונין עשוי לוחות אבן מגולפים בתבליטים עשירים, הנחשב לאחת הדוגמאות היפות של אמנות ועיטורים גאורגיים מימי הביניים. על ארבעת לוחותיה המגולפים יש תבליט אחד - השילוש הקדוש, הצליבה, שמעון המרטיר ומרים, פגישתם של שיו ואֶווָגרֶה (גאו').נכון לשנת 2020, הפריט המקורי שמור ומוצג במוזיאון האמנות של גאורגיה. בסוף המאה ה-19 עוטרה הכנסייה בפרסקאות בסגנון אקדמי על ידי הצייר הרוסי ניקולוז אנדרייב.[2]

כנסיית הקבורה של שיו (מערה-כנסייה) ממוקמת ממערב לכנסיית יוחנן המטביל ובנויה מעל המערה שבה חי ונטמן שיו הקדוש. זהו בור-מערה עמוקה וחשוכה (בגובה כ-11 מטרים) שבו בילה שיו את שנותיו האחרונות. המערה צרה בחלקה העליון בדומה לבאר ונפתחת לתוך מבנה הכנסייה שנבנתה במאה ה-11 ביוזמת אב המנזר מיכאל. בשנת 1733 שופץ המבנה על ידי גיווי אמילאחוורי ואשתו בַּאנגוּאָה,[8] המערה חוברה לכנסיית יוחנן המטביל באמצעות פתח מקושת. שיו הקדוש בחר לחיות במערה זו בבידוד מוחלט במהלך שנותיו האחרונות. על פי צוואתו, הוא נטמן בתוכה, וקברו הפך למוקד עלייה לרגל ולמקום הקדוש ביותר במנזר. המערה נראית לעיני עולי הרגל מלמעלה, אך הכניסה אליה היא מצידה המערבי של הכנסייה דרך מסדרון חשוך המוביל מכיוון חדר האוכל או דרך פתח בכנסיית יוחנן המטביל.

כנסיית העלייה של מרים (הכנסייה העליונה - "זֶמוֹ אֶקלֵסִיָה") היא החלק המרכזי של הקומפלקס. הכנסייה נבנתה במקור בין השנים 1103–1123 בהוראת המלך דוד הבנאי, שתרם למנזר רכוש רב. במקור זו הייתה כנסייה כיפה, אך לאחר שנחרבה על ידי שאה עבאס במאה ה-17, היא נבנתה מחדש בשנת 1678 כבזיליקה בזיליקה תלת-אפסידלית (אנ') (בניגוד למבנה הכיפתי המקורי) בעלת שלוש ספינות. מעל המבואה המערבית (אנ') נמצא חדרו של ראש המנזר, המשקיף לחלל התפילה דרך חלון. בצידה המערבי של הכנסייה נוסף בשנת 1733 מגדל הפעמונים, מבנה דו-קומתי המשלב חומרים וסגנונות. הקומה הראשונה בנויה מלבנים ואבני שבר בצורה ריבועית, והקומה השנייה היא מבנה משושה בעל קשתות מחודדות מלבנים וגג קוני. כנסיית רוממות הצלב[9] ממוקמת בנפרד מהמתחם הראשי, על פסגת הר במרחק של כקילומטר אחד לכיוון דרום-מזרח. כנסיית אולם מהמאה ה-12 עשויה לבנים ומכילה את ציורי הקיר העתיקים ביותר במתחם (מהמאה ה-13), הכוללים כתובות בכתב גאורגי עתיק (אסומתוורולי) ותיאורים של מחזורי חגים. מצפון לה נוסף במאה ה-17 מגדל פעמונים מגדל פעמונים בן שתי קומות בעל גג קוני, שקומתו הראשונה משמשת כשער. בתחילה היו למקדש שתי כניסות, דרומית ומערבית, האחרונה נהרסה מאוחר יותר.[10]

חדר האוכל (רפקטוריום) של המנזר ממוקם מדרום לכנסיית יוחנן המטביל מבנה רחב ממדים (19.5x9.92 מטר) הכולל שכבות בנייה השייכות לשלוש תקופות עיקריות: המאות ה-7 עד ה-9. המאה ה-12 והמאה ה-17. קירות המבנה מעוטרים בקשתות דקורטיביות, כאשר בסמוך לקשת הצפון-מערבית קבועה בקיר לוחית אבן קטנה עם תבליט צלב וכתובת בכתב גאורגי עתיק (אסומתוורולי). בסמוך למבנה חדר האוכל נבנה מֶרַאנִי (מרתף יין (אנ')) הכוללות כדי חרס גדולים (כּווֵברִי (אנ')). המרתף נודע בכינוי המפורסם "שִׁיוֹס מֶרַאנִי" (המראני של שיו). שם זה הפך לביטוי שגור בקרב הגאורגים לתיאור שפע וברכה שאינם נגמרים. מערכת המים של המנזר (שהוזרמה למתחם עוד במאה ה-12 על ידי הבישוף גיאורגי מצ'קונדידי) תוכננה כך שהמים יזרמו סביב כדי היין הגדולים שעמדו במרתף. מטרת המערכת הייתה לקרר את היין ולהגן עליו מפני קלקול בתנאי היובש והחום הקיצוניים של האזור. המבנה שיועד לאחסון היין נהרס כבר זמן רב לפני המאה ה-19 וכוסה ביער. עובדה זו מסבירה מדוע המראני אינו נמנה תמיד בין המבנים המרכזיים הקיימים במתחם, אלא נזכר בעיקר כזיכרון היסטורי וכחלק מהתשתית הכלכלית העתיקה של המנזר. הקתוליקוס דוֹמֶנטִי השני (אנ'),[5] הקים במאה ה-18 מרתף יין נוסף מאבן מסותת באזור הכפר דזֶגווִי (אנ'), שם היו ממוקמים כרמי המנזר, וגם אליו הובלו מים בצינורות כדי לקרר את הכדים.

במצוקים התלולים של רכס סָרקִינֶה (אַחָלטבָּה)[4] חצובות למעלה מ-100 מערות (במקורות מסוימים אף 1,000) ששימשו למגורים (אנ') החל מימי הביניים המוקדמים. המערות היו מאורגנות במערכת היררכית של שורות אופקיות, כאשר כל שורה הכילה 3–4 תאים וחוברו ביניהן במנהרות ומעברים דמויי מרפסות (אשר חלקם קרסו עם הזמן). הגישה אליהן מלמטה התבצעה דרך מנהרות אנכיות וסולמות עץ. המערות לא שימשו למגורים בלבד. בחלק מהמערות הוקמו כנסיות קטנות שכללואיקונוסטאזיס (קיר איקונות) מגולף, מה שאפשר לנזירים המתבודדים לקיים פולחן דתי מבלי לעזוב את צוקיהם. מערות הממוקמות במפלסים נמוכים יותר שימשו כאורוות לסוסים וכמחסני תבואה עבור צורכי המנזר ויישובי הסביבה. קיימת גם "מערה-כנסייה" קטנה (1.85x1.77 מטר) הבנויה על שרידי המקום שבו השתכן שיו לראשונה עם הגיעו לאזור. מבנה מגורים נוסף המכונה במקורות כמבנה אירופאי בעל גג שטוח, שנבנה על חורבות מבנים עתיקים. המבנה מחולק לחמישה חדרים כולל מטבח, נועד לאכלס שני נזירים בדרגת הירומונכוס (כומר-נזיר)[11] ועוזר (רו').

מערכת הובלת המים של מנזר שיו-מר'ווימה (גאו') נבנתה בשנת 1202 בתקופת שלטונה של תמר, מלכת גאורגיה בניהולו של אנטון צְ'קוֹנְדִידֵלִי,[12] סופר החצר של תמר המלכה. בניית המערכת הייתה בין השנים 1199–1202. המערכת תוכננה להוביל מים מהכפר סחַאלטבָּה (גאו') ישירות אל מתחם המנזר. המים הובלו באמצעות צינורות חרס. תוואי המערכת היה מורכב וכלל פתרונות תשתיתיים מתקדמים לאותה תקופה. חלק מהמים עברו בתוך תעלה מקורה. חלק אחר מהמערכת עבר דרך מנהרה שנחצבה בתוך ההר, מה שאפשר לספק מים גם למדרון השני של ההר. פרויקט תשתית זה מעיד על רמה גבוהה מאוד של אמנות הנדסית שהייתה קיימת בגאורגיה בראשית המאה ה-13. משלחת ארכאולוגית גילתה בשנת 1937, אקוודוקט באורך 2 ק"מ, שמימנו קיבלו אנשי המנזר את אספקתם.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרסקו במנזר. מימין לשמאל: שִׁיּוֹ מְרְ'ווִימֵלִי (אנ'), לוארסב השני (אנ') ודוד הבנאי
פרסקו במנזר. הכיתוב מעל לאיקונות בכתב אסומתוורולי. מימין לשמאל נסיכי ארגוותי, דוד וקונסטנטין (גאו'),[13] במרכז ארצ'יל מקאחתי (אנ') ומשמאל גיאורגי מאתוס (אנ')

הקהילה הנזירית הראשונה במקום זה נוסדה במחצית השנייה של המאה ה-6 על ידי הנזיר, שִׁיּוֹ מְרְ'ווִימֵלִי (אנ'),[14] אחד משלוש עשרה האבות האשורים שהגיעו לגאורגיה כמיסיונרים. שיו נולד באנטיוכיה למשפחה אצילה ועשירה והיה בן יחיד. הוא חונך על ברכי כתבי הקודש וכבר בגיל 20 בחר בחיי פרישות, חילק את הונו לעניים ושחרר את עבדיו. הוא היה אחד משלוש עשרה האבות האשורים שהגיעו לגאורגיה במחצית השנייה של המאה ה-6 (סביב שנת 560–570) תחת הדרכתו של יוֹאֲנֶה זֶדַאזְנֵלִי (גאו') כדי לחזק את הנצרות במדינה. לאחר שחי עם איוואנה בהר זדאזני, בחר שיו להתבודד בעמק סרקינה היבש והמבודד. הוא חי במערה חשוכה ועמוקה (כ-11 מטרים עומקה), ומכאן נגזר שם המנזר: "שיו-מר'ווימה" – המערה של שיו. על פי צוואתו, הוא נטמן באותה מערה, שהפכה לאתר קדוש. למרות שאיפתו להתבודדות, שיו משך אליו תלמידים רבים והקים קהילה נזירית. תוך זמן קצר הפכה לקהילת הנזירים הגדולה בגאורגיה, כבר בימי שיו הקהילה מנתה כ-200 נזירים, ובהמשך המספר צמח ל-1,500 ואף ל-5,000 נזירים על פי מקורות מסוימים.

הקשר המשמעותי ביותר של שיו היה עם אֶווַאגרֶה צִיחֵדִידֶלִי (גאו'), אציל רם מעלה ממצחתה שפגש את שיו במהלך ציד, חזה בנסיו והפך לתלמידו. כאשר שיו נסוג למערה להתבודדות מוחלטת. רגע לפני שנסוג לבידוד מוחלט כתב תקנון מנזרי עם 160 כללים לניהול החיים הנזיריים ומינה את אוואגרה לעמוד בראש הקהילה (אב מנזר).

אירוע בולט המופיע במקורות הוא הגעתו של המפקד צבאי פרסי ומנהיג האמגושים הפרסים[15] בגאורגיה, עומר, בתחילת המאה ה-7 למנזר במטרה להחריבו. לאחר שהגיע למנזר חזה בנס המיוחס לשיו הקדוש. בעקבות החיזיון, עומר ושניים מעבדיו החליטו להתנצר. הוא הוטבל בשם נאופיטוס (שפירושו "חדש באמונה") בגאורגית נֵאוֹפִּיטֶה אוּרבּנֶלִי (גאו') והצטרף לאחוות הנזירים במקום. נאופיטוס התקדם בהיררכיה הכנסייתית ומונה על ידי הקתוליקוס סמואל (גאו') לדרגת בישוף האפרכיה של אורבניסי (גאו'). בשל דבקותו בנצרות ופעילותו נגד עבודת האלילים הפרסית, הוא נתפס על ידי האמגושים הפרסים ונסקל באבנים למוות. הוצאתו להורג של נאופיטוס על ידי אותם כהנים נחשבה לאירוע בעל משמעות דתית ופוליטית עמוקה. הוא נחשב לאחד הקדושים של הכנסייה הגאורגית, ושמו מופיע ברשימת אבות המנזר ההיסטוריים שפעלו באתר לאחר תקופת שיו. אחד מעבדיו שהתנצרו יחד איתו, כריסטופורוס, מונה מאוחר יותר לאב המנזר של חלקו הדרומי של המתחם.

המנזר נהנה מתמיכה עקבית של המלוכה הגאורגית, שהפכה אותו ממרכז פרישות למוסד לאומי. המלך פרסמן החמישי (אנ') תמך במנזר בראשיתו, סייע כלכלית ובנה את הכנסיות הראשונות, בהן כנסיית יוחנן המטביל. במאה ה-12 (1103–1123) העניק המלך דוד הבנאי למנזר עצמאות משפטית וחסינות, תרם לו רכוש רב והורה על בניית כנסיית העלייה של מרים. המנזר היה בעלים של צמיתים רבים: כפרים שלמים ומשקי בית בודדים הפזורים בכפרים שונים, בתי בד, חנויות מסחר, עדרי בקר וכו'. בתקופה זו המנזר הפך למרכז אינטלקטואלי שבו פעל אַרסֶן מאִיקַאלתוֹ (אנ'), פילוסוף, מתרגם ומדען גאורגי. בעת כתיבת צוואתו הותיר דוד הבנאי טיפיקון שהובא ממנזר ג'ווארי. טיפיקון זה הוא הטיפיקון היחיד ששרד בשפה הגאורגית בצורת כתב יד. המנזר המשיך להיות מרכז למדע, כתיבה ותרגום, גם בתקופתה של תמר, מלכת גאורגיה. פעלו בו מלומדים נודעים ובעלי מלאכה שהכינו כתבי יד מעוטרים לספרייה עשירה במיוחד. בשנת 1202 הוקמה במנזר מערכת מים מתוחכמת להובלת מים מהכפר סחאלטבה, פרויקט הנדסי מרשים שהוזמן על ידי תמר. מה שאיפשר את המשך קיומו של המנזר בתנאי היובש של האזור.

ההיסטוריה המאוחרת של המנזר רצופה במאבקי הישרדות מול פולשים. המנזר נחרב פעמים רבות על ידי הח'ווארזמים, הסלג'וקים, בשנים 1722–1726 ניזוקה הכנסייה שוב כתוצאה מפלישת הלֶקִים (גאו'), ושופצה בשנים 1730-1733 יחד עם מבני מנזר אחרים על ידי גיווי אמילאחוורי השני ומגדל פעמונים בן שתי קומות נבנה ממערב למעל המבואה המערבית (אנ') כדי להגן על המנזר. בכניסה יש כתובת על שיפוצה על ידי גיווי אמילאחוורי ואשתו. בהמשך נחרב המנזר על ידי הפרסים הספווים, העות'מאנים, לעיתים בסיוע אצילים מקומיים שבגדו במלוכה. ההרס הקשה ביותר נגרם על ידי עבאס שאה הראשון שליט האימפריה הספווית במאה ה-17, שהחריב את המנזר לחלוטין בין השנים 1612–1614. המנזר נבנה מחדש על יסודותיו הישנים על ידי הנסיך גיווי אמילאחוורי.

במאה ה-14 העביר גיאורגי החמישי (אנ') את המנזר לבעלות משפחת האצולה זֶדגֵנידזֶה (גאו') (או זֶוודגִינִידזֶה)-אַמִילַאחווָרִי (אנ') כאות הוקרה על נאמנותם למלך. הם הפכו לפטרונית הרשמית של המנזר עד המאה ה-19. המשפחה הייתה אחראית גם לחידוש המבנים לאחר חורבנם בשנת 1733. פלישת הפרסים בראשות שאה עבאס (1614-1616), החריבה את המנזר כמעט לחלוטין. כנסייה העליונה נהרסה, והנזירים נאלצו להימלט. זו הייתה אחת התקופות הקשות ביותר למנזר. בני משפחת אמילאחוורי בראשם גיווי אמילאחוורי, שיקמו את המנזר פעמיים (ב-1678 וב-1733) ובנו את מגדל הפעמונים. בשנת 1735 הצבא הפרסי של נאדר שאה מהאימפריה האפשארית החריב שוב את המנזר וטבח בנזירים שנותרו בו.

בשנות ה-20 של המאה ה-18, כבשו העות'מאנים, את גאורגיה, וגרמו לחורבן נוסף ולצמצום של אוכלוסיית המנזר. המנזר היא שוחזר שוב על ידי משפחת אמילאחוורי בשנת 1733. כשפשטו הפרסים שוב, הם טבחו בנזירים רק שנתיים לאחר מכן. במאה ה-19, בסופו של דבר שיו-מר'ווימה, שוחזרה והמתחם הפנימי שופץ, אבל לא חזרה לחשיבותה ההיסטורית, ולתפקידה בחיים הרוחניים של גאורגיה. מהמאה ה-14 ועד המאה ה-19, משפחת אצולה זו הייתה הפטרונית של המנזר. בני המשפחה, ובראשם גיווי אמילאחוורי ונשותיו (תמרה ובאנגואה), דאגו לשיקומו לאחר החורבנות, במיוחד בשנים 1678 ו-1733. בשנת 1804 תועד אירוע חריג שבו איכרים חמושים פשטו על המנזר במחאה על המיסים הכבדים שהוטלו עליהם.

בשנת 1890, לאחר תקופה של הזנחה, שופצה הכנסייה שוב על ידי הבישוף אלכסנדרה אוֹכּרוֹפִּירִידזֶה (גאו'), ובמקומה השנייה של המבואה המערבית (אנ') נבנו חלונות מלבניים גדולים ומרפסת מתכת. בתחילת המאה ה-20 (1901–1903), תחת חסותם של אלכסנדרה אוֹכּרוֹפִּירִידזֶה ואחיו לאונידה, פטריארך גאורגיה, עוטרו הכנסיות במתחם בפרסקאות, שאויירו על ידי הצייר הרוסי ניקולוז אנדרייב.[2] דיוקנו של אלכסנדר אוקרופירידזה מופיע על המגדל מדרום לכנסיית העלייה של מרים. הדיוקן צויר בשנת 1914 על ידי האמן הגאורגי גיווי זָזִיַאשׁווִילִי (גאו').

במאה ה-20, תחת שלטונם של הבולשביקים, הרוסים לא רק ביטלו את עצמאות גאורגיה, אלא גם ביטלו את עצמאות הכנסייה הגאורגית, ביטלו את האוטוקפליה שלה והכפיפה אותה לסינוד של הכנסייה הרוסית (אנ') תחת מינויי אקסארכים (אנ'). הדבר השפיע על חיי הנזירים, כולל המנזר. בתקופת שלטונו של נשיא גאורגיה, מיכאיל סאקשווילי, ניתנו למנזר תרומות, ששימשו לכיסוי גג כנסיית יוחנן המטביל ברעפים. נכון לשנת 2020, המקום ממשיך לתפקד כמנזר פעיל.

מורשת ותרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרים, אם ישו (משמאל) מברכת את שיו. ברקע יוחנן המטביל. ציור קיר בכנסיית יוחנן המטביל

המנזר נחשב לאחד ממוקדי ההשכלה החשובים ביותר בגאורגיה בין המאות ה-11 ל-14. המנזר הייתה ספרייה עצומה. בשנת 1804 תועד כי כמות הספרים וכתבי היד במנזר הייתה כה גדולה, עד שהם בקושי היו נכנסים בתוך 10 עגלות שוורים. רבים מהם היו כתובים על קלף. המנזר הפך למרכז תרבות וכתיבה. במנזר פעלו מלומדים ופילוסופים נודעים, בראשם אַרסֶן מאִיקַאלתוֹ (אנ'), שתרגם וכתב יצירות חשובות. לצדו מוזכרים היסטוריונים כמו אַרסֶן (גאו'), בַּאסִיל (גאו') וגיורגי חוּצֵסמוֹנִיזוֹנִי (גאו'). במנזר שגשגה מסורת של העתקת ספרים, וכתבי יד מעוטרים מעשה ידי הקליגרפים המקומיים נחשבים ליצירות אמנות נדירות.

המתחם מהווה מוזיאון חי להתפתחות האמנות הגאורגית לאורך המאות. במאה ה-11 הוקם בכנסיית יוחנן המטביל איקונוסטאזיס, קיר איקונין עשוי לוחות אבן מגולפים בתבליטים עשירים מאבן מגולפת ביוזמת הקתוליקוס מלכיצדק הראשון (אנ'). יצירה זו, הכוללת תבליטים של סצנות מהתנ"ך והברית החדשה (כמו פגישת שיו ואוואגרה), נחשבת לאחת מפסגות הפיסול והאורנמנטיקה הגאורגית בימי הביניים. נכון לשנת 2020, הפריט המקורי שמור ומוצג במוזיאון האמנות של גאורגיה. על קירות המנזר מופיעים ציורי קיר מתקופות שונות. בכנסיית רוממות הצלב שרדו פרסקאות מהמאה ה-13, הכנסיות המרכזיות עוטרו מחדש בתחילת המאה ה-20 (1901-1903) על ידי הצייר הרוסי ניקולוז אנדרייב.[2] הציורים החליפו או כיסו את ציורי הקיר העתיקים שהיו קיימים בכנסיות הללו קודם לכן.

המנזר מילא תפקיד פוליטי ותרבותי כסמל לעוצמת הממלכה הגאורגית. דמויות כמו דוד הבנאי ותמר, מלכת גאורגיה לא רק תרמו מבנים, אלא הפכו את המנזר למוסד בעל חסינות משפטית ועצמאות כלכלית. דוד הבנאי אף קבע בצוואתו כי המנזר יוקדש לתפילה עבור המלכים. משפחת האצולה אָמִילַאחווַרִי שימשה כפטרונית המנזר במשך מאות שנים (מהמאה ה-14 עד ה-19). המנזר שימש כאתר הקבורה המשפחתי (אנ') שלהם, ורבים מחבריה אף בחרו לפרוש מחיי האצולה ולהפוך לנזירים במקום.

תרבות המנזר עוצבה על פי הקפדה על חוקים עתיקים וערכי סיגוף. שיו הותיר אחריו תקנון מנזרי – קובץ של 160 כללים לניהול חיי הנזירים, שהגדיר את אופיה הרוחני של הקהילה. המגורים במערות חצובות בצוקים יצרו "עיר אנכית" של התבודדות, שהפכה למודל לחיקוי עבור נזירים ברחבי גאורגיה. המנזר השפיע על השפה והדימויים בתרבות הגאורגית. שם המרתף, "שיוס מראני" (מרתף היין של שיו), הפך לביטוי שגור בשפה הגאורגית לתיאור שפע בלתי נגמר וברכה משמיים. הקירות והמבנים עמוסים בכתובות בכתבי היד הגאורגיים העתיקים (אסומתוורולי ומחֶדרוּלִי (גאו')), המנציחות את שמות הבונים והתורמים ומהוות מקור היסטורי יקר ערך. סיפורים כמו היווצרות "מעיין הדמעות" מדמעותיו של נזיר ששבר את הכד שלו הפכו לחלק בלתי נפרד מהמסורת המקומית המועברת מדור לדור. מימין לשער הכניסה למנזר נמצא מעיין (מעיין הדמעות), המוזכר בחייו של הקדוש שיו. עיצובו האדריכלי מתוארך לשנת 1901. האמונה היא כי יש למים אלה כוחות ריפוי, הם מים מבורכים ומגיעים בצורת דמעות.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מנזר שיו-מר'ווימה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ פירוש שמו שיו איש המערות
  2. 1 2 3 4 ניקולוז אנדרייב ‏Nikoloz Andreyev‏ (Q138836636) היה יה צייר רוסי שפעל במנזר בתחילת המאה ה-20. אנדרייב עבד במנזר בין השנים 1901–1903. הוא היה אחראי על ציורי הקיר (פרסקאות) בשתיים מהכנסיות המרכזיות במתחם: כנסיית יוחנן המטביל וכנסיית העלייה של מרים (הדורמיציון).
  3. 1 2 תבנית אדריכלית צלב חופשי (თავისუფალი ჯვარი) מתייחס למבנה שבו זרועות הצלב בולטות החוצה באופן ברור ("חופשיות" מחדרי פינה או חללים ממלאים). המבנה יכול להיות גם בלי כיפה. במקרה של שיוֹ-מר'ווימֶה צוין כי המבנה הפנימי כצלב בעל אפסיס אחד ושלוש זרועות מלבניות.
  4. 1 2 3 4 רכס סָרקִינֶה (אַחָלטבָּה) - სარკინეს ქედი (ახალტბის ქედი)
  5. 1 2 דוֹמֶנטִי השני (אנ') היה איש כנסייה גאורגי והפטריארך הקתולי של גאורגיה (אנ'), שעמד בראש הכנסייה האורתודוקסית הגאורגית משנת 1595 עד 1610 בערך.
  6. ↑ דרך הגיהנום (בגאורגית: ჯოჯოხეთის გზა; ברוסית: адская дорога)
  7. ↑ רכס קוֹדמַאנִי (კოდმანის ქედი) הוא רכס סלעי בגאורגיה, הידוע בעיקר כהמשך של רכס סָגוּרַאמוֹ (אנ'), על הגדה השמאלית של נהר אראגווי ליד מצחתה.
  8. ↑ היו שתי דמויות בשם גיווי אָמִילַאחווַרִי (გივი ამილახვარი) שפעלו לשיקום המנזר: הראשון הוא גיבי יותמיס דזה (בסביבות 1678) והשני הוא גיווי אַנדוּקַאפַּארִיס דזֶה (אנ'), שהיה נשוי לבַּאנגוּאָה (ბანგუა), אשתו השנייה, ופעל במאה ה-18. גיווי ובאנגואה רשומים כמי ששיקמו ועיטרו מחדש את המנזר לאחר שנפגע קשות. כתובות על קירות המנזר המנציחות את פועלם, בהן נכתב כי הם שיקמו את המבנים "למחילת חטאיהם ולגידול ילדיהם" (אנדוקאפאר ודימיטרי). באנגואה קבורה בתוך כנסיית יוחנן המטביל.
  9. ↑ כנסיית רוממות הצלב בגאורגית: ჯვრის ამაღლების ეკლესია
  10. ↑ ჯვრის ამაღლების ეკლესია (כנסיית רוממות הצלב) באתר novators.ge, (בגאורגית)
  11. ↑ הירומונכוס (אנ') או כומר-נזיר (יוונית: ερομόναχος) הוא נזיר וגם כומר במסורת הנוצרית המזרחית. הירומונכוס יכול להיות נזיר שהוסמך לכהונה או כומר שקיבל טונזורה מנזרית. כאשר אשתו של כומר נשוי מתה, לא נדיר שהוא יהפוך לנזיר, מכיוון שהכנסייה אוסרת על אנשי דת להיכנס לנישואין שניים לאחר הסמיכה ולא ניתן עוד לקדם אותם לדרגה גבוהה יותר. הסמכה לכהונה היא היוצא מן הכלל ולא הכלל עבור נזירים, מכיוון שבמנזר בדרך כלל יהיו רק כמה הירומונכוס והיירודיקונים (אנ') שדרושים לביצוע השירותים היומיומיים. בהיררכיה הכנסייתית, הירומונכוס הוא בעל דרגה גבוהה יותר מהיירודיקון, בדיוק כפי שכומר חילוני (אנ') (כלומר, נשוי) הוא בעל דרגה גבוהה יותר מדיאקון. בתוך שורותיהם, להירומונכוס יש סדר בכירות בהתאם לתאריך הסמכתם. מעל הירומונכוס נמצאים הגמון (אנ') וארכימנדריט.
  12. ↑ ანტონ ჭყონდიდელი
  13. ↑ דוד וקונסטנטין (גאו') היו נסיכי דוכסות אראגווי במחצית הראשונה של המאה ה-8. על פי מקורות הגיוגרפיים גאורגיים עתיקים הם נלחמו בגבורה כנגד הכובש הערבי מבית אומיה מרוואן השני (אנ') שפלש לארגוותי. הערבים לכדו אותם והוציאו אותם להורג כקדושים מעונים. הכנסייה הגאורגית הכריזה על דוד וקונסטנטין כקדושים מעונים.
  14. ↑ פירוש שמו שיו איש המערות
  15. ↑ האמגושים (אנ') היו כוהני דת זורואסטרים שכונו "כוהנים עובדי אש". על פי אמונתם האמגושים תחזקו מקומות פולחן בהם נשמרה "אש תמידית" עוד מהתקופה שלפני התנצרות גאורגיה. מאפיין מרכזי של הדת הזורואסטרית. באותה תקופה, האמגושים לא היו רק אנשי דת אלא כוח שלטוני דומיננטי בגאורגיה מטעם האימפריה הפרסית.
  16. ↑ ნათია ვარძელაშვილი
  17. ↑ לקסיקון טופו־ארכאולוגי - לקסיקון שמאגד שמות מקומות, טופונימים, זיהויים גאוגרפיים ומידע ארכאולוגי־היסטורי על חיי כארתלי
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מנזר_שיו-מר%27ווימה&oldid=43774543"