מסורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חומש עם הערות מסורה בשולי הטקסט

המָסוֹרָה היא אוסף של סימנים והערות המתלווים לנוסח המקרא, ומטרתה יצירת נוסח אחיד לכתיבת וקריאת המקרא בכל קהילות ישראל.

בעלי המסורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שבה הופץ המקרא בהעתקת כתבי יד ומסורת קריאתם הועברה על פה מדור לדור היה חשש גדול לטעויות אנוש ולשגיאות בהעברת המסורת. בעלי המסורה פעלו להתגבר על תופעה זו באמצעים שונים: כפי הנראה בעלי המסורה הם שהמציאו את סימני הניקוד וטעמי המקרא, שצורפו לעדי הנוסח של המקרא. הם השתמשו בהם כדי לתאר את הדרך המדויקת של הקריאה בתורה, וכך יצרו מעין "הקלטה" של הקריאה בתורה כפי שהייתה בזמנם. בעלי המסורה עסקו גם בספירת מילים, צירופי מילים ותופעות שונות במקרא, ובתיעודם - בהערות שנסמכו אל הטקסט של המקרא, ובספרים נפרדים. לדוגמה: את המילה "אותם", ניתן לכתוב בכתיב מלא ("אותם") או בכתיב חסר ("אתם"). הערת המסורה מציינת שיש בתורה ל"ט "אותם" מלאים בתורה. ומכאן שבשאר המקומות נכתב "אתם" חסר. עם זאת בעלי המסורה עדיין לא פיתחו חשיבה דקדוקית, אלא התרכזו בעיקר בתיעוד אופני הקריאה והנוסח.

ניצנים ראשונים של הערות בסגנון המסורה נמצאים כבר בתלמוד הבבלי, אך השימוש בהערות לצורך שימור הנוסח התפתח לכלל שיטה רק בתקופת הסבוראים. עבודתם של בעלי המסורה התפרסה במשך כעשרה דורות, ובעיקר מן המאה השמינית, עד להשלמתה במאה העשירית, שכבר נחשבת לשלהי תקופת הגאונים. ראשית מפעלם הייתה בבבל, שהיה מרכז פועלם של האמוראים, ולאחר מכן הועתק המפעל לטבריה, והמשיך בעיקר אצל הכהנים בני משמרת מעזיהו. אף שיש הרואים בכך שני מפעלים שונים, ניתן בהחלט לומר שאלו שהמשיכו בטבריה התבססו על מפעלם של אלו שפעלו בבבל.

לא הרבה ידוע על שמותם וחייהם של בעלי המסורה. בספר דקדוקי הטעמים אפשר למצוא רשימות מסירה של בעלי המסורה:

הדא מסורתא דמסר דוסא בר אלעזר בר אפסי, דקביל מרבי יהודה בבלאה, דקביל משמעון אבוהי, והוא קביל מרב אדא, ורב אדא קביל מן רב המנונא די אפיקה בנהרדעי, והוא קביל מן מנקדי דגלו מארעא דישראל לבבל, דאגלייה רופס כי היכי דלא תהוא אורייתא בארעא דישראל. וסכמו אוריתא ונביאים וכתובים עשרים וארבעה ספרי, די סכמו כד לא טעו, תרתין רבוון ותלת אלפין ומאתן ותלת, לא פחות ולא יתיר.

ועוד:

ואעלם אן קאלו עלי הדא אלשרט ואלקראן אן הדא הוא אלתלקין אל צחיח אלדי אכדנאה בקבלה שלאמת מאנשי כנסת הגדולה[1]. ואלה הם התלמידים אשר קימו וקבלו זה המאמר וכן שמותם: מהם אברהם בן ריקאט, וריקאט אביו, מקודם היה יקר יקרא כן, ואברהם בן פראח, ופינחס ראש הישיבה, והיה מקדם זה צמח בן אבי שיבה, וצמח הידוע בן צוארא, ור' חביב בן ר' פינחס פיפים, ואחייהו הכהן החבר ממדינת מעזייה.

ועם אלו היו ארבעה, אשר הזקן הגדול ז"ל, ואחריו היה בנו נחמיה ננפש, ואחריו היה משה בן נחמיה, ואחריו היה אשר בנו, ואחריו משה בנו יעני משה בן אשר, ואחריו היה אהרן בנו, יעני בן משה.

ודע כי זה אהרן בן משה בן אשר בן משה בן נחמיה בן אשר הזקן הגדול ז"ל היה אחרית השלשלה. וזכרו ואמרו כי אלו היו מן עזרא הכהן זצ"ל.

ועוד כי גם עם אלו הזקנים המלמדים הגדולים הנזכרים למעלה מלמדים אחרים והיו חכמים גדולים על קריאת ארבע ועשרים ובקיים בכל הנקודים והטעמים והמסורות וכל שמושיהם ואלה שמותם: מהם רב משה מוחֶה לכ' לב', ומהם משה העזתי הנקדן, וזולתם הרבה ולא נזכרו שמותם הנה.

הנודעים שבבעלי המסורה הטברנית היו רבי אהרן בן משה למשפחת בן אשר ומשה בן דוד למשפחת בן נפתלי, שחיו במאה ה-10.

במשמעות מורחבת, מכונים 'בעלי מסורה' כל מי שעסקו בהגהת נוסח המקרא של המסורה, גם בכל הדורות שלאחר חתימתו.

ענפי המסורה השונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למסורה ישנם שני ענפים מרכזיים - הענף הבבלי, הנקרא גם 'המסורה הבבלית', והענף הטברני, הנקרא 'המסורה הטברנית'. (במקרים רבים ניכר כי המסורה הטברנית שאבה את מקורותיה מהמסורה הבבלית.) כמו כן היה גם זרם, שולי יחסית, שפעל בדרומה של ארץ ישראל והוא המכונה המסורה הארצישראלית. למסורת הטברנית יצא שם של מסורת מדויקת ביותר, ושיטות הניקוד וטעמי המקרא שלה, והערות המסורה שלה, אומצו כמעט על ידי כל קהילות עם ישראל בתפוצות, למעט קהילות בבל ותימן, אשר המשיכו להשתמש גם בניקוד הבבלי עד תקופה מאוחרת.

למסורה הבבלית, הקרויה על שם קבוצת חכמים שעסקו במסורה בבבל, יש שיטת ניקוד משלה, השונה מהשיטה הטברנית המוכרת לנו. סימני הניקוד שלה נמצאים מעל לאות, וכן הפתח והסגול בה מאוחדים לסימן אחד. גם טעמי המקרא הבבליים שונים מהטעמים במסורה הטברנית: בניגוד לשיטת ההטעמה הטברנית, בה את שמאלו של טעם מחלק טעם השווה לו בדרגתו, בשיטה הבבלית גם את שמאלו של טעם יחלק טעם הנמוך ממנו בדרגה. הסיבה לכך היא ככל הנראה שטעמי המקרא של המסורה הבבלית שימשו בעיקר כסימני פיסוק, בעוד שטעמי המקרא של המסורה הטברנית שימשו בעיקר כסימני נגינה, והפיסוק הוא תפקיד משני שלהם[2].

גם למסורה הארצישראלית, ניקוד משלה, ואף סימני טעמי המקרא משלה, אם כי הם אינם מפותחים די הצורך.

סימני הניקוד מעידים גם על הגייה שונה שהייתה לבעלי המסורה. הטברנים לא הבדילו בין שווא נח לשווא נע ובין קמץ קטן לגדול, והבבלים לא הבדילו בין פתח לסגול (כמו בהגייה התימנית).

הערות המסורה גם הן שונות בין המסורה הבבלית למסורה הטברנית, במונחיהן ובדרך הסקירה שלהן, וכן יש ביניהן גם מחלוקות על נוסח המקרא.

נוסח המסורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נוסח המסורה

הערות המסורה תיעדו דיוקים בנוסח המקרא, למשל כתיב מלא וכתיב חסר, וכך שמרו עליו מפני טעויות.

אף על פי כן, נותרו הבדלים מינוריים בין המסורת הבבלית לבין המסורת הטברנית, הם מכונים "חילופי מדינחאי ומערבאי" (חילופי מזרחיים ומערביים).

גם בתוך המסורה הבבלית מצוינים חילופים בין בני העיר סורא לבני העיר נהרדעא, וגם בין אהרן בן אשר ובין משה בן נפתלי, מבעלי המסורה הטברנים שחיו בתקופת חתימת המסורה, היו חילוקי דעות בנוגע למילים מסוימות ולכללים דקדוקיים מסוימים.
דוגמאות:

  • את המילה "יששכר" יש לקרוא לפי בן אשר כ"ישכר" ואילו לפי בן נפתלי יש לקרוא "יששכר".
  • לדעת בן אשר האותיות ב או ל הבאות לפני מילה המתחילה בי' המנוקדת בחיריק - מנוקדות בשווא, לדוגמה: 'לְיִשְׂרָאֵל', לעומתו בן נפתלי סבור שיש לנקדן בחיריק ולהשאיר את הי' ללא ניקוד, לדוגמה: 'לִישְׂרָאֵל'.

המחלוקות בין בן אשר ובן נפתלי תועדו ב"ספר החילופים" הקדמון, וכן נדפסה רשימה מהם בדפוס ונציה בסוף התנ"ך.

הכרעה והתקבלות הנוסח[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספר תורה - שינויים במסורות

מסורתו של בן אשר היא כיום המסורת המקובלת בכלל ישראל. תרמה לכך הכרעתו של הרמב"ם להלכה:

וספר שסמכנו עליו בדברים אלו[3] הוא הספר הידוע במצרים, שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים, שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים, ועליו היו הכול סומכין, לפי שהגיהוֹ בן אשר ודקדק בו שנים והגיהוֹ פעמים רבות כמו שהעתיקוּ, ועליו סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתו.

על פי המסורת הספר שעליו דיבר הרמב"ם הוא כתר ארם צובא, עד הנוסח המרכזי של המסורת הטברנית, שהוגה ונערך על ידי אהרון בן אשר.

גם הדפסת המקראות הגדולות במהדורתו של יעקב בן חיים, שניסתה לשקף את נוסח המסורה (אך עם שגיאות רבות), שימשה כמודל לכל הדפוסים שבאו אחריה.

עם זאת, לצורך הגהת ספרי התורה נוסח המסורה לא התקבל כבלעדי. למשל, הרשב"א סובר ששינויי הנוסח שבספרי התורה לא גרועים מהפרטים שנחלקו עליהם בעלי המסורה הארץ ישראליים והבבליים, והוא מעדיף את השיטה המקובלת שנפסקה במסכת סופרים - ללכת אחר רוב הספרים הנמצאים לפנינו[4]. מסורת כתיבתם של ספרי התורה המוחזקים בידי האשכנזים והספרדים מבוססת על הכרעותיהם של הרמ"ה בספרו 'מסורת סייג לתורה' ושל רבי מנחם די לונזאנו בספרו 'אור תורה'[5], והיא שונה בכתשעה שינויים זעירים ממסורתו של בן אשר. ספרי התורה של התימנים תואמים לה לגמרי. למשל בספר במדבר, פרק כ"ב, פסוק ה', האשכנזים והספרדים גורסים "בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר", ואילו התימנים והמסורה גורסים "בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר", בלי האות וו.

באשר לכתיבת ספרי הנביאים התגלעה בסוף המאה העשרים מחלוקת בציבור האשכנזי אם יש להעדיף את חלוקת הפרשיות של כתר ארם צובא, או את החלוקה שעברה אצלם במסורת[6].

במאה העשרים נערכו כמה הוצאות של התנ"ך במהדורות שנועדו לשקף במדויק את נוסח המסורה. ביניהן: מהדורת מקראות גדולות הכתר, של פרופסור מנחם כהן, שבאה לשחזר את נוסח כתר ארם צובא כפי שהוא, מהדורתו המדויקת של הרב מרדכי ברויאר, המבוססת על הכתר ועל עדי נוסח אחרים של המסורה, ומהדורת כתר ירושלים של יוסף עופר והאוניברסיטה העברית, המבוססת על מהדורתו של הרב ברויאר ומוגהת פעם נוספת.

בויקיטקסט נערכה מהדורת 'מקרא על פי המסורה', גם היא על פי הכתר ועדי נוסח הקרובים לו, והיא זמינה לשימוש חופשי על פי רישיון CC-BY-SA[7].

ספרי המסורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סטטיסטיקות של התנ"ך#בתלמוד

כבר בתלמוד הבבלי נכתבו מספר הערות בסגנון הערות המסורה:

לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה. שהיו אומרים: וא"ו ד"גָּחוֹן"[8] - חציין של אותיות של ספר תורה. "דָּרֹש דָּרַש"[9] - חציין של תיבות. וְהִתְגַּלָּח[10] - של פסוקים. "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר"[11] - עי"ן ד"יער" חציין של תהילים. "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן"[12] - חציין דפסוקים... תנו רבנן: חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ספר תורה; יתר עליו תהילים - שמונה; חסר ממנו דברי הימים - שמונה.

עם זאת, ספרי המסורה עצמם נכתבו והגיעו לכדי שלימות רק במאה התשיעית והמאה העשירית.

חלק מדף מתוך 'מקראות גדולות הכתר' עם מסורה קטנה, מסורה גדולה ו'עין המסורה.

הערות המסורה הטברנית נכתבו בשני חלקים. החלק הראשון מכונה 'המסורה הקטנה', והיא כוללת הערות קצרות, לפעמים בנות אות אחת. מדגישה אותיות גדולות, קטנות ותלויות, ומציינת כמה פעמים באה תופעה מסוימת, או מילה בכתיב מסוים. למשל, בספר בראשית, פרק א', פסוק ב', ליד המילה"וָבֹהוּ" כותבת המסורה הקטנה את האות ב'. והכוונה – שהמילה 'ובהו' מופיעה שתי פעמים בתנ"ך. החלק השני נקרא המסורה הגדולה, והוא מפרט את הנכתב במסורה הקטנה. שני החלקים נספחים לטקסט המקראי ומלווים אותו. נוסח המסורה הטברנית משתנה מהעתקה להעתקה והערות זזות או מועתקות ממקום למקום. אפראט מדעי על המסורה התפרסם ב"מקראות גדולות הכתר", במטרה להקל על הבנתה.

המסורה הבבלית, לעומת המסורה הטברנית, נכתבה כחיבור נפרד מהטקסט, בעל נוסח קבוע, ההולך על פי סדר המקרא ומעיר על כל תופעה רק במקום הראשון בו היא הופיעה[13]. החיבור לא הגיע אלינו בשלימותו, ושיחזור של קטעים ממנו נעשה על ידי יוסף עופר בספר 'המסורה הבבלית לתורה - עקרונותיה ודרכיה'.

ספרי מסורה נוספים הם ספר אכלה ואכלה, המשווה בין מילים דומות בתנ"ך, ספר החילופים, המרכז את כל המקומות בהם נחלקו בן אשר ובן נפתלי, וספר דקדוקי הטעמים, המיוחס לאהרון בן אשר, שיחד עם רשימות מסורה נוספות (כמו רשימת החילופים בין בני בבל לבני ארץ ישראל) צורף לכתבי יד של המקרא, ומאוחר יותר גם נדפס איתם[14].

גם במסכת סופרים, שסודרה בתקופת הגאונים, ניתן למצוא הערות בסגנון המסורה, כגון תיעוד אותיות גדולות וקטנות, והשוואה בין פרקים דומים המובאים בספרים שונים.

עיסוק במסורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיסוק בדיוקי נוסח המקרא המשיך גם לאחר תקופת המסורה, ניתן להזכיר את יהב"י הנקדן בספרו עין הקורא, את הרמ"ה בספרו מסורת סייג לתורה, ואת הרד"ק בספרו עט סופר. כולם עשו שימוש בספרי המסורה.

ספרי המקראות הגדולות שנדפסו בשנים רפ"ד-רפ"ו (15241526) בדפוסו של דניאל בומברג שימשו כבסיס לכל המהדורות שבאו אחריהן, על אף שהיו בהם טעויות לא מעטות. את הצורך בהגהת הנוסח הזה, המכונה 'נוסח הדפוסים', מילאו רבי מנחם די לונזאנו בספרו אור תורה, ורבי ידידיה מנורצי בספרו מנחת שי.

ספר חשוב שנכתב על המסורה הוא ספרו של רבי אליהו בחור, שחי בתקופת הרנסאנס, 'מסורת המסורה'.

יש שראו את המסורה לא רק ככלי לשימור נוסחו המדויק של המקרא, אלא גם כהערות בעלות משמעות עצמית, ומצאו קשר בין פסוקים שונים שהמסורה משווה. כך למשל רבי יהודה החסיד והמהר"ם מרוטנבורג, שחיו בדור חסידות אשכנז, כתבו ספרים בשם 'טעמי מסורת המקרא' בהם הם דורשים את משמעותן של הערות המסורה. גם חלק הפרפראות בפירוש התורה של רבי יעקב בעל הטורים, שנדפס בהרבה חומשים יחד עם פירוש רש"י, עוסק בביאור המסורה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ישראל ייבין, כתר ארם צובה ניקודו וטעמיו, ירושלים תשכ"ט.
  • ישראל ייבין, מבוא למסורה הטברנית, אקדמון, ירושלים תשל"ב.
  • ישראל ייבין, המסורה למקרא, ירושלים תשס"ג.
  • מרדכי ברויאר, כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא, ירושלים תשל"ז.
  • מרדכי ברויאר, המסורה הגדולה לתורה מידי שמואל בן יעקב בכתב יד למ, ניו יורק תשנ"ב.
  • מרדכי ברויאר, מקראות שיש להם הכרע, אלון שבות תש"ן [תדפיס מתוך מגדים י (שבט תש"ן)].
  • יוסף עופר, המסורה הבבלית לתורה - עקרונותיה ודרכיה, ירושלים תשנ"ה.
  • יוסף עופר, ספרות המסורה של דורנו, המעיין, תשרי תשנ"ה.
  • מנחם כהן, מהו 'נוסח המסורה', ומה היקף אחיזתו בתולדות המסירה של ימה"ב, עיוני מקרא ופרשנות ב (תשמ"ו) 229-256.
  • מנחם כהן, האידאה בדבר קדושת הנוסח לאותיותיו וביקורת הטקסט, דעות; ביטאון האקדמאים הדתיים מז (תשלח) 83-101
  • מנחם כהן, ניצחונו של נוסח בן-אשר - אידיאה ומציאות: בירור ראשון, לשאלת האמינות של הבחנים לאפיון נוסחו של בן-אשר, תרביץ נג, ב (תשמד) 255-272
  • מנחם כהן, מגבשי כתיב במצחפי מסורה עתיקים ומשמעם לתולדות נוסח המקרא המקובל, דיסרטציה, 1973
  • ד"ר דוד לייאנס, המסורה המצרפת - דרכיה וסוגיה, באר שבע תש"ס.
  • מ' גלצר, "מלאכת הספר של כתר ארם צובה והשלכותיה", ספונות ס"ח ד (יט) [תשמ"ט].
  • הרב משה צוריאל, מסורת סייג לתורה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תרגום: ודע כי הם אמרו על זה החוק והקריאה כי זהו הסדר האמיתי אשר קיבלנוהו בקבלה של אמת מאנשי כנסת הגדולה. על פי א"א הרכבי, מכתב II בהצפירה, 21 לאוקטובר 1874.
  2. ^ הרב מרדכי ברויאר, למערכת הטעמים הבבלית, בתוך: שערי לשון, מוסד ביאליק, ירושלים תשס"ח
  3. ^ לגבי קביעתן של פרשות פתוחות וסתומות
  4. ^ תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן רל"ב. מסכת סופרים ו, ד.
  5. ^ הרב מרדכי ברויאר, כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ז עמ' 18
  6. ^ ראה למשל במאמר: "כתר ארם צובה - תולדות כתב-היד וסמכותו" בתוך: כתר ירושלים - תנ"ך האוניברסיטה העברית: הארות לנוסח ולמלאכת הספר, ירושלים תשס"א, עמ' 28* - 29*. וכן: דוד יצחקי, נביאי האמת וצדק, בני ברק תשנ"ה. צבי הירש הלוי גולדברג, מסורתנו ירושלים תשס"ג
  7. ^ מקרא על פי המסורה
  8. ^ ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק מ"ב
  9. ^ ספר ויקרא, פרק י', פסוק ט"ז
  10. ^ ספר ויקרא, פרק י"ג, פסוק ל"ג
  11. ^ ספר תהילים, פרק פ', פסוק י"ד
  12. ^ ספר תהילים, פרק ע"ח, פסוק ל"ח
  13. ^ יוסף עופר, המסורה הבבלית לתורה - עקרונותיה ודרכיה', פרק שלישי
  14. ^ על כל אלה ראה יוסף עופר, מגבשי המסורה השונים ויחסם לדקדוק, בתוך: פרקים בעברית לתקופותיה, אסופת זיכרון לשושנה בהט, עורך: משה בר אשר, האקדמיה ללשון העברית, ירושלים, תשנ"ז.