מנחם החברוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רבי מנחם בן רבי פרץ החברוני, הוא שמו־לכאורה של יהודי מצרפת ששהה בחברון מספר שנים ברבע הראשון של המאה ה-13. הוא מתואר ככותבה של איגרת בה סיכם בין השאר את מסורת הזיהוי של מקומות קדושים ליהודים בארץ ישראל שלמד להכיר בשנות מגוריו ומסעותיו בה, מפי היהודים יושבי הארץ.

תיאור החיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיבור המכיל את האיגרת המיוחסת לו מכיל שני חלקים. בחלק הראשון כעין יומן מסע המתאר עלייה לרגל לאתרים שונים בארץ ישראל, והחלק השני מלא בסיפורי בדיות. בחלק השני מתואר מנחם כשליח ציבור מזה שמונה שנים בחברון, ומצוין בה תאריך: תמוז ד'תתקע"ה.

תיאור המסע מתחיל בחברון, שם מבקר המחבר ביקור בקברי האבות, ממשיך לקבר יונה הנביא, ומשם הוא פונה לבקר את קבר רחל בבית לחם. משם הוא פונה לירושלים, שם שהה והתפלל במחיצת קהילה גדולה. חברי הקהילה הם "בעלי משנה ובעלי תלמוד ובעלי מקרא אנשי שם" (עמוד 37 במהדורת לונץ). בהר ציון ראה את קברי המלכים ויכול היה לראות משם גם את מקום בית המקדש, ואת הכותל המערבי "שעדיין קיים". מהר הזיתים הוא השקיף על מזבח שנבנה על ידי עזרא, ובעמק יהושפט ראה את קבר זכריה "שהיה כהן ונביא" ויד אבשלום. מכאן והלאה הופך המסע למבולבל, ושמות האתרים המופיעים בו אינם מסודרים בסדר הגיוני כלשהו. הוא סייר גם בגליל ובין השאר בארבל שם תיאר את קבר דינה.

בחיבור מופיעים אתרים שונים שלא במקומם המוכר כיום. לדוגמה, את קברו של רבי שמעון בר יוחאי הוא מאתר בכפר חנניה.

בחלקו השני של החיבור אוסף אגדות, שכל אחת מהן פותחת במשפט "ועוד הגיד לנו ר׳ מנחם בן פרץ".

אדולף נויבאואר, פרסם ראשון את החיבור בהלבנון (ה, 40, 1868, עמודים 626-629), ואחריו פרסמו אברהם משה לונץ ב"המעמר" (ג, תר"ף, עמודים 36-46).

אמינות החיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעות החוקרים חלוקות בשאלת אותנטיות ואמינות החיבור. ש' קליין[1], ראה בו זיוף מהמאה ה-19, אך ישעיהו זנה סבר שמדובר בכתב יד עתיק מהמאה ה-14, ומלאכי בית-אריה הגיע למסקנה שתיאור המסע, כמו גם כל הקודקס שבתוכו נמצא החיבור, כולם נכתבו בראשית המאה ה-13[2]. לדעתו של יהושע פראוור, החיבור הוא זיוף, אך אין זה מעשה ידיו של מחבר בן המאה ה-19, אלא של זייפן בן המאה ה-13. זה זיוף כושל, שהשתמש בקטעים של תיאורי־מסע אחרים, שכנראה היו כבר נפוצים בתפוצות המערב[3]. לעומתם, אלחנן ריינר סבור שמדובר ב"חיבור אמין, מדויק ומעניין".[4]

הכותב עצמו חשש כפי הנראה שיחשדוהו במניעים פסולים, ולכן כתב בתוך איגרתו:

"...והרואה זה הכתב מאילו הצדיקים הנקובים למעלה אשר נקבו בשמות אל יחשדוני ואל יאמרו בלבם כי למצוא חן בעיניהם כתבתי, וכדי להוציא ממון מהם כתבתי, כי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם כי כן קבלתי מבני מערבא (=בני ארץ ישראל), ואם יקשה הרואה ויאמר: איככה בני מערבא יודעים כי בני הצדיקים אשר נקברו שם כבר ג' אלפים שנה? גם אני הכותב אשיב להם מפי בני מערבא ולא מפי כתבם, כי אותם הדרים היום בארץ ישראל לא גלו מעולם משם עד היום... וקבלו איש איש מאביו מחורבן הבית ויודעין כל העניין... וכה קבלתי אני, מנחם החברוני."

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "וזאת ליהודה:מחקרים בתולדות ארץ ישראל ויישובה מוגשים ליהודה בן פורת". ירושלים : יד בן צבי, תשס"ג 2003. מאמרו של אלחנן ריינר, "מפיהם ולא מפי כתבם, על דרכי רישומה של מסורת המקומות הקדושים בארץ-שראל בימי הביניים".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ׳מכתב של ר׳ מנחם מחברון׳, ידיעות, ו [תרצ"ט], עמ' 29-19
  2. ^ ראו י׳ בן־צבי, שאר ישוב, ירושלים תשכ״ו, עמי 517-512
  3. ^ יהושע פראוור, תולדות היהודים בממלכת הצלבנים, עמודים 218-223
  4. ^ אלחנן ריינר, בין יהושע לישוע: מסיפור מקראי למיתוס מקומי, בתוך: ציון (כתב עת), 61, עמוד 288