מנשה שהרבני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרב מנשה סלמאן שהרבני
Rabbi Menashe Sharabani.jpg
לידה 4 ביוני 1881
ז' בסיוון ה'תרמ"א
בגדאד, עיראק
פטירה 21 באוגוסט 1960 (בגיל 79)
כ"ח באב ה'תש"ך
מקום קבורה רמת גן
מקום פעילות בגדאד, בצרה, אבאדן ומחמרה שבכורדיסטן הפרסית, הודו, שאנגחאי, הונג קונג וסינגפור
תחומי עיסוק רב, פרשן מקרא, מחנך, שד"ר, פייטן ומשורר
רבותיו הרב משה צדקה והרב יוסף חיים מבגדאד
תלמידיו הרב סלמן חוגי עבודי, הרב יעקב מוצפי והרב יהושע משה.
חיבוריו כפתור ופרח, פרדס רימונים, הגדה של פסח - אגדה מקובצת, שירות ותשבחות, שירה לאל

הרב מנשה סלמאן שהרבני (4 ביוני 1881, ז' בסיוון ה'תרמ"א - 21 באוגוסט 1960, כ"ח באב ה'תש"ך) היה פרשן מקרא, מחנך ושד"ר, פייטן ומשורר, ורבן של הקהילות היהודיות באבאדאן ומחמרה שבכורדיסטן האיראנית. חיבר כ-900 פיוטים ושירים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בבגדאד שבעיראק לרב סלמאן שהרבני. בשל היות אביו המפרנס היחיד במשפחה הברוכת ילדים, לא היה לו תקציב לשלוח את בנו ללימודים באחד ממוסדות העיר, ועד גיל 12 לא ידע קרוא וכתוב. בגיל זה, בראש השנה של שנת ה'תרנ"ג, הצטרף כמנהג המקום (שייסד הרב צדקה חוצין (הראשון)[1]) ל'חבורת תהילים' והתקנא בילדים שידעו לקרוא היטב, ואז החליט ללמוד תורה בבית המדרש. אך בשל גילו ואפס ידיעותיו, מונה לשמש כעוזר למורה. לאחר תקופה קצרה עזב את תפקידו ועבר לתלמוד תורה אחר שנאות לקבלו כתלמיד, שם השלים במהירות את לימודיו.

בשנת ה'תרנ"ו עבר ללמוד בישיבת מדרש בית זלכה, אצל הרב משה צדקה. משנת ה'תרנ"ח בערך, הפך לבן בית אצל מנהיג יהדות עיראק, הרב יוסף חיים מבגדאד (בעל "בן איש חי"), והיה לתלמידו המובהק. שימש אותו, למד ממנו כתיבת סת"ם, שחיטה ומילה, והיה זה שהעלה את תשובותיו על הכתב.

לאחר נישואיו נשלח על ידי הרב יוסף חיים, לעמוד בראש הישיבה שבקבר עזרא הסופר, בסמוך לעיר בצרה שבעיראק. הקפיד על טבילה במקווה מדי יום. נהג בענווה ובפשטות, ועסק בהשכנת שלום. כשפרצה מחלוקת גדולה בבצרה, שאיימה לפלג את הקהילה, נסע לחכמי מדרש בית זלכה שבבגדאד שלא קיבלו את המידע הנכון, הסביר את המצב לאשורו והציע פתרונות, והם מינהו לתקן את המצב, וכשחזר השכין בה שלום. לפרנסתו עסק במסחר בדים ולא קיבל שכר על לימוד תורה.

כעבור שנתיים שב לבגדאד, ולאחר תקופה החל לשמש כמורה במדרש תלמוד תורה, שניהל באותה תקופה הרב יחזקאל הלוי אלווקיל, ובמשך שנים רבות העמיד שם תלמידים.

בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, הוזמן לשמש כרב בערים אבאדאן, ומחמרה (השוכנת לחופי המפרץ הפרסי), שבכורדיסטן הפרסית, ואחר שהתייעץ עם רבו הלך לכהן שם כרב. שאלות בהלכה הורצו אליו מיתר ערי פרס, והוא גם התכתב הלכתית עם רבני דורו. כשהחלה המלחמה להשפיע על המצב הכלכלי בעיראק, הורע מצבם הכלכלי של מוסדות הלימוד בבגדאד, שנתמכו בעיקר על ידי תרומות, והוא נשלח כשד"ר מטעם מדרש תלמוד תורה לאסוף כסף בקרב יוצאי בגדאד שבערי הודו. משם המשיך לסינגפור, הונג קונג ושאנגחאי שבסין. בכספים שאסף כילכל את המוסדות בעיראק.

בשנת ה'תש"ט עזב את תפקידו כרב בפרס, עלה לישראל והתיישב ברמת גן. לאחר תקופה חזר שוב לפרס כדי להעלות את בני ביתו ארצה. ובשנת ה'תש"י עלה שוב לישראל עם משפחתו ובני קהילתו, והתיישב ברמת גן. יחד עמו העלה צורת מנורה, גילוף עץ, עבודת יד עליה עמל 30 שנה, וסיימה בניסן ה'תרפ"ז. הוא תלה אותה בבית הכנסת 'ישרים' שם התפלל, להנצחתו[2].

נפטר ב-21 באוגוסט 1960 (כ"ח באב ה'תש"ך), ונקבר ברמת-גן. הותיר אחריו את בנו סלמאן.

ספריו ופיוטיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב שהרבני עסק רבות בכתיבה, וחיבר למעלה מ - 40 חיבורים. חיבוריו הושפעו מפרשן המקרא המלבי"ם, והוא אימץ את דרכו וסגנונו בביאור מילים והכנסתן לפשט הפסוקים. בכושר הניתוח שלו, הוא מצביע על מה נשענו דרשות חז"ל בפסוקי התנ"ך, ומיישב לפיהן את השאלות שעולות במקרא ובמאמרי חז"ל. בעלייתו ארצה מפרס, הביא עמו חלק מכתביו, וסמך על בני משפחתו שיעלו את שאר כתביו הנותרים, אך הם לא עשו כן והכתבים אבדו בפרס. מעט מהם נדפסו:

רק שניים מספרי הפיוטים שחיבר יצאו לאור, והם כוללים יחד 880 פיוטים ושירים, מלבד אלה שחיבר לכבוד ידידיו ותלמידיו - בכל מאורע משפחתי או כללי נהג לחבר שיר, ולכבוד יום העצמאות חיבר מספר שירים[2].

  • שירות ותשבחות - פיוטים ושירים.
  • שירה לאל - פיוטים ושירים, בגדאד ה'תרפ"ח.

תלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]