מנשה דובשני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מנשה דובשני
מנשה דובשני, 1954
מנשה דובשני, בסביבות 1954
לידה יולי 1914 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 במאי 1984 (בגיל 69) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע מחנך, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מנשה דוּבְשָׁנִי (לעיתים נכתב דֻּבשני; כ'/כ"ב בתמוז תרע"ד, 14/‏16 ביולי 1914[1]י"ט באדר ב' תשמ"ד, 23 במרץ[2] 1984) היה מחנך ומחבר ספרי לימוד ישראלי, מורה למקצועות הומניים, מנהל בית ספר תיכון ומנהל בית הספר הגבוה להשתלמות מורים. חיבר עשרות ספרי עזר לבית הספר התיכון, ובזמנו היה שמו לשם נרדף לספרי עזר לבחינות הבגרות.[3]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנשה דובשני נולד בשנת 1914 בתל אביב הקטנה; אמו, רבקה, הייתה דור שלישי בארץ ישראל, ואביו, יוסף, היה איש העלייה השנייה. בשנת 1931 סיים את לימודיו בגימנסיה העברית בירושלים (בין חבריו לספסל הלימודים היו רענן ויץ, מיכאל קון ואהרן קציר).[4] לאחר מכן למד פילוסופיה וספרות[5] באוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת 1938 סיים בה תואר מוסמך[5] בפילוסופיה (במחזור השמיני,[6] אצל פרופ' ח"י רות).

עבד בכמה משרות פקידותיות בעת שהתגורר בירושלים, ובאמצע שנות ה-40 היה מזכיר מועצת קריית מוצקין. בתוך כך סיים לימודי משפטים בבית הספר למשפטים[3] וסיים עבודה משפטית מעשית, אולם אז החליט שפניו להוראה ומצא את מקומו כמורה בחיפה. באמצע שנות ה-50 לימד שנתיים במדרשה עברית בבואנוס איירס. בהמשך אותו עשור היה למנהל מחלקת החינוך של הרצליה[7] ולאחר מכן למנהל בית ספר תיכון בעיר.[5] כמו כן, כיהן כחבר מועצת עיריית הרצליה.

דובשני אהב את ההוראה לשמה ואת עיסוקי הרוח הקשורים בה. בפרט אהב ללמוד את המקרא, שבו ראה יצירה ספרותית ישראלית נשגבת.[5] בשנת 1958 היה ממשתתפי גמר חידון התנ"ך הראשון, שבו זכה האוטודידקט עמוס חכם.[8]

באמצע שנות ה-60 החל לכהן כמנהל בית הספר הגבוה להשתלמות מורים. הוא שימש כמנהלו במשך קרוב ל-18 שנה, עד פטירתו, זמן קצר לפני שעמד לסיים את תפקידו זה. לאורך השנים הרבה להרצות בתחומי התמחותו. הוא מצא את מותו ב-1984 בעת שנשא הרצאה במקרא.[9]

מנשה דובשני היה נשוי ליהודית דובשני, גם היא מורה (לבית הספר העממי) (נפטרה ב-2014),[10] והתגורר בשכונת נוף ים בהרצליה.[5]
היה אב לשתי בנות ובן:[5][10] אביביה רז-דובשני (פסיכולוגית, ואלמנתו של המחזאי אברהם רז (רוזנברג)[11]), גלעד דובשני (אדריכל ופרופסור לאדריכלות בפקולטה לעיצוב ב-HIT מכון טכנולוגי חולון[10][12]) ואפרת לוריא.

עבודתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דובשני החל את דרכו הספרותית בצעירותו. כבר בהיותו סטודנט החל לפרסם מאמרים מעל במות שונות, ובהמשך חייו פרסם מאמרים בעיקר בנושא המקרא בקבצים וכתבי עת כדוגמת "בית מקרא".

בנעוריו, בראשית שנות ה-30, פרסם סיפור בלשי בשם "תער הדמים", שראה אור כחוברת ב"ספריית הבלש" (תרצ"ב). מאוחר יותר באותו עשור, כשעבד כפקיד, פרסם בהוצאת מצפה ספר מקצועי, "ספר מכתבים מסחריים" (תרצ"ו), ובהמשך פרסם מהדורה חדשה שלו ("מכתבים מסחריים ומשרדיים", הוצאת מ. ניומן, תש"ט). כשנתיים לאחר מכן פרסם ספר מקצועי נוסף ללומדים את מקצועות הפקידות והמסחר, "משרדות ובנקאות" (הוצאת עבר, 1938). בתוך כך תרגם מאנגלית (בשם העט "מנשה בן-לוי") ספר על "הצד המיני של הנישואין" (תרצ"ח). באמצע שנות ה-40, בעת ששימש כמזכיר מועצת קריית מוצקין, פרסם את הספר "המועצה המקומית: חוקתה, סמכויותיה ופעולותיה" (י' צ'צ'יק; המחלקה לתרבות שליד הועד המרכזי של הסתדרות הפקידים העברים בא"י, 1946), שזכה בפרס מטעם חבר המועצות המקומיות.

הערכה וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמימות דעים שררה באשר לאיכות ספריו של דובשני; הם זכו לתפוצה נרחבת, והשם "דובשני" הפך שם נרדף לספרי הכנה לבחינות הבגרות. צדו השני של המטבע היה הביקורת שנמתחה על שספריו הביאו למעשה לכך שתלמידים יכלו לעבור את בחינות הבגרות מבלי שעיינו כלל במקורות ואף מבלי שרכשו מיומנויות אקדמיות, שכן די היה ללמוד את ספריו בעל-פה.

העיתונאי דוד לאזר, עורך המוסף הספרותי של "מעריב", כתב ב-1966:

קיצורו של דבר, – מודים בכל הכנות הראויה תמיד לשבח כל המועמדים לתעודת הבגרות, – כי הם אינם לומדים בכלל לא את ישעיהו הנביא, ולא את עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע, גם לא את ביאליק ואת מנדלי – שבכלל אינו אהוב עליהם ביותר – הם לומדים כמעט אך ורק את "דובשני". והם מלאים שבח והודיה לידידם זה, שכה מקל עליהם את המלאכה ומגיש להם את כל החומר הדרוש לבחינה כמין דייסה "לעוסה" ומוכנה לעיכול, בלי טירחה ובלי "בעיות", – הפך בה והפוך בה דכולי בה, במשנתו של האדון מנשה דובשני. צריך רק ללמוד אותו בעל-פה – ורק אותו – ולא תהיינה שום אפתעות בלתי-נעימות בבחינה, וה"בגרות" מונחת בכיס. הבו גודל לאדון דובשני האוניברסאלי, הטוב והמיטיב, ידידם הנאמן של הנוער המתבגר, הניגש לבחינות הבגרות.[13]

בתגובה למאמרו של לאזר כתב בוגר תיכון טרי מכתב למערכת שבו סיפר:

לגבי המושג "דובשני", שרווח בקרב התלמידים המתכוננים לבחינות ושהוצג על ידי ד. לאזר כ"אליל התלמידים". [...] [בבית ספרי] הכיתות השמיניות ההומאניסטיות היו צריכות "להשלים" לקראת המבחן בתנ"ך בכוחות עצמן וללא כל עזרה כ-90 פרקים בתנ"ך, כיוון שהמורים לא הספיקו לסיים את כל החומר [...] קצת יותר מ-50 אחוז מכלל הפרקים שבתוכנית הלימוד [...] מתעוררת השאלה: כיצד יצליחו התלמידים לעשות זאת? הרי בקושי מספיק זמנם לחזרה על החומר שכן למדו בכיתה, ועוד להכין באופן עצמי 90 פרקים? כאן, רבותי, המושיע הוא מר דובשני או מר יהודה רון ואחרים. ברור לכל, שהמצב אליו נקלעו התלמידים אינו מאפשר להם העמקה ועיון בספרי פירוש או באנציקלופדיה מקראית וכו', אלא לימוד ספריו של דובשני ואחרים. בספרים אלה מובא החומר בצורה מרוכזת ובהירה, הנוחה ללימוד מהיר.[14]

ב-1972 כתב יוסי ביילין ב"דבר" כי "בתחום הספרות העברית נותר דובשני המושל בכיפה", והוסיף: "המורים רותחים למראה ספרוניו המופצים בין התלמידים ומוחקים בזעם כל תשובה במבחן הנתונה להשראתו, אבל כלום לא עוזר".[15]

בכותבו על החוויה הישראלית, הפזמונאי וההומוריסטן יורם טהרלב, שהיה תלמיד תיכון בזמנו של דובשני, כתב:

לפני עידן האינטרנט שפתח לפני התלמיד הישראלי אפשרויות בלתי מוגבלות להעתיק עבודות מוכנות על נושאים שונים מבלי לטרוח בקריאת ספרים ובלימוד לשמו, היה קיים בארץ איש שהפך למושג. מנשה דובשני הוא שמו של (מורה?) שלמד היטב את החומר המיועד לבתי הספר, ישב עליו טוב טוב והוציא ספרים קצרים ומתומצתים שכל תלמיד (שבמקרה לא היה לו זמן להכין עבודה או להתכונן לבחינה), היה קורא את התקציר של דובשני לפני הבחינה והיה מוכן פחות או יותר. למקצועות ההומניים – ספרות, תנ"ך, היסטוריה – היה דובשני מכין אותך היטב. וכך גדל דור שלם של אנשים שלא קרא את ביאליק אך כתב עבודה על ביאליק, שלא פתח ספר היסטוריה אך סמך על דובשני.[16]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תער הדמים (חוברת כג של ספרית הבלש), תל אביב: הבלש, תרצ"ב.[17] (סיפור בלשי)
  • ספר מכתבים מסחריים, תל אביב: מצפה, תרצ"ו.
    • מכתבים מסחריים ומשרדיים, מהדורה חדשה, מתוקנת ומורחבת, תל אביב: מ. ניומן, תש"ט. (מהדורה חדשה, מתוקנת ומורחבת: תשי"ח)
  • משרדות ובנקאות: לבתי"ס למסחר לפקידים לסוחרים וללומדים בעצמם; עם 53 דוגמאות ו-3 טבלאות, ירושלים: עבר, 1938.[18] (מהדורה ב מתוקנת ומורחבת: 1951; מהדורה ג מתוקנת ומורחבת: 1955; מהד’ ד מתוקנת: 1960)
  • המועצה המקומית: חוקתה, סמכויותיה ופעולותיה, תל אביב: י' צ'צ'יק; המחלקה לתרבות שליד הועד המרכזי של הסתדרות הפקידים העברים בא"י, 1946. (הספר זכה בפרס קרוסבי מטעם חבר המועצות המקומיות)[19]
  • הרמב"ם: חייו ומשנתו, תל אביב: דביר (דביר לעם), תשט"ו.
  • שִעורים בספרות עברית וכללית: לבתי ספר תיכוניים, 4 כרכים, תל אביב: יבנה, תש"ך 1959–תש"ל. (מהדורה ב: תשכ"א 1960
  • שיעורים בשירת טשרניחובסקי: לבתי-ספר תיכונים, בהתאם לתכנית הלימודים של משרד החינוך והתרבות, 2 כרכים, תל אביב: יבנה, תשכ"א–תשמ"ג.[20]
  • שיחות חינוך: וחיבורים עיוניים, תל אביב: מסדה, 1962. (כולל דיונים ב-40 נושאים בתחומים שונים: המדינה, הארץ והעם; בית הספר והנוער; בעיות יחיד וחברה ונושאים כלליים שונים)[21]
  • עיקרי הנבואה: שִעורים בנביאים אחרונים, 2 כרכים, תל אביב: יבנה, תשכ"ה–תשכ"ו. (מהדורה ב מורחבת: תשכ"ט 1969)
  • מבוא כללי למקרא, תל אביב: יבנה, תשכ"ח 1967. (מהדורה ב מתוקנת ומורחבת: לפי תכנית הלימודים החדשה של משרד החינוך והתרבות: תל אביב: יבנה, תשל"ח 1978)
  • [חמישה חומשי תורה]: מהדורה ספרותית עם ראשי פרקים ושאלות לכל פרק, 4 כרכים, תל אביב: יבנה, 1971–1975:
    • ספר בראשית;; בתוספת סדרת נושאים על "ספר בראשית והאדם בן דורנו", תל אביב: יבנה, תשל"א 1971. (מהדורה ב מתוקנת ומורחבת לבתי-ספר תיכוניים וגבוהים: תשמ"ג 1983)
    • [2]. שמות–ויקרא; בתוספת סידרת נושאים על "שמות-ויקרא מבחינת זמננו".
    • [3]. במדבר; בתוספת סדרת נושאים על "ספר במדבר מבחינת זמננו".
    • [4] דברים; בתוספת סדרת נושאים על "ספר דברים מבחינת זמננו", תשל"ה 1974.
  • ארבעים מזמורי תהילים: (התוכן, המבנה והאמנות), תל אביב: עם עובד, תשל"ז 1977.
  • דרכי הסיפור המקראי: נושא מסכם בתנ"ך לבתי-ספר על-יסודיים וגבוהים: עיקרי תכנם של מאמרים נבחרים בתוספת ביאורים, מילואים ומאמרים, תל אביב: עם עובד, תשל"ח 1977.
  • נביאים ומנהיגים במקרא: שני נושאים מסכמים בתנ"ך לבתי-ספר תיכוניים וגבוהים: עיקרי תוכנם של מאמרים נבחרים בתוספת ביאורים, מילואים ומאמרים, תל אביב: יבנה, תשל"ח 1978.
  • בעיית הגמול ואמונת הייחוד במקרא: שני נושאים מסכמים בתנ"ך לבתי-ספר תיכוניים וגבוהים ..., תל אביב: יבנה, תש"מ 1979.
  • ירושלים וארץ ישראל במקרא: שני נושאים מסכמים בתנ"ך לבתי-ספר תיכוניים וגבוהים: עיקרי תוכנם של מאמרים נבחרים בתוספת ביאורים, מילואים ומאמרים, תל אביב: יבנה, תש"מ 1980.[22]
  • פרקי החוק בתורה: לבתי-ספר על-יסודיים ולבחינות בגרות, תל אביב: מישלב – מכון ישראלי להשכלה – מפעלי תרבות וחינוך, תש"מ 1980.
  • האדם במקרא: נושא מסכם לבתי-ספר תיכוניים וגבוהים, תל אביב: יבנה, תשמ"ג 1983.

נוסף על הספרים ברשימה שלעיל, דובשני פרסם עוד עשרות ספרי עזר לבית הספר התיכון ולהכנה לבגרות בנושאי ספרות עברית, המקרא ומחשבת ישראל.

אוטוביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנוה צדק ועד נוה צדק: (סיפור חייו של מורה ומחנך בארץ ובתפוצות), תל אביב: אייר, תשמ"ד 1984.

תרגום[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מ"י אקסנר, הצד המיני של הנִשואין; תרגם מאנגלית: מנשה בן-לוי, תל אביב: בריאות, תרצ"ח.
  • ארנולד בנט (אנ'), מלון בבל; עברית: מ' בן לוי, יפו: הספריה הקטנה, תשט"ז. (רומן)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים של ג' קרסל: כ"ב בתמוז תרע"ד, 16 ביולי 1914; על פי מכתב מאלמנתו לספרייה הלאומית באפריל 1992: כ' בתמוז תרע"ד, 14 ביולי 1914.
  2. ^ הקבר של מנשה דובשני בבית הקברות הרצליה, באתר BillionGraves.
  3. ^ 1 2 "דובשני, מנשה", בתוך: יעקב שביט, יעקב גולדשטיין, חיים באר (עורכים), לקסיקון האישים של ארץ-ישראל 1799–1948, תל אביב: עם עובד, תשמ"ג 1983, עמ' 149.
  4. ^ ירושלים | מחזור י"א לגימנסיה העברית, דבר, 29 ביולי 1931.
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 ...ויבינו במקרא | מנשה דובשני, מנהל בי"ס, דבר, טור 3, 1 באוגוסט 1958.
  6. ^ שמות המוסמכים של האוניברסיטה: מהסיום השמיני, הצופה, טור 1, 13 באפריל 1939.
  7. ^ במושבות | בית הספר המקצועי של "אורט" בהרצליה, על המשמר, 19 באוקטובר 1953; תערוכת בולים בבי"ס בהרצליה, דבר, 17 בינואר 1954.
  8. ^ וראו תמונה הקבוצתית של מתחרי הגמר של החידון: שמות האלופים האזוריים של חידון התנ"ך, דבר, 6 באוגוסט 1958.
  9. ^ אריה בן, מועצת הסטודנטים המקומית, מ. דובשני – מאחרוני הנפילים, מעריב, 10 באפריל 1984.
  10. ^ 1 2 3 יהודית דובשני, מודעת אבל באתר "אבלים".
  11. ^ רביעית, אך כלה, מעריב, 1 ביוני 1962; בבית המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו, דבר, 4 בנובמבר 1971; אבי המחזאי א. רז ז"ל מבקש לפסול האלמנה מניהול העזבון, מעריב, 7 במרץ 1972.
  12. ^ האתר של גלעד דובשני.
  13. ^ דוד לאזר, פצעי בגרות, מעריב, טור 3, 8 ביולי 1966.
  14. ^ ר. ג. (תלמיד), קוראים כותבים | בחינות הבגרות תשכ"ו, מעריב, טורים 1–2, 24 ביולי 1966.
  15. ^ יוסי ביילין, איפה פצעי (בחינות) הבגרות, דבר, טור 3, 12 ביוני 1972.
  16. ^ יורם טהרלב, איזו מדינה!: החוויה הישראלית בשירים; יועץ היסטורי: מרדכי נאור; יועץ שירים: יורם רותם, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשס"ח 2007, עמ' 121.
  17. ^ וראו גם: אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית: 1900–1948, כרך ב, תל אביב: דביר, תשמ"ח 1988, עמ' 440; אלי אשד, הבלש העברי הראשון: על דוד תדהר, בבלוג "המולטי יקום של אלי אשד", 28 באפריל 2006.
  18. ^ סקירה: בספרות ובאמנות, דבר, טור 7, 11 בפברואר 1938.
  19. ^ חולק פרס קרוסבי: זכו עו"ד הורנשטיין ומ. דובשני, המשקיף, 1 במאי 1945.
  20. ^ סקירה על כרך א': בשורות ספורות, מעריב, 1 בספטמבר 1961.
  21. ^ הוצאת מסדה, שיחות חינוך וחיבורים עיוניים, מעריב, 7 בספטמבר 1962 (מודעה).
  22. ^ סקירה: צבי אילן, ספר חדש, דבר, טור 4, 7 בפברואר 1980.