מסע הבחירות של ריצ'רד ניקסון לנשיאות ארצות הברית (1968)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ניקסון וג'ונסון בבית הלבן לפני מועמדותו של ניקסון, 26 ביולי 1968
כרזת בחירות של ניקסון

בשלהי 1967, סיפר סגן נשיא ארצות הברית לשעבר ריצ'רד ניקסון למשפחתו כי מתכנן לערוך מסע בחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1968. אף על פי שרעייתו, פט ניקסון, לא תמיד נהנתה מהחיים הציבוריים (למשל, היא הייתה נבוכה מהצורך לגלות כמה ענייה משפחתה בנאום צ'קרס)[1], היא תמכה בשאיפותיו של בעלה. ניקסון האמין כי מאחר שהדמוקרטים חלוקים בקשר למלחמת וייטנאם, לרפובליקני יהיה סיכוי טוב לנצח, אם כי הוא ציפה שהבחירות יהיו צמודות כמו בבחירות 1960[2].

התפתחויות במסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלבים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 בינואר 1967, נפגש ניקסון עם יועציו הקרובים כדי לדון בכניסה למירוץ של 1968. הוא ביקש מהנוכחים לשמור על הפגישה בסוד אולם לרמוז שהוא שוקל להתמודד. כעבור חודש, הכחיש בריאיון שבכוונתו להתמודד[3]. הסקרים חשפו שהוא מוביל בקרב הרפובליקנים, ובפברואר 1967 נחשף בסקר שהוא מוביל על ג'ורג' רומני בהפרש של שנים עשר אחוזים[4]. ניקסון החל להתארגן באינדיאנה, נברסקה, ניו המפשייר, אורגון ובוויסקונסין כדי לנצח בהן בבחירות המקדימות[3]. במרץ זכה לתמיכתו של בארי גולדווטר[5][6]. ועדה לבחרת ניקסון הוקמה באותו החודש[7], ובסוף מאי נפתחו משרדים בוושינגטון[8].

באביב ובקיץ, נסע ניקסון אל מזרח אירופה[9] ואל אמריקה הלטינית[10] כדי לחזק את מעמדו בנושאי חוץ[3]. באוגוסט חזר כדי להיפגש עם האסטרטגים שלו. כעבור יומיים נאלץ מנהל מסע הבחירות שלו להתפטר עקב מקרה חירום משפחתי[11]. כעבור שבוע, פוטרו חמישה חברי צוות לאחר שנטען שהדליפו מידע לרוקפלר ולרייגן[12]. החדשות לא פגעו בניקסון שהמשיך להכין את אסטרטגית הבחירות שלו[13].

סתיו 1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע ספטמבר 1967, היה ניקסון מאורגן כהלכה במדינות. הוא קיווה שיוכל להדגים את יכולתו לנצח בבחירות המקדימות, והודיע שיכריז על כניסתו למירוץ בין דצמבר ופברואר[14]. בינתיים, דן ניקסון עם הצוות שלו בנושא מלחמת וייטנאם. הצוות ייעץ לניקסון לרכך את עמדתו, ולהתמקד בעיקר בנושאי פנים. אחרים טענו שהדבר פגע בניקסון ובמעמדו כמומחה בנושאי חוץ[15].

באוקטובר, חזו המומחים הפוליטיים שניקסון ינצח בניו המפשייר, ויסקונסין ונברסקה בבחירות שיתחילו במרץ 1968. הם טענו שרייגן מוביל באורגון מפני שהיא קרובה למדינתו, קליפורניה. ג'ורג' רומני החל להתארגן גם הוא[16]. רומני הכריז על מועמדותו בנובמבר וניקסון הגביר את צעדיו. הוא השקיע מאמץ בניו המפשייר. רבים טענו שהיה קליל יותר במסע הבחירות, ולא היה כועס או עייף כמו שהתנהג במהלך הפסדיו בשנות השישים[17]. סניו יורק, גייס ניקסון 300,000 דולרים לניסיונו של הסנאטור ג'ייקוב יעבץ להיבחר מחדש. בסוף דצמבר, היה ברור שהוא המועמד המוביל[18].

תחילת 1968[עריכת קוד מקור | עריכה]

כש-1968 החלה, היה ניקסון המועמד המוביל. עם זאת, חשפו הסקרים שמול הנשיא לינדון ג'ונסון הוא זכה ל-41% בלבד מהקולות לעומת 50% לג'ונסון[19]. בינואר, נסע ניקסון לטקסס ולעג לנאום מצב האומה של הנשיא. בנוסף שאל האם המדינה יכולה להרשות לעצמה עוד ארבע שנים עם נשיא כושל כמו ג'ונסון[20]. באותה התקופה, נפוצו שמועות שניקסון יכריז על התמודדותו בפברואר[20].

בחירות מקדימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בפברואר, הכריז ניקסון על כניסתו למירוץ ועל הצורך במנהיגות חדשה[21]. מיד לאחר מכן החל במסע הבחירות שלו. ניקסון נסע לפגוש את מנהיגי המפלגה בניו המפשייר והחל להפיק תשדירים[22]. הוא ערך מסע בחירות, על אף שנטען שהוא ינצח בניו המפשייר בקלות. לכן החליט לעבור לערוך מסע בחירות בוויסקונסין. הוא טען שעל ארצות הברית להימנע מעימותים כמו בווייטנאם[23], אולם שעל המדינה מוטלת חובה לסייע לעולם החופשי להילחם נגד תוקפנות[23]. הוא טען שהמשטרים הצבאיים באמריקה הלטינית הם דוגמה לכך. הוא טען שעל המדינה לספק סיוע אולם לא חיילים[23]. באמצע פברואר גברה המעורבות בווייטנאם ומעמדו של ניקסון השתפר. סקר חשף שהוא זכה ל-43% מהקולות לעומת 48% לג'ונסון[24]. בסוף החודש, פרש רומני מהמירוץ, בעיקר מפני שטען ש"שטפו את מוחו" כדי שיתמוך במלחמה. ניקסון נותר כמעט ללא תחרות בבחירות המקדימות, והתמודד מול נלסון רוקפלר ורונלד רייגן שלא הכריזו על מועמדותם[25].

הייתה זו אחת מעונות הבחירות המקדימות הסוערות ביותר אי פעם: היא נפתחה במתקפת טט, לאחר מכן, נסיגתו מהתמודדות נוספת של הנשיא ג'ונסון לנוכח חוסר הצלחתו בבחירות המקדימות בניו המפשייר, ובמהלכה התנקשו בחייו של אחד המועמדים הדמוקרטיים, הסנאטור רוברט קנדי, דקות ספורות לאחר ניצחונו בקליפורניה. בצד הרפובליקני, היריב העיקרי של ניקסון היה מושל מישיגן, ג'ורג' רומני, אם כי מושל ניו יורק נלסון רוקפלר ומושל קליפורניה רונלד רייגן היוו גם הם תחרות לניקסון. ניקסון ניצח בתשע מ-13 מערכות הבחירות המקדימות, אם כי רייגן, שניצח בקליפורניה, היה זה שהשיג את מרב הקולות.

ניקסון הכריז במרץ שיגדיל את מאמציו במדינות ללא הבחירות[26], ובנוסף הוא יכול היה לבקר יותר את ג'ונסון. מצד שני, העובדה שמערכת הבחירות המקדימות הייתה חד צדדית לא הלהיבה את הבוחרים[26]. ניקסון טען שרומני פרש בעיקר בגלל ה"נוקאאוט" שחטף מולו[26]. רוקפלר טען שיהיה מוכן להתמודד אם ידרשו זאת ממנו[26]. אגפים שונים במפלגה בחנו מועמדים שונים, וניקסון המשיך במסע הבחירות שלו. הוא הבטיח לסיים את המלחמה, אולם לא פרט כיצד[27]. ניקסון ניצח בקלות בבחירות בניו המפשייר עם 80% מהקולות לעומת 11% בלבד מהפתקים עליהם נכתב שמו של רוקפלר[28]. בסוף מרץ, הכריז רוקפלר שלא יתמודד אולם יהיה מוכן להתמנות לתפקיד. ניקסון פקפק בכך וידע שהאפשרות שידרשו מרוקפלר להתמודד אינה ריאלית[29]. ניקסון החל לצבור תאוצה[29]. סקר חדש חשף שהוא מוביל על ג'ונסון עם 41% מהקולות לעומת 39% לג'ונסון, במירוץ בו ישתתף גם ג'ורג' וולאס[30].

לקראת הבחירות בוויסקונסין בתחילת אפריל, המכשול היחיד של ניקסון היה התמיכה שלה זכה הסנאטור הדמוקרטי יוג'ין מקארתי מול ג'ונסון. אולם ג'ונסון פרש לפני מערכת הבחירות, ורייגן, גם אם לא התמודד באופן רשמי, עדיין התמודד בוויסקונסין[31]. ניקסון השיג 80% מהקולות[32]. ללא ג'ונסון, פיגר ניקסון בסקרים אחרי יוג'ין מקארתי, יוברט האמפרי ורוברט קנדי[33].

בסוף אפריל, הפסיק ניקסון את ביקורתו על מדיניות ג'ונסון בווייטנאם וטען שהנשיא הוא היחיד שיכול להביא לשלום[34]. אולם המועמדים הדמוקרטים המשיכו לחטוף ממנו ביקורת. הוא טען שהמפלגה הדמוקרטית המפולגת לא תוכל לאחד את המדינה כמו הרפובליקנים[34]. בנוסף לכך החל לדון בנושאי הכלכלה, ותמך בקיצוץ ההוצאות בניגוד להעלאת המיסים שהדמוקרטים הציעו[35]. במפגש עם איגוד העורכים, זכה ניקסון לתשואות, בעיקר כשדן בנושא הפשיעה[36][37]. מיד לאחר מכן ניצח את ניקסון במסצ'וסטס עם 30% מהקולות לעומת 26%[38]. סקרים חדשים חשפו שרוקפלר זוכה ליותר קולות מניקסון מול מועמדים דמוקרטים[39], אולם לאחר שניקסון ניצח אותו באינדיאנה מעמדו השתפר[40]. ניקסון ערך מסע בחירות בנברסקה וביקר את המועמדים הדמוקרטים[41]. הוא הציע להיאבק בפשע בעזרת חקיקה שתאשר ציתות, בניגוד לדעת בית המשפט העליון של ארצות הברית, והקמת ועדה בקונגרס שתבצע רפורמות בדין הפלילי. הוא לא קישר בין הפשע לבין מהומות השחורים במדינה, וכך זכה לשבחים מצד מנהיגי התנועה לזכויות האזרח[41]. ניקסון ניצח את רייגן, שעדיין לא התמודד באופן רשמי, בנברסקה, עם 71% מהקולות[42]. באורגון, נראה היה שרייגן מוכן להתמודד מול ניקסון ורוקפלר לא התמודד[43]. עם זאת, השיג ניקסון 72% מהקולות בבחירות באורגון[44].

בתחילת יוני, המשיך ניקסון להיות המועמד המוביל, אולם עדיין לא השיג מספיק צירים. הוא עדיין זכה לאתגר מצד רוקפלר ורייגן, ולא התמודד בקליפורניה, בה זכה רייגן בצירים. ניקסון קיבל צירים ממועמדים מקומיים שהתמודדו[45], כך שהוא הצליח להשיג 86 צירים מקומיים[46]. לאחר ההתנקשות ברוברט קנדי, ערכו המועמדים הפסקה במערכת הבחירות[47]. ההתנקשות הובילה להגברת התמיכה בניקסון[48]. לאחר חזרתו למסע הבחירות, גילה ניקסון שרוקפלר החל לתקוף אותו. רוקפלר תיאר את ניקסון כאיש מהפוליטיקה הישנה, שלא עושה את הדבר הנכון תחת לחץ[47]. ניקסון סירב להגיב להתקפות וטען שלא ישתתף בהן[46]. לקראת הוועידה הלאומית, רבים תהו לגבי עמיתו למרוץ. הרפובליקנים במערב התיכון ביקשו שיבחר בג'ון לינדזי, ראש עיריית ניו יורק[49]. התמיכה שזכה לה מצד הסנאטור מארק הטפילד מאורגן הובילה לשמועות שהוא יהיה זה שייבחר[47]. גם חבר הקונגרס ג'ורג' הרברט ווקר בוש מטקסס נחשב למועמד[50]. בסוף החודש, השיג ניקסון שני שלישים מ-667 הצירים היה זקוק להם כדי להיבחר[51].

ב-1 ביולי זכה לתמיכת הסנאטור ג'ון טאוור מטקסס, שהעניק לו עוד ארבעים צירים[52]. ניקסון החל להתכונן לבחירות הכלליות. הוא צילם כמה תשדירי בחירות ושלח אותן למדינות המתנדנדות עוד לפני שהדמוקרטים בחרו במועמד שלהם[53]. לאחר מכן החליט ניקסון שנושא הפשיעה יהיה הנושא המרכזי בבחירות[54]. בנוסף הכריז ניקסון על התנגדותו לגיוס החובה, והציע לעבור לצבא של מתנדבים עם תשלום גבוה יותר לחיילים[55]. באמצע יולי זכה ניקסון לתמיכתו של אייזנהאואר, עוד לפני שנבחר להיות המועמד הרפובליקני, בטענה שמערכת הבחירות חשובה[56]. בסוף יולי, הודיעה התקשורת שניקסון השיג 691 צירים, יותר מה-667 שהיה צריך. רוקפלר ערער על כך[57]. מטה ניקסון דאג יותר מרייגן. הם חששו שהצירים הדרומיים של ניקסון יעברו לתמוך ברייגן השמרן. עם זאת, הם סברו שרוקפלר הליברל יתמוך בניקסון במקרה כזה כדי לעצור את רייגן[58].

הוועידה הרפובליקנית הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Nominees Agnew (left) and Nixon (right)
ניקסון (מימין) עם סגן הנשיא ספירו אגניו

הוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1968 התרחשה בין ה-5 ל-9 באוגוסט במיאמי ביץ'. הניצחונות, לצד תמיכתם של צירים שנבחרו בידי מנהיגי המפלגה, אפשרו לניקסון להבטיח את בחירתו כמועמד בסיבוב הראשון בוועידת המפלגה הרפובליקנית[59]. הוא נבחר למועמד המפלגה לנשיאות עם 692 צירים בסיבוב הראשון. רוקפלר הגיע למקום השני עם 277 צירים, ורייגן לשלישי עם 182[60]. ניקסון הצליח להשיג את תמיכת הצירים הדרומיים שנשמעו לסנאטור סטרום ת'ורמונד מקרוליינה הדרומית[61].

לאחר היבחרו, הרים ניקסון את ידיו באוויר בסימן V, סימן שהפך לסימן ההיכר שלו, ונאם את הנאום שכתב בשבועות הקודמים. הוא טען שאינו מבטיח שיחסל את העוני או יסיים את האפליה, גם לא בתוך שמונה שנים, אולם שהוא מבטיח לפעול, ולהביא מדיניות חדשה להשגת שלום מחוץ וצדק מבית[62]. הוא קרא לעידן חדש בדיונים עם המדינות הקומוניסטיות ולחיזוק הדין הפלילי כדי להחזיר את החוק והסדר. ניקסון הבטיח שיחזיר את החלום האמריקני, יביא לאחדות גדולה יותר וייצג את הרוב הדומם[62]. ניקסון גם דיבר בנושאי כלכלה, והודיע על התנגדותו למדיניות הרווחה, ועל תמיכתו בתוכניות שיסייעו לאפרו-אמריקאים להקים עסקים קטנים. בסיום נאומו, הבטיח לסיים את הלילה הארוך והאפל שירד על אמריקה[63].

לאחר מכן בחר ניקסון את מושל מרילנד, ספירו אגניו, כעמיתו למרוץ, בחירה שניקסון האמין שתאחד את המפלגה, ותפנה הן למתונים בצפון והן לדרומיים שהתנכרו מהדמוקרטים[64]. אגניו השיג 1,119 קולות תומכים, ואילו המושל רומני השיג 186 בלבד. אגניו לא היה ידוע ברמה הלאומית, ונבחר כדי למשוך שחורים לתמוך בניקסון[65], וכדי לתקן את הרושם לאחר שניסה לפעול למען רוקפלר[66]. הוועידה הציגה את ניקסון כמועמד המרכז במפלגה, כשרוקפלר משמאלו ורייגן מימינו. גם בבחירות הכלליות, הוא מיצב את עצמו מימין לדמוקרטים אולם משמאל לג'ורג' וולאס[67].

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יריבו הדמוקרטי של ניקסון בבחירות הכלליות היה סגן הנשיא המכהן יוברט האמפרי, שנבחר למועמדות בוועידה הדמוקרטית הלאומית בשיקגו, שהייתה סוערת ולוותה במחאות אלימות[68]. במהלך מסע הבחירות, הציג ניקסון את עצמו כדמות המבטאת יציבות בתקופה של תסיסה לאומית ותהפוכות[68]. הוא השתמש במושג "הרוב הדומם" כלפי אמריקאים שמרנים-חברתיים, שלא אהבו את התרבות ההיפית (תרבות הנגד) ואת המפגינים נגד מלחמת וייטנאם. אגניו הפך למבקר קולני יותר ויותר של קבוצות אלו, ובכך חיזק את מעמדו של ניקסון בימין[69].

עם תחילת עונת הבחירות, התמקד ניקסון בשבע המדינות הגדולות: קליפורניה, אילינוי, מישיגן, ניו יורק, אוהיו, פנסילבניה וטקסס[70]. הוא שכר את רוג'ר איילס להפיק תשדירים בני שעה וכדי לפרסם אותו[13][71]. בנוסף, הציגו התשדירים את ניקסון באספות תושבים עם בוחרים אמיתיים ששאלו אותו שאלות קשות[72]. בנסיעתו הראשונה לספרינגפילד, טען שאמריקה זקוקה לאחדות כפי שלא הייתה זקוקה לה מאז תקופתו של אברהם לינקולן[73]. לאחר מכן נסע למישיגן, אוהיו ופנסילבניה לפני שחזר לניו יורק ונפגש עם המושל רוקפלר[65]. הסקרים חשפו שניקסון הוביל על האמפרי ברוב של 45% מהקולות לעומת 29%, ועל מקארתי ברוב של 42% לעומת 37%[74]. בסוף החודש, הצליח האמפרי לנצח בקושי את מקארתי ולהיבחר להיות המועמד הדמוקרטי לאחר ועידה מתוחה ומלאה במהומות. הפילוג הדמוקרטי, והתחושה שהחוק והסדר במדינה מידרדרים, סייעו לניקסון[75]. מעט לפני הוועידה ולקראת הבחירות, קיבל ניקסון תדרוכים מהנשיא ג'ונסון על ההתפתחויות בווייטנאם[76]. הנשיא הבהיר שהוא לא רוצה שהמלחמה תהפוך לעניין פוליטי, דבר אליו ניקסון הסכים, אולם פקפק ביכולתו של האמפרי לא להשתמש במלחמה לרווח פוליטי[77].

במהלך מסע הבחירות הדגיש ניקסון את שיעור הפשיעה הגבוה, ותקף את מה שהציג ככניעה על ידי הדמוקרטים בנכונותם לוותר על העליונות הגרעינית של ארצות הברית[78]. ניקסון הבטיח "שלום עם כבוד" במלחמת וייטנאם והכריז כי "מנהיגות חדשה תסיים את המלחמה ותביא שלום לאוקיינוס השקט"[79] אך לא פירט באיזה אופן התכוון לשים קץ למלחמה[80], ולכן טענה התקשורת שיש לו "תוכנית סודית" לסיום המלחמה. סיסמת הבחירות שלו, "ניקסון הוא האחד", הייתה אפקטיבית.

Nixon stands atop a motorcade vehicle, smiling, holding up his "v-sign" to a massive crowd on a Chicago street
ניקסון מסמן את סימן ה-V שלו במהלך ביקורו באילינוי.

לאחר הוועידה הדמוקרטית, נחשב ניקסון למועמד המוביל, והיה רגוע ובטוח בעצמו, בניגוד ל-1960. רבים שאלו האם הנשיא מעדיף את ניקסון על פני האמפרי[81]. בביקורו בשיקגו מעט לאחר הוועידה הדמוקרטית, זכה ניקסון למצעד תמיכה שבו נכחו מאות אלפי אזרחים[82].

המועמדים ניקסון ואגניו נפגשים עם הנשיא ג'ונסון בחווה שלו בטקסס בתחילת אוגוסט

לפני ביקורו, ביקש ניקסון מהסנאטור אדוארד ברוק ממסצ'וסטס לעזור לו במסע הבחירות באילינוי ובקליפורניה, תוך ניסיון להשיג תמיכה מצד האוכלוסייה השחורה[83].

ספטמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע ספטמבר, החל ספירו אגניו לתקוף את האמפרי. הוא טען שהוא רך אל מול הקומוניזם, האינפלציה והפשע, והשווה אותו לראש ממשלת בריטניה לשעבר, נוויל צ'מברלין[84]. באותו זמן שלח ניקסון את יועצו לשעבר, ויליאם סקרנטון, לנסיעה לאירופה כדי לאסוף מודיעין בנושאי נאט"ו וברית המועצות. בתגובה לקריאותיו של האמפרי להתעמת מולו פנים מול פנים, טען ניקסון שהאמפרי חייב קודם להתעמת מול עצמו[85]. במהלך מסע בחירות בסן פרנסיסקו, מול 10,000 תומכים, ספג מחאות. ניקסון התעמת מול המוחים ונאם את נאום ה"אמריקני הנשכח"[86], בו טען שיום הבחירות יהיה יום המחאה עבור האמריקני הנשכח[86], שהוא האמריקני ששומר את החוק, משלם את המיסים, הולך לכנסייה, שולח את ילדיו לבית הספר, אוהב את מדינתו ודורש מנהיגות חדשה[86]. עד סוף החודש, רבים במטה ניקסון החלו להאמין שהוא עתיד לנצח, אולם ניקסון הזהיר אותם מביטחון יתר[87]. סקרים חשפו שניקסון הוביל על האמפרי עם 43% מהקולות לעומת 28% בסוף ספטמבר[88].

אוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת אוקטובר, החל ניקסון להימנע מביקורת על ממשל ג'ונסון בנושא וייטנאם, בטענה שלא רצה לפגוע בשיחות השלום בפריז[89]. אולם המפגינים נגד המלחמה מחו נגד ניקסון במהלך מסע הבחירות[90]. ניקסון נאם בפני איגוד השמרנים האמריקני ב-9 באוקטובר וטען שג'ורג' וולאס יסייע לדמוקרטים בכך שיפלג את קולות מתנגדי הממסד. האיגוד תמך בניקסון ולא בוולאס, וכינה את וולאס "פופוליסט"[91]. לאחר שעמיתו של האמפרי למירוץ, אדמונד מאסקי, ביקר את ניקסון על קשריו עם סטרום ת'ורמונד, וניקסון המשיך להתנגד לעימות טלוויזיוני, בטענה שלא רצה לתת לוולאס חשיפה תקשורתית[92]. באותו הזמן עלו טענות שניקסון נמנע מעימותים בגלל סדרת העימותים מול קנדי ב-1960, שהובילה להפסדו בבחירות[93]. עוד לקח שניקסון למד מהבחירות ב-1960 היה העסקת מאה אלף עובדים שיבדקו את הקלפיות, כדי למנוע זיופי קולות כפי שהיו בבחירות של 1960[94]. בסוף אוקטובר יצא ניקסון לסיור בחירות באוהיו. הוא תקף את האמפרי ואת ממשל ג'ונסון בטענה שהעלו את חובות החקלאים וגרמו לעלייה בפשיעה[95]. באותו הזמן פורסמו שני תשדירים שנויים במחלוקת, שבהם הוצג האמפרי מחייך לצד תמונות של מלחמת וייטנאם והמהומות בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1968. התשדירים הובילו למחאה מצד הדמוקרטים[96]. בסוף אוקטובר, הצטמצם הפער בין המועמדים: סקר חשף שניקסון השיג 44% מהקולות לעומת 36% להאמפרי, ירידה של חמישה אחוזים מהשבועות הקודמים, שיוחסה לסירובו להתעמת עם האמפרי[97][98].

נובמבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים ניהל הנשיא ג'ונסון משא ומתן עם וייטנאם הצפונית וקיווה להגיע להפסקת אש לפני הבחירות (מה שכונה "הפתעת אוקטובר"). ניקסון קיבל תדרוך על השיחות מהנרי קיסינג'ר, שהיה אז יועץ לאיש המשא ומתן אברל הרימן. אחת הסוגיות שהיסטוריונים דנים בה, היא האם ניקסון חיבל באופן מודע במשא ומתן, בין השאר על ידי שכנוע ממשלת דרום וייטנאם לא להגיע לשיחות, כי יקבלו הצעות טובות יותר כשהרפובליקנים יהיו בשלטון[99]. ג'ונסון ראה במעשיו של ניקסון ניסיון לערער על מדיניות החוץ של ארצות הברית. ב-31 באוקטובר, ללא הסכמת הצדדים האחרים, הודיע ג'ונסון על הפסקה חד-צדדית של ההפצצות, ועל משא ומתן לשלום שיתחיל בפריז ב-6 בנובמבר, למחרת יום הבחירות. למרות תמיכתו של ניקסון בשיחות השלום, הן עזרו בעיקר להאמפרי[100]. באותו הזמן, שוחחה אנה צ'נאולט, עובדת במטה ניקסון, עם ממשלת דרום וייטנאם, והודיעה שהממשלה תקבל עסקה טובה יותר אם ניקסון יהיה הנשיא. הנשיא ג'ונסון כעס על ההאשמות כאילו הטעה את ניקסון במהלך התדרוכים בנושא המלחמה. הוא דיבר עם מנהיג המיעוט בסנאט, אוורט דירקסן, ובפני הסנאטור ג'ורג' סמאת'רס מפלורידה, והם יידעו את ניקסון על כעסו של הנשיא. ב-2 בנובמבר החליט נשיא דרום וייטנאם לא להגיע לשיחות. ניקסון הכחיש בפני ג'ונסון שהיה מעורב בכך. נוסף לכך, דרום וייטנאם לא הייתה זקוקה לתמריצים רבים כדי לא להיכנס לתהליך השלום שהיה מסוכן מבחינתה.

יומיים לפני הבחירות, הופיע ניקסון בפגוש את העיתונות והסביר שישתף פעולה עם ג'ונסון[77]. סקר אחרון לפני הבחירות חשף שהאמפרי מוביל על ניקסון עם 43% מהקולות לעומת 40%, אולם סקר אחרון של מכון גאלופ חשף שניקסון מוביל עם 42% לעומת 40% להאמפרי[101]. ביום הבחירות, קנו ניקסון והאמפרי זמן שידור ברשתות טלוויזיה יריבות, ניקסון ב-NBC והאמפרי ב-ABC, וכל אחד מהם הבטיח את הבטחותיו האחרונות[102]. ניקסון השתמש בהופעתו כדי לבלום את עלייתו של האמפרי בסקרים לאחר הפסקת ההפצצות, בטענה שקיבל "דיווח מטריד מאוד"[101], בו התבשר שטונות של אספקה עוברות לדרום וייטנאם בידי הצפון. האמפרי טען שההאשמה אינה אחראית, וניקסון טען שהוא לא יודע מה קורה[101][103]. ניקסון השקיע 6,270,000 דולרים על פרסומות במהלך הבחירות, שרובן רק חיזקו את תומכיו[104].

יום הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

A map illustrating the results of the 1968 election:Of the 50 states, 32 are red for Nixon, 13 are blue for Humphrey, and five are orange for Wallace
תוצאות הבחירות ב-5 בנובמבר 1968.

בבחירות המשולשות ב-5 בנובמבר התמודדו ניקסון, האמפרי ומועמד המפלגה העצמאית האמריקאית שהתנגדה למתן זכויות לאפרו-אמריקאים, מושל אלבמה, ג'ורג' וולאס. התוצאות היו צמודות, ורק למחרת בבוקר הן היו ודאיות. ניקסון זכה ב-301 קולות בחבר האלקטורים לעומת 191 אלקטורים להאמפרי ו-46 אלקטורים לוואלאס. מבחינת קולות הבוחרים, ניצח ניקסון את האמפרי בהפרש של כמעט 500,000 קולות, כשהוא משיג 43.42% מהקולות לעומת 42.72% להאמפרי, כשוולאס משיג 13.53%. בקליפורניה, אילינוי ואוהיו ניצח ניקסון בהפרש של פחות משלושה אחוזים. אם האמפרי היה זוכה בהן, ניקסון היה מפסיד. ניקסון ניצח ברוב מדינות המערב והמערב התיכון אולם הפסיד בצפון מזרח המדינה ובטקסס להאמפרי, ובדרום לוולאס[105][106]. לאחר ניצחונו בירך אותו האמפרי, וניקסון אמר: "קיבלתי את ההודעה הנעימה של סגן הנשיא, שבירך אותי על זכייתי בבחירות, ואני בירכתי אותו על מאבקו האמיץ, ואמרתי לו שאני יודע בדיוק איך הוא מרגיש"[107][108]. ניקסון הוא סגן הנשיא הראשון מאז מרטין ואן ביורן שנבחר לכהונה כנשיא, והיחיד שעשה זאת כשאינו סגן נשיא מכהן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Morris, pp. 410–411
  2. ^ Parmet, p. 502
  3. ^ 1 2 3 Perlstein, p. 176
  4. ^ "In Business", Time Magazine, 20 בפברואר 2011 
  5. ^ גולדווטר טען שמפלגתו המשיכה להאמין שניקסון הוא "בלתי בחיר".
  6. ^ "Goldwater says he favors Nixon as candidate in '68", The Bulletin (Bend, Oregon), 29 במרץ 1967: 1 
  7. ^ Hess, Steven; Broder, David (1 בדצמבר 1967), "The Political Durability Of Nixon", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida): 18 
  8. ^ "Dick's Lucky Palm", Time Magazine, 2 ביוני 1967 
  9. ^ Evans, Rowland; Novak, Robert (2 באפריל 1967), "Eastern Europeans Lobby Richard Nixon For Trade Measure", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida): 7 
  10. ^ "Nation: Around the World, A Block Away", Time Magazine, 19 במאי 1967 
  11. ^ Novak, Robert; Evans, Rowland (22 באוגוסט 1967), "Lack of Permanent Campaign Manager To Handicap Nixon", The Milwaukee Sentinel (Milwaukee, Wisconsin): 7 
  12. ^ Allen, Robert; Scott, Paul (1 בספטמבר 1967), "Leaks Plague Nixon Backers", Rome News-Tribune (Rome, Georgia): 3 
  13. ^ 1 2 Jamieson, p. 230
  14. ^ "Nixon's Target: Early Primaries", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida), 17 בספטמבר 1967: 178 
  15. ^ Novak, Robert; Evans, Rowland, "Nixon Firm in Vietnam Stand", The Free-Lance Star (Fredericksburg, Virginia, 1967): 3 
  16. ^ "Pros Favor Nixon", The Daily Collegian (University Park, Pennsylvania) 68 (9), 3 באוקטובר 1967: 5, אורכב מ-המקור ב-2016-03-03, בדיקה אחרונה ב-29 ביוני 2020 
  17. ^ "A New Nixon?", Eugene Register-Guard (Eugene, Oregon), 2 בדצמבר 1967: 4 
  18. ^ "Revving Up", Time Magazine, 22 בדצמבר 1967 
  19. ^ Harris, Louis (8 בינואר 1968), "Poll Shows LBJ Favorite in 1968 Presidential Race", The Spokesman-Review (Spokane, Washington): 4 
  20. ^ 1 2 "Political Notes: Off & On", Time Magazine, 26 בינואר 1968 
  21. ^ "Nixon will run", The Age (Melbourne, Australia), 2 בפברואר 1968: 2 
  22. ^ Jamieson, p. 258
  23. ^ 1 2 3 "Republicans: The Crucial Test", Time Magazine, 16 בפברואר 1968 
  24. ^ Harris, Louis (19 בפברואר 1968), "Viet War Boost Ups Nixon Appeal", The Spokesman-Review (Spokane, Washington): 17 
  25. ^ "Romney's Exit Unanticipated Move", The Prescott Courier (Prescott, Arizona), 27 בפברואר 1968: 11 
  26. ^ 1 2 3 4 "The New Rules of Play", Time Magazine, 8 במרץ 1968 
  27. ^ Buckley, William (30 במרץ 1968), "Why So Many Americans Dislike Richard Nixon", Pittsburgh Post-Gazette (Pittsburgh, Pennsylvania): 4 
  28. ^ Wicker, Tom (13 במרץ 1968), "Nixon's Strong Showing May Force Rocky Move", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida): 21 
  29. ^ 1 2 Morin, Relman (22 במרץ 1968), "Republicans Speculate On Draft of Rockefeller", The Free Lance-Star (Fredericksburg, Virginia): 1 
  30. ^ Gallup, George (27 במרץ 1968), "Nixon Leading LBJ In Survey", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida): 13 
  31. ^ "Wisconsin Voters To Log Reaction To LBJ Move", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida), 2 באפריל 1968: 11 
  32. ^ "McCarthy, Nixon win handily in Wisconsin", Rome News-Tribune (Rome, Georgia), 3 באפריל 1968: 1 
  33. ^ Harris, Louis (12 באפריל 1968), "LBJ Drops Nixon To Foot of Class", Pittsburgh Post-Gazette (Pittsburgh, Pennsylvania): 4 
  34. ^ 1 2 "Republicans: Out of Hibernation", Time Magazine, 26 באפריל 1968 
  35. ^ Seeger, Murray (26 באפריל 1968), "Avoiding The Issue of Economy", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida): 12 
  36. ^ Lawrence, David (23 באפריל 1968), "Editor's Quizzing of Nixon Could Set Useful Pattern", Spokane Daily Chronicle (Spokane, Washington): 32 
  37. ^ Jamieson, p. 228
  38. ^ "Strong Vote for Rocky", The Age (Melbourne, Australia), 2 במאי 1968: 1 
  39. ^ Harris, Louis (7 במאי 1968), "Rockefeller Shown Topping Nixon", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida): 14 
  40. ^ Wicker, Tom (9 במאי 1968), "McCarthy Still A Contender; Big Nixon Vote Impressive", The Spokesman-Review (Spokane, Washington): 3 
  41. ^ 1 2 "Republicans: In Search of Enthusiasm", Time Magazine, 17 במאי 1968 
  42. ^ Lawrence, David (20 במאי 1968), "Nebraska primary settles nothing", Rome News-Tribune (Rome, Georgia): 3 
  43. ^ Pearson, Drew (22 במאי 1968), "Reagan Challenge To Nixon Looms In Oregon Primary", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida): 15 
  44. ^ "Gene To California From Oregon Win", The Evening Independent (St. Petersburg, Florida), 29 במאי 1968: 2 
  45. ^ "Nixon's Defeat Implied in Talk by Rockefeller", Spokane Daily Chronicle (Spokane, Washington), 4 ביוני 1968: 24 
  46. ^ 1 2 "Nixon Refuses Collision Demanded By Rocky", The Evening Independent (St. Petersburg, Florida), 21 ביוני 1968: 7 
  47. ^ 1 2 3 "Republicans: Tough Talk", Time Magazine, 28 ביוני 1968 
  48. ^ Macartney, Roy (11 ביוני 1968), "Survey shows swing to Humphrey", The Age (Melbourne, Australia): 2 
  49. ^ Evans, Rowland; Novak, Robert (26 ביוני 1968), "Scheme Weighed For Nixon-Lindsay Ticket", Toledo Blade (Toledo, Ohio): 5 
  50. ^ Evans, Rowland; Novak, Robert (5 ביוני 1968), "Unknown Could Be Nixon's Running Mate", Toledo Blade (Toledo, Ohio): 7 
  51. ^ "Nixon Getting More Votes", Ellensburg Daily Record (Ellensburg, Washington), 26 ביוני 1968: 1 
  52. ^ "Sen. Tower Backs Nixon", Eugene Register-Guard (Eugene, Oregon), 1 ביולי 1968: 1 
  53. ^ Jamieson, p. 259
  54. ^ "Crime No. 1 Issue, Say Nixon Advisers", Chicago Tribune (Chicago, Illinois), 9 ביולי 1968: 1 
  55. ^ Morin, Relman (2 באוגוסט 1968), "What Nixon, Rockefeller Have Said on the Issues", The Free Lance-Star (Fredericksburg, Virginia): 3 
  56. ^ "Nixon Backed by Eisenhower", Spokane Daily Chronicle (Spokane, Washington), 18 ביולי 1968: 22 
  57. ^ "Nixon apparently has enough strength to get nomination", The Bulletin (Bend, Oregon), 26 ביולי 1968: 1 
  58. ^ Biossat, Bruce (31 ביולי 1968), "Nixon and Reagan", The Victoria Advocate (Victoria, Texas): 3 
  59. ^ Parmet, pp. 503–508
  60. ^ "US President – R Convention", Ourcampaigns.com, 30 ביולי 2009 
  61. ^ Chamberlain, John (12 באוגוסט 1968), "Two Stubborn, Honest Men Held The Pass For Nixon", The Evening Independent (St. Petersburg, Florida): 7 
  62. ^ 1 2 "Nation: NOW THE REPUBLIC", Time Magazine, 16 באוגוסט 1968 
  63. ^ Rowan, Carl (13 באוגוסט 1968), "Nixon Looks Formidable in Attack on Democrats", Spokane Daily Chronicle (Spokane, Washington): 16 
  64. ^ Parmet, p. 509
  65. ^ 1 2 "'Tough' Agnew Stand Stressed", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida), 16 באוגוסט 1968: 18 
  66. ^ Jamieson, p. 229
  67. ^ "Nixon Assumes Center Position", The Spokesman-Review (Spokane, Washington), 10 באוגוסט 1968: 51 
  68. ^ 1 2 The President, באתר הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון
  69. ^ לאנס מורו, NAYSAYER TO THE NATTERING NABOBS, באתר טיים מגזין, 30 בספטמבר 1996
  70. ^ Morin, Relman; Mears, Walter (6 בנובמבר 1968), "The Loser Who Won: Richard Milhous Nixon", Eugene Register-Guard (Eugene, Oregon): 18 
  71. ^ McGinniss, Joe (1969). The Selling of the President 1968. New York: Simon & Schuster. ISBN 0-671-27043-5. 
  72. ^ Jamieson, p. 60
  73. ^ "Demos At Odds Over Viet Plank", The Evening Independent (St. Petersburg, Florida), 19 באוגוסט 1968: 8 
  74. ^ "Iowa's Hughes Boosts McCarthy's Hopes", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida), 21 באוגוסט 1968: 61 
  75. ^ Reston, James (30 באוגוסט 1968), "Party Deeply Hurt By Clashes", The Age (Melbourne, Australia): 2 
  76. ^ "Nixon briefed by LBJ", The Age (Melbourne, Australia), 12 באוגוסט 1968: 2 
  77. ^ 1 2 Johnson, Robert "K.C." (26 בינואר 2009), "Did Nixon Commit Treason in 1968? What The New LBJ Tapes Reveal", History News Network (George Mason University) 
  78. ^ Black, p. 550
  79. ^ Nixonland: The Rise of a President and the Fracturing of America, עמ' 236, באתר גוגל ספרים
  80. ^ Schulzinger, p. 413
  81. ^ Macartney, Roy (14 בספטמבר 1968), "Nixon smells success", The Age (Melbourne, Australia): 5 
  82. ^ "St. Petersburg Times - Google News Archive Search". news.google.com. בדיקה אחרונה ב-30 ביולי 2015. 
  83. ^ Evans, Rowland; Novak, Robert (10 בספטמבר 1968), "Nixon Out to Soothe Negroes", The Free-Lance Star (Fredericksburg, Virginia): 3 
  84. ^ "Nation: THE COUNTERPUNCHER", Time Magazine, 20 בספטמבר 1968 
  85. ^ "President Asks Texans To Support Humphrey; Nixon Revising Budget", Toledo Blade (Toledo, Ohio), 17 בספטמבר 1968: 20 
  86. ^ 1 2 3 Yogman, Ron (28 בספטמבר 1968), "Nixon's 'The One' At Bay Area Rally", The Evening Independent (St. Petersburg, Florida): 1 
  87. ^ Boyd, Robert (27 בספטמבר 1968), "Nixon Perfume: Victory Scent", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida): 20 
  88. ^ Macartney, Roy (30 בספטמבר 1968), "Nixon lifts lead over Humphrey", The Age (Melbourne, Australia): 1 
  89. ^ Reston, James (2 באוקטובר 1968), "Nixon On Vietnam: Effective, Evasive,", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida): 63 
  90. ^ "Campaign Heckling Grows", The Evening Independent (St. Petersburg, Florida), 5 באוקטובר 1968: 5 
  91. ^ "Nixon Warns Wallace Vote Helps Demos", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida), 10 באוקטובר 1968: 11 
  92. ^ "Blocking Debates Called Disservice", Spokane Daily Chronicle (Spokane, Washington), 11 באוקטובר 1968: 6 
  93. ^ "A 3-way debate would have been in people's interest", The Bulletin (Bend, Oregon), 14 באוקטובר 1968: 3 
  94. ^ Lawrence, David (28 באוקטובר 1968), "On Guard Against 'Ghosts'", The Evening Independent (St. Petersburg, Florida): 9 
  95. ^ "Nearly 2,000 Hear Nixon At Deshler", The Bryan Times (Bryan, Ohio), 23 באוקטובר 1968: 1 
  96. ^ Jamieson, p. 245-246
  97. ^ "Remember Nixon's Past, LBJ Admonishes Voters", The Milwaukee Sentinel (Milwaukee, Wisconsin), 28 באוקטובר 1968: 2 
  98. ^ "Nixon's 2", Time Magazine, 18 באוקטובר 1968 
  99. ^ דייוויד טיילור, The Lyndon Johnson tapes: Richard Nixon's 'treason', באתר BBC‏, 22 במרץ 2013
  100. ^ Macartney, Roy (2 בנובמבר 1968), "Nixon is the man to beat", The Age (Melbourne, Australia): 5 
  101. ^ 1 2 3 Bell, Jack (5 בנובמבר 1968), "Vietnam Issue Raised Again as Campaign Winds Up", Eugene Register-Guard (Eugene, Oregon): 2 
  102. ^ Loory, Stuart (4 בנובמבר 1968), "Humphrey, Nixon Will Stage Telethons", St. Petersburg Times (St. Petersburg, Florida): 48 
  103. ^ "Nixon, Humphrey give their views in four-hour telethons from California", The Bulletin (Bend, Oregon), 5 בנובמבר 1968: 4 
  104. ^ Jamieson, p. 234
  105. ^ Black, Conrad (2007). Richard M. Nixon: A Life in Full. New York: PublicAffairs Books. ISBN 978-1-58648-519-1. 
  106. ^ Leip, David (2005), "1968 Presidential General Election", USAElectionAtlas.org 
  107. ^ בהתייחס להפסדו בבחירות 1960, שבהן גם הוא היה סגן נשיא שהפסיד את הנשיאות בהפרש קטן במיוחד
  108. ^ 1968 Presidential Election, באתר UPI