מנשה שאוה
מנשה שאוה (1944 - 31 במרץ 2003) היה פרופסור לדיני משפחה ודיני ירושה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שאוה נולד בעיראק לדוד ונעימה. עלה לישראל עם משפחות בהיותו כבן שבע. לאחר סיום שירותו בצה"ל למד לתואר ראשון במשפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה. את התואר סיים בשנת 1967 בהצטיינות יתרה, והמשיך לתואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים, אותו סיים בשנת 1969,[1] שבה גם הוסמך כעורך דין.[2] בשנת 1972 קיבל מאוניברסיטת תל אביב תואר דוקטור בציון מעולה. מאז סיום לימודיו לתואר ראשון שימש כמרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב בתחומים דיני משפחה, דיני ירושה ומשפט בין-לאומי פרטי ובין-דתי. שאוה נודע כמרצה אהוב על הסטודנטים, אשר מתבל את הרצאותיו בהומור רב, מצטט מהזיכרון אינספור פסקי דין ומראי מקום מדויקים, ואף טורח ושולח מכתבי ברכה לסטודנטים אשר קיבלו אצלו ציונים גבוהים. הוא זכה פעמים רבות בתואר המרצה המצטיין בפקולטה למשפטים, ואף זכה בתואר מצטיין רקטור בהוראה בשנת תשס"א. בשנת 1979 הועלה לדרגת פרופסור חבר, ובשנת 1983 הועלה לדרגת פרופסור מן המניין. כיהן כחבר ועדת המינויים וועדת ההוראה של הפקולטה למשפטים וחבר סנאט האוניברסיטה.
בשנת 1986 היה פרופסור שאוה עורכו של כתב העת "עיוני משפט", ומאז שנת 1990 שימש ישב ראש הוועדה לדיני משפחה מטעם לשכת עורכי הדין בישראל. בשנים 1991–1996 כיהן כמנהל המכון להכשרת עורכי דין של לשכת עורכי הדין.
כתב שלושה ספרים, בראשם הדין האישי בישראל שיצא לאור בשנת 1977 וכן ערך מספר ספרים ובהם ספר הזיכרון בן שלושת הכרכים לשופט בית המשפט העליון חיים כהן. כמו כן פרסם כ-80 מאמרים משפטיים בישראל ובחו"ל, וכתיבתו מצוטטת בהסכמה בעשרות רבות של פסקי-דין של בית-המשפט העליון. תרומה גדולה בתחום דיני המשפחה תרם בקביעת כללים בסוגיה המורכבת והרגישה של מרוץ סמכויות בין בית המשפט האזרחי ובית הדין הרבני.
שאוה היה חתן פרס צלטנר הראשון (1978). זכה בפרס משרד המשפטים על שם השר פנחס רוזן (1973),[3] פרס חולון לספרות צורנית וחכמת ישראל (1986),[4] ופרס לשכת עורכי הדין (1993).
שאוה נפטר מדום לב ב-31 במרץ 2003 והובא לקבורה בבית הקברות ירקון.[5] שלוש שנים לאחר מותו יצא לאור ספר מנשה שאוה: מחקרים לזכרו בעריכת השופט אהרן ברק ופרופסור דניאל פרידמן.[6]
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנשה שאוה נישא בדצמבר 1969 לאביבה שוע, והם התגרשו ביוני 1975. הם נישאו בשנית ביוני 1978, והתגרשו בשנית ביוני 2002. בצוואה שערך בשנת 1997 כתב, בין השאר: "נוסף לכך יהיו זכאים אשתי אביבה שוע וילדי הקטינים לקבל זכויות פנסיה חודשית ממקום עבודתי באוניברסיטה בהתאם לתקנות המקובלות באוניברסיטה וכן פיצויי פיטורין המגיעים לי ותשלומים עבור ביטוח חיים". בהתאם לכך פנתה גרושתו לקרנות הפנסיה שבהן היה מבוטח, בתביעה לקבל פנסיית שאירים, אך תביעתה נדחתה בנימוק שאינה אלמנתו של שאוה. בית הדין הארצי לעבודה קיבל את עמדתן של קרנות הפנסיה, וכך הוחלט גם בעתירה לבג"ץ שהגישה אביבה שאוה-שוע.[7]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מנשה שאוה, באתר הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב
- הדס מגן, בשבוע שעבר הלך לעולמו פרופ' מנשה שאוה, מומחה לדיני אישות, בגיל 61, באתר גלובס, 6 באפריל 2003
- מירב לוי, פרופ' מנשה שאוה מבכירי המשפטנים בארץ הלך אתמול לעולמו, באתר News1 מחלקה ראשונה, 1 באפריל 2003
- כשרון נטו. בלי סל קליטה, בלי מרירות, מעריב, 17 באפריל 1991
- מידע על מנשה שאוה בקטלוג הספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מקבלי תואר מוסמר ודוקטור באוניברסיטה העברית, למרחב, 23 ביוני 1969
- ^ 105 עורכי-דין חדשים יקבלו היום תנודות הםמכה ישראל, הצופה, 4 במרץ 1969
- ^ חולקו פרסי קרן רוזן למשפטנים, מעריב, 15 באוגוסט 1973
- ^ פרס חולון לפרופ' שאוה, מעריב, 2 ביוני 1986
- ^ מנשה שאוה באתר GRAVEZ
- ^ ספר מנשה שאוה: מחקרים לזכרו, בקטלוג הספרייה הלאומית
- ^ בג"ץ 2673/06 אביבה שאוה-שוע נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואחרים, ניתן ב־21 באפריל 2009
