מנשה הלפרן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מנשה הלפרן
Менаше Галперн
לידה 10 בנובמבר 1871
שפטיבקה, אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 בינואר 1960 (בגיל 88)
סאו פאולו, ברזיל עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה יידיש עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום כתיבה ספרות יידיש
סוגה משורר, כותב זיכרונות, פיליטוניסט
צאצאים רבקה גלפרינה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מנשה הלפרןיידיש: האלפערן או היילפערן; באוקראינית: Менаше Галперн;‏ 8 בנובמבר 18719 בינואר 1960) היה סופר, משורר, עיתונאי וכותב זיכרונות ביידיש, יליד אוקראינה. פעל באימפריה הרוסית, בארצות הברית, בארץ ישראל ובברזיל, שבה היה מראשי התנועה הציונית ועיתונאות היידיש ונחשב ל'זקן סופרי היידיש' בדרום אמריקה.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנשה הלפרן נולד בשנת 1871 בכפר קורשטפובקה[דרוש מקור: האם כך נכתב השם?] שבווהלין, האימפריה הרוסית, כיום אוקראינה, למשפחה אמידה של סוחרי עצים וחוכרי אחוזות. מגיל 3 התגורר בבית סבו, נחמיה סטרניק, שהיה כדבריו "חוכר עשיר ולמדן" בכפר קליניני בווהלין, ובגיל 6 עבר להתגורר עם הוריו בכפר ברניבקה שבפודוליה, סמוך לפרוסקרוב (חמילנצקי). ב-1881, בתקופת מגוריו בכפר, התרחשו ההתנקשות בצאר אלכסנדר השני וגל הפוגרומים 'הסופות בנגב'. חוויותיו מאירועים אלו מפורטות בספר הזיכרונות שלו[1].

לאחר בר המצווה נשלח לעיר גריידונג כדי להמשיך בלימודי יהדות במטרה להיות 'רב או רבינר' (כלומר רב מודרני). בגריידונג התפרסם בשל כישורי הכתיבה שלו בעברית ובקיאותו ברומנים של שמ"ר, ולכן לבקשת חבריו החל לכתוב מכתבי אהבה עבור צעירי וצעירות העיר. אך עקב מחלה חזר לגור עם הוריו בכפר והמשיך בלימודי היהדות בעזרת מורים שהוריו שכרו עבורו.

ב-1891, בגיל 20, נישא לתמה קורמנסקי, בתו של סוחר תבואות בשם נפתלי קורמנסקי ובת למשפחה של חסידי סדיגורה מבסרביה. בעקבות נישואיו עבר להתגורר לצד משפחתה ביידניץ שבבסרביה, שם עסק בסחר בתבואות, אך עקב ירידת מחירים הפסיד את כספי הנדוניה שלו. ביידניץ הוא פגש את יהודה שטיינברג, לימים סופר עברי נודע, שגם הוא הגיע לעיר עקב נישואים לבת למשפחה חסידית. ביחד הם החלו בפעילות ציבורית ברוח 'משכילית' כאשר הלפרן פועל בגלוי ושטיינברג בסתר. כך הם קבלו את האחריות ל'תלמוד התורה' המקומי ודאגו ל'מלמד דרדקים' לילדי העניים. כמו כן ביחד עם בעלי המלאכה בעיר הם הדיחו את ראש הקהל ומינו ראש קהל 'משכילי'. כמן כן הקימו ספרייה שבה צעירי העיר שאלו ספרים וביתו היה מוקד לפגישות של נערים שנטו להשכלה בלילות שבת. בתקופה זו הלפרן סייע לפרסומו של שטיינברג כסופר עברי[2]. שטיינברג נואש מתקוותו להתפרסם כסופר עקב כישלון ספר הלימוד שהדפיס 'ניב שפתיים' והתפרנס כמורה. אך הלפרן שהעריך את כישרונו הספרותי של חברו אסף משלים של שטיינברג, בעזרת תלמידיו ואשתו, ושכנע אותו כי הם ראויים לפרסום. וכך ב-1893 נסע המשכיל והפעיל הציוני עזריאל איידלמן מידניץ לוורשה, ולקח עמו את כתב היד לספר המשלים 'בעיר וביער' של שטיינברג וכן דוגמאות מכתיבתו של הלפרן, כדי להראותם לי"ל פרץ ודוד פינסקי. ובעקבות כך ספרו של שטיינברג הודפס בהוצאת תושיה והוא התפרסם כסופר. בראש הספר הוא כתב הקדשה נרגשת להלפרן:

מנשה הלפרין!
אתה עוררת נפש נרדמה!
אתה פוררת כפור לבבי!
אתה הכינות לי מאור ושמש –
לך ספרי, אף לך עמלי.

יהודה שטיינברג, בעיר וביער, ורשה: תושיה, 1897.

ב-1896 נסע הלפרן לסובאלק, בירת פלך סובאלק (אנ') שבצפון-מזרח פולין, שם השתתף עם משפחת גיסו בבניית מחנות לצבא. בתקופה זו השתתף בוויכוחים על הציונות שהתעוררו בעקבות פרסום הספר 'אלטנוילנד' של הרצל. משם חזר ליידניץ ואחר כך אביו העביר אליו את החכירה של הכפר ברניבקה שבו הוא גדל. למרות האיסור על מגורי יהודים בכפרים ( כנובע מ'תקנות מאי' 1882), הלפרן קיבל את זכות החכירה בעזרת שיחוד פקידי הממשל. בתקופה זו עסק בתעמולה ציונית בעיר הסמוכה פרסקורוב, והשתתף ב'כנס הציוני הכלל אוקראיני הראשון' בקייב, ב-1898, בראשות דר' מקס מנדלשטאם . לאחר חמש שנות חכירה בברניבקה מצבו הכלכלי התחזק והוא תכנן להעביר את עסקיו לבסרביה. אך ערב נסיעתו נודע לו על הפוגרום בקישניב (1903). הלפרן פעל לאיסוף מזון ובגדים לנפגעי הפוגרום.

כרבים אחרים מיהודי רוסיה הפוגרום בקישניוב עורר את הלפרן ובני ביתו להגר לארצות הברית שם עבד בבית מרקחת בניו יורק שם התיידד עם דוד פינסקי ועם מנהיגי פועלים יהודיים כיוסף שלוסברג ומיכאל זמטקין שלימדו את השפה האנגלית. בתקופת שהותו שם הוא הוציא לאור שירים וסיפורי מעשיות במספר עיתונים יהודיים. משם נסע לפרובידנס, ברוד איילנד, ופתח שם בית חרושת אך עסקיו נכשלו. בעקבות כך, ובעקבות מכתב מהוריו שקרא לו לשוב החליט לחזור לאירופה ולנסות את מזלו בהקמת 'מכון לרפואת שיניים' בברלין. בברלין השתתף בתעמולה סוציאליסטית בקרב מהגרים יהודיים מרוסיה שנמלטו מפני גיוס למלחמת רוסיה-יפן. הוא הציג את עצמו כ'מהפכן בורגני' ופגש מחד תועמלנים סוציאליסטיים-ציוניים ומאידך בונדיסטים. בעקבות מהפכת 1905 והשמועות על פרסום חוקה הלפרן הצטרף אל זרם של מהגרים יהודיים שחזרו לרוסיה.אך בסמוך לחזרתו התרחש הפוגרום של המאות השחורות באודסה.

מנשה הלפרן עם בני משפחתו

בעקבות הפוגרום הלפרן קיבל את ברכת הוריו והיגר שוב לניו יורק ב-1.1906. שם רכש בשותפות בית מרקחת בברוקלין. בתקופה זו פרסם מאמרים בעיתוני יידיש, ובהם 'צוקונפוט'. לאחר שנתיים בניו יורק עקב לחץ של הוריו ואשתו החליט שוב לחזור לרוסיה, והתגורר בפרסקורוב סמוך להוריו שם עבד בחברת ביטוח. אחר כך נסע לוורשה כדי לנהל מפעל מסחרי. עם חזרתו מוורשה נפרד מאשתו הראשונה. ב 1911 קיבל הכרה כ'סוחר מדרגה ראשונה' שאפשרה לו מגורים בערי רוסיה שמחוץ לתחום המושב, קיבל אישור לפתיחת בנק ופתח בנק במוסקבה. הבנק ביצע פעילויות מסחריות עבור חברות מ'תחום המושב' ופירנס את בעליו עד ל'מהפכת פברואר' ב 1917. בשנת 1914 הלפרן הגיש ספר שירים לבית דפוס בוורשה אך פרוץ מלחמת העולם מנע את הדפסת הספר. במהלך מלחמת העולם הראשונה הלפרן נישא בשנית לדורה אוורבוך ממוסקבה. למרות האישור של 'סוחר ממדרגה ראשונה' הם נתקלו בקשיים בקבלת 'זכות המגורים' במוסקבה, ולכן עברו לבית קיץ בעיר פודולסק כ 36 קילומטר ממוסקבה.

פעילות ספרותית בעת המהפכה הרוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מהפכת פברואר 1917 הלפרן ואשתו חזרו למוסקבה. בתקופה זו, כחלק מפריחת התרבות העברית במוסקבה עקב מהסרת הצנזורה הצארית התגברה גם פעילותו הספרותית של הלפרן. במוסקבה הוא נפגש עם סופרי יידיש נודעים כ'בעל מחשבות' וש. רוזנפלד. בהמלצתם הוא הוזמן לכתוב בעיתון "פעטראגראדער טאגבלעט" בעריכת יצחק גרינבוים, ועבר לפטרוגרד. בעיתון זה הוא כתב פליטונים סיפורים ומאמרים. בעת שהותו בפטרוגרד התרחשה המהפכה הבולשביקית, וכן הגיעו הידיעות על הכרזת בלפור שעוררו וויכוח חריף בקרב היהודים. בפברואר 1918 חוגי היבסקציה הפריעו להוצאת העיתון ובמרץ 1918 הלפרן חזר למוסקבה, שם גרו אשתו ובתו רבקה (לימים רבקה גלפרינה (אנ'), עורכת ומתרגמת סובייטית ידועה).

במוסקבה נפגש עם חוג של סופרים ואומנים יהודיים ובהם דניאל טשארני, משה ברודרזון, והאומן אל ליסיצקי. מפגשים אלו הביאו להתאגדות פורמלית של חוג הסופרים והציירים במסגרת ה "מאָסקווער קרייז פון יידישע שרייבער און קינסטלער" (החוג המוסקבאי לסופרים ואומנים יהודיים) . בחוג היו 35 חברים, כאשר הלפרן נבחר לראש הדירקטוריון של האיגוד וטשארני למזכיר. האיגוד ארגן תערוכה של ציור ופיסול שבפתיחתה נכח דוד פרישמן ונאם מבקר הספרות שמואל ניגר (אחיו של טשארני). תקופה זו היא תקופת שיא בפעילותו הספרותית של הלפרן בחלק הראשון של חייו. כך תרגומים שלו לשירת המשוררים רבינדרנת טאגור ועומר ח'יאם הודפסו באנתולוגית תרגומי שירה כבר ב-1917 . כמו כן מחרוזת שירי הצוענים שלו: 'ציגיינער לידער' נדפסו במאסף 'קונסטרינג' ('טבעת האומנות') . וכן הוא הוציא ביחד עם חבריו לחוג משה ברודרזון, גרשון ברוידא ודניאל טשארני מאסף של שירים ליריים - 'זאלבעפארט'. כחלק מפעילותו הספרותית הלפרן רכש מהרץ אקצין את בית הדפוס של הוצאת 'חבר' והוציא בו לאור את ספרו של סגלוביץ' 'די וואנט' וכן את ספר שירים משל עצמו בשם 'זילבער-האר' (חוטי הכסף). ובנוסף הוציא לאור מחברת סיפורים וחרוזים לילדים מפרי עטו. אך עם התחזקות הפיקוח של השלטון הסובייטי על התרבות היהודית הלפרן נאלץ למכור את בית הדפוס שלו ליבסקציה במחיר זעום, ואלו החרימו גם את כל הספרים שהיו בדפוס. הלפרן חש כי הצ'קה, חושדת בו ולכן החליט ב 1922 לעבור לקייב. שם קיבל משרה בבית חרושת סובייטי לבירה. בתקופה זו הוא נזהר ממפגשים עם סופרי יידיש ופעילים ציוניים עקב חשש מהשלטונות.

הגירה לברזיל ופעילות עיתונאית, ספרותית וציונית בה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1925 קיבל הלפרן אישור ליציאה מרוסיה והזמנה לקונגרס הציוני ה-14 בווינה, כנציג של שלושים וחמש נקודות היישוב הסודיות שנותרו באוקראינה. הלפרן השתתף בוועדה הציונית הכלל-אוסטרית אך בעקבות החיפושים אחר יעד הגירה לא השתתף בקונגרס עצמו. לאחר שקיבל מכתבי המלצה מהרב צבי פרץ חיות, ומהפעיל הסוציאליסטי-ציוני יעקב זאב לצקי-ברתולדי[3] אל הפדרציה הציונית בריו דה ז'ניירו הוא החליט לנסות את מזלו בברזיל. וכך ב-4.1.1926 הלפרן הגיע בספינה לריו דה ז'ניירו. אשתו נותרה בשלב זה בווינה.

בריו דה ז'ניירו הוא התיידד עם אהרון קויפמן, עורך העיתון 'דאס אידישע וואכענבלאט' והחל להתפרנס מכתיבה של סיפורים, פליטונים ומאמרים עבור העיתון. הלפרן הרצה בציבור והשתתף בפולמוס אודות שפת ההוראה בבתי הספר היהודיים. למרות היותו סופר יידי הוא הגן על חשיבותה של העברית, בניגוד לעמדתם של היידישיסטים שסברו כי יש להתמקד ביידיש כשפת התרבות הבלעדית, וללמוד בבתי הספר היהודיים את התנ"ך בתרגום יהואש ליידיש וכך לוותר על העברית . משם יצא לסבב הרצאות בנושאים של ציונות מחד וספרות מאידך בערי החוף האטלנטי של ברזיל (סאו פאולו, קורטיבה, פורטו אלגרה) ואף ביישובים הקטנים שבדרך. לפי עדותו באחת התחנות המתינו לו התושבים ו'חטפו' אותו מהרכבת כדי שירצה בפניהם. במסעו הוא הקים מועדוני נוער במקומות בהם ביקר אך אלו לא החזיקו מעמד לאחר עזיבתו. משם המשיך לסיור בצפון ברזיל (באהיה ורסיפה)

מנשה הלפרן בברזיל

. עם הגעת אשתו לברזיל הם השתקעו בריו והלפרן קבל את משרת מזכיר התנועה הציונית בברזיל, וזאת במקביל להמשך כתיבתו ב'וואכענבלאט'. בשנת 1931 התמודד בבחירות לנציג הפדרציה הציונית לקונגרס הציוני ה-17 כנגד דר ש.א. יוריס נציג פועלי ציון. בעד הלפרן הצביעו הציונים הכלליים, הרוויזיונסטים והמזרחי. כלומר הוא נתפס כפעיל ציוני-כללי ללא השתייכות מפלגתית. כשחזר לריו מהקונגרס התחלפה הבעלות על העיתון ומשרתו של הלפרן בו בוטלה. בעקבות כך הוא נתקל בקשיי פרנסה, ואשתו עזרה בפרנסה על ידי מכירת אוכל שבישלה והשכרת חדרים. ב 1934 הוציא את ספרו הראשון בברזיל 'אויסן אלטן ברונעם' (מן הבאר הישנה) שהוא "ספר סיפורים על חיי העבר".

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב פעילותו ארוכת השנים בתנועה הציונית הלפרן ואשתו קיבלו סרטיפיקט לעלייה לארץ ישראל המנדטורית כ'ציוני וותיק'. וכך בערב חנוכה 1935 הוא עלה לארץ והתגורר בחיפה. אך לדבריו "הסוכנות היהודית לא הכינה מקומות עבודה עבור למעלה ממאתיים ציונים ותיקים ומצבם של תשעים וחמישה אחוזים מהם היה קשה". הוא מצא עבודה זמנית ככתב ב'יומן' של נתן אקסלרוד. לאחר כחצי שנה עבר לשכונת מוטניפיורי ומאוחר יותר לתל אביב. שם הוא עבד עם נתן פרלרברג ב'עזרה וביצרון'. כמו כן הוא ניסה לרכוש בית קפה ברחוב דיזנגוף אך הפסיד את כספי ההשקעה. לפרנסתם אשתו בישלה ארוחות צוהריים לפועלים. הלפרן חלה בריאותיו ונסע להתרפא בבית החולים לחולי שחפת בשכונת מקור חיים בירושלים אצל דר' וייזר. לאחר שמונה חודשי טיפול הוא שוחרר וייעצו לו לחזור לברזיל. אחותו רוזה ובנה יוסף שלחו לו כרטיסי נסיעה וב 12.5.1938 הם עלו על הספינה לברזיל "ובכינו כילדים על מר גורלנו לעזוב את ארץ ישראל"[4].

אחרית ימיו בברזיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

וכך ערב מלחמת העולם השנייה הלפרן ודורה אשתו חזרו לריו שם קנו פנסיון לחוף הים שדורה הפעילה. אך עקב בריאותו הוחלט שמזג האוויר החם בריו לא מתאים לו והם עברו לקורטיבה. לא ידוע על פעילותו בתקופה זו ונראה כי מלחמת העולם השנייה והאיסור שהוטל על ידי ממשלת ברזיל על פעילות ציונית מחד ועיתונות יידיש מאידך גרמו לנסיגה בפעילותו הציבורית. לאחר תקופה בסביבות קורטיבה הם עברו לסאו פאולו, שם מנשה קיבל משרה בבית האבות החדש. הוא עבד שם במתן הרצאות והקראה לזקנים.

הלפרן תיאר תקופה זו כתקופת 'הסתיידות רוחנית' וחיים מתוך אינרציה בסביבת הקשישים. בתקופה זו הוא הפסיק לכתוב. עד שבשנות ה-40 הוא נפגש עם המלחין ברנרד הוף, כאשר השיחות ביניהם והתלהבותם המשותפת מ'הרוחני והיפה שבחיים' החזירו להלפרן את מרצו הרוחני. גם הזמנתו לקונגרס התרבות היהודי בניו יורק ב 1948 סייע לתחייה הרוחנית שלו. בקונגרס זה פגש מאות אנשי רוח יהודיים וראה את "המשך הספרות היהודית, את ההתנגדות לכליה בגלות ואת האפשרות לתחייה[5]". ככמו כן לדבריו גם הקמת מדינת ישראל תרמה להתעוררות כוחות היצירה שלו, ובעקבות אירועים אלו הוא ניגש לכתוב את הספר 'פארמעטן', שיצא לאור בסאו פאולו 1952. וכן ספר מקבץ של שיריו 'לידער'שיצא בסאו פאולו 1959. מנשה הלפרן נפטר ב-1960.

ספר זיכרונותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירתו החשובה ביותר של הלפרן היא ספר זיכרונותיו, 'פארמעטן: זכרונות און שילדערונגען'. הספר נכתב באחרית ימיו כשהוא מתקשה בראייה ונעזר בצעירה שרה צ'רשנייה לשם הכתיבה. למרות זאת הספר מלא בפרטי פרטים על חיי היהודים בתחום המושב בשלהי המאה ה-19. את המניע לכתיבת ספרו הוא מציג כך:

מאז ימי בחדר לדרדקים הלכתי בדרך העפר של המסורת המזרח אירופאית, שמחתי בהשתחררה מן הפנאטיות ומגידוליה הזרים לעמה. ידעתי את המוסר היהודי והשתתפתי במאבק עבור סגולותיו. לדורי וגם זה שבא אחריו היו כוחות מיסטיים ועוצמת חיים לקיום היסטורי בר קיימא. עם בוא השואה כולם הושמדו. עם השמדתם נגדע מהלך החישול של תקופת 'בדמייך'. דווקא בגלל זה אני מאמין שעובדת קיומה ומאבקה צריכים להגיע לידיעת הדורות הבאים, לא רק בגלל הצורך ההיסטורי, אלא דווקא כדי להיות מעיין חדש לשאוב ממנו עידוד ויכולת להמשיך את קיומנו הלאומי... לזיכרונותיי קראתי 'גווילים' כי גווילים משמשים להנחת אבן פינה, במקרה זה למצבתו של הדור אותו אני מתאר.

מנשה הלפרן, פארמעטן. סאו פאולו 1952

חלקו הראשון של הספר הוא אוסף של פרקי הווי וזיכרונות. הלפרן טוען שהמאה ה-19 החלה עבור היהודים בשנות ה-70 שלה, והוא מתאר מחד את ההווי המסורתי ומאידך את רוחות השינוי שהחלו מתקופת ילדותו. בפרק הראשון 'בזמנים של לינצקי ושמ"ר' הוא מציג את השפעתם של שני הסופרים הללו על הפצת הקריאה ביידיש בקרב ההמון היהודי. בניגוד לעמדה הביקורתית כלפי שמ"ר שהתקבעה מאז חיבורו הביקורתי של שלום עליכם 'שמרס משפט'. הלפרן מציג את שמ"ר כמי שבזכות הרומנים מושכי הלב שלו בני המעמדות הנמוכים והנשים למדו לקרוא ובזכות חידושי הלשון שלו היידיש הפכה מז'רגון לשפה מכובדת. כמו כן הרומנים שלו החדירו רוח של אהבה רומנטית לחברה היהודית השמרנית ונתנו לגיטימציה לבני הדור הצעיר למרוד כנגד נישואי השידוך שנכפו עליהם. הפרק השני של הספר מתאר את חוכרי האדמה היהודיים, מעמד שלא נכתב עליו דיו בספרות שהתרכזה בחיי השטעטל. החוכרים התגוררו בכפר בלא קהילה יהודית ועמדו בקשר יומיומי עם האיכרים. לפי תיאוריו חייהם היו קרובים לטבע וספוגים ברוח של חריצות והשבחה של הנכסים שתחת ניהולם. הפרק השלישי 'גלות צארית ופוגרומים' מתאר את המהפך שחל עם ההתנקשות בצאר אלכסנדר השני והסופות בנגב. הוא מתאר את חוויות ילדותו בעת הפוגרומים את המאמצים של מעמד החוכרים לשמר את בסיס פרנסתו למרות תקנות מאי. הפרקים הבאים מתארים עוד מהווי היומיום היהודי: השטעטל, רכוש וטובין אצל היהודים, הבית היהודי, טיפוסים כגון בטלנים נצחנים ושלומיאלים, עוני, פרנסה וההבדל בין ימות השבוע לשבתות וחגים, מעשיות חילוניות ותענוגות, נוסעים וסנסציות, שמד, השכלה ומשכילים וזקנה. חלקו השני של הספר הוא אוטוביוגרפיה קצרה של המחבר הכתובה בשפה תמציתית וממוקדת בחייו רבי הפעלים ברוסיה, ארצות הברית, ברלין, ברזיל וארץ ישראל. בשנת 2014 הספר תורגם מיידיש לעברית על ידי אלתר אופיר והופיע בהוצאה עצמית.

שלמה צבי היילפערן אביו של מנשה

הלפרן חותם את ספרו במילים:

הסבים סיפרו מפי קודמיהם שלא היה שום הבדל- דורות דתיים אחרי דורות דתיים. כל הדורות היו ארוגים זה בזה. דורו של אבא שלי כבר היה אחר, משכיל, מרגיש בבית בעולם הגדול ועם המדינה ושפתה.... אני שואל את עצמי את השאלה האם מותר לכותב זיכרונות יהודי בשנות השמונים שלו לשאול את הנוער היהודי העכשווי בארצות הגולה: האם תחזירו לנו את כל מה שיש לנו בייסורי הקיום היהודי? האם תוכלו למהשיך ולארוג את חוט הזהב בארצות הזרות?

הלפרן, פארמטען.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זילבער האר, מוקבה: חבר, 1918. ספר שירים
  • זאלבאפערט, מוסקבה: לעבן, 1918. ספר שירים ביחד עם משה ברודרזון, גרשון ברוידא ודניאל טשארניי.
  • אויסן אלטן ברונעם, ריו דה ז'ניירו: גרופע פרניט, 1934. –'מן הבאר הישנה'.
  • פּאַרמעטן: זכרונות און שילדערונגען, סאן פאולו: אלוועלטלעכער אידישער קולטור-קאנגרעס, 1952 ("גווילים: זכרונות ותיאורים" – ספר זיכרונות ואטוביוגרפיה)
  • אונדזער בייטראג, ריו דה ז'ניירו: יידישן שרייבער-קרייז, 1956. אנתולוגיה של ספרות ידייש בברזיל ובה שני שירים של הלפרן.
  • לידער, סאו פאולו: ספרי, 1959 – ספר שירים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ערך אודותיו בלקסיקון Yiddish Leksikon- Biographical Dictionary of Modern Yiddish Literature
  • ·דב סדן, אבני מפתן, הוצאת י.ל פרץ, תל אביב, 1961. עמ' 298–305 ביקורת על הספר 'פארמעטן'
  • יעקב גלאטשטיין, אין תוך גענומען, הוצאת 'פועלי ציון התאחדות', בואנוס איירס, 1960. עמ' 235–239. ביקורת על 'פארמעטן'.
  • יעקב גלאטשטיין, 'מיט מיינע פארטאגביכער', הוצאת י.ל. פרץ, תל אביב, 1963. עמ' 418–427 ביקורת על ספר השירים 'לידער'.·
  • יעקב פאט, "ווער וועט וייטער שפינעםן דעם גאלדענעם פאָדעם?", די צוקנונפט, 3.1955. כרך 60, מס' 3. עמ' 133–135.
  • ל קופרשטיין, יהודה שטיינברג. בתוך: ל קופרשטיין ויצחק קורן, פרקי בסראביה, הוצאת נתיב, תל אביב, 1952. עמ' 121–129. אודות סיועו של הלפרן להדפסת ספרו של שטיינברג.
  • שלמה הללס, סופרי בסרביה. התקופה, ספר ל-לא. הוצאת מוסד גוסלאבה ושטיבל, ניו יורק, תש"ו. עמ' 794–795. באותו נושא.
  • Genady Esraikh, In Harness ,Syracuse University press, New York,2005.pp37-45 על 'החוג המוסקבאי לסופרים ואומנים יהודיים' שהלפרן היה פעיל בו ועמד בראש ההנהלה שלו.
  • א אבטשוק, עטיודן און מאטריאלן, הוצאת ליטעראטור און קונסט, חרקוב, 1934. עמ' 25–29 על החוג המוסקבאי לסופרים ואומנים יהודים
  • דניאל טשארני, א יארצענדליק אזא, הוצאת 'ציקא', ניו יורק, 1943. עמ' 227–229, 293-299. על פעילותו ביחד עם הלפרן במוסקבה.
  • ·סופי גרייס-פולק, השפעתו של שמ"ר על קוראי יידיש, חוליות 10, 2007 החוקרת מתבססת על ספר זיכרונותיו של הלפרן כמקור אודות תפוצת ספריו של שמ"ר והשפעתם על קהל הקוראים.
  • ,Alyssa Quint ,"Yiddish Literature for the Masses?”,AJS Review Vol. 29, No. 1 (Apr., 2005), pp. 61-89 - החוקרת מתבססת על ספר זיכרונותיו של הלפרן כדי לתאר את קהל היעד של ספרות היידיש וקהל הקוראים שלה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מנשה הלפרן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מנשה האלפערן, פארמטען, סאו פאולו, אלוועלטלעכער אידישער קולטור-קאנגרעס, 1952. כל ההפניות לציטוטים שלו להלן יהיו מספר זה.
  2. ^ ל קופרשטיין, יהודה שטיינברג. בתוך: ל קופרשטיין ויצחק קורן, פרקי בסראביה, הוצאת נתיב, תל אביב, 1952. עמ' 121–129. וכן שלמה הללס, סופרי בסרביה. התקופה, ספר ל-לא. הוצאת מוסד גוסלאבה ושטיבל, ניו יורק, תש"ו. עמ' 794–795.
  3. ^ לצקי-ברתולדי היה ממקימי המפלגה הציונית-סוציאליסטית (צ.ס.) יחד עם מורו נחמן סירקין. חברי המפלגה היו טריטוריאליסטים (בעד מציאת טריטוריה עבור העם היהודי, לאו דווקא בא"י). ראה עליו כאן https://amhasefer.wordpress.com/tag/לצקי-ברתולדי/
  4. ^ האלפערן, גווילים, הוצאה פרטית, 2014 עמ' 216
  5. ^ האלפערן, גווילים, עמ' 218.