מסע חניבעל לחצי האי האפניני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מסע חניבעל לאיטליה
מערכה: הזירה האיטלקית במלחמה הפונית השנייה
מלחמה: המלחמה הפונית השנייה
תאריך התחלה: 218 לפנה"ס
תאריך סיום: 218 לפנה"ס
מלחמה לפני: המצור על סגונטום
מלחמה אחרי: קרב טיקינוס
מקום: היספניה, גאליה, הרי האלפים
45°40′49″N 6°53′02″E / 45.680277777778°N 6.8838888888889°E / 45.680277777778; 6.8838888888889 
עילה: פרשת סגונטום
תוצאה: ניצחון קרתגי
שינויים בטריטוריות: השטח שמצפון לנהר האברו סופח להיספניה הקרתגית.
הצדדים הלוחמים

צבא קרתגו
שבטים בעלי ברית

מפקדים

ראשי שבטים שונים
פובליוס קורנליוס סקיפיו

כוחות

קרוב ל-90,000

מספר לא ידוע של גאלים והיספנים
לפחות שני לגיונות רומאיים

אבידות

בערך 70,000 לאורך כל המסע

לא ידוע

מפת המסע
חניבעל וחייליו חוצים את הרון
חניבעל וחייליו חוצים את האלפים
חניבעל בפסגת הרי האלפים נותן שיחת מוטיבציה לחייליו

בתחילת המלחמה הפונית השנייה יצא המצביא הקרתגי חניבעל ברקה למסע מלחמה מזורז לאורך צפון היספניה וגאליה במטרה להגיע אל איטליה, המסע הגיע לשיאו כאשר חניבעל חצה את הרי האלפים. המסע הפך לאגדה, והיה לאחד ההישגים הצבאיים המרשימים ביותר אי פעם.[1]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – פרשת סגונטום

לאחר סיום מלחמת שכירי החרב בשנת 238 לפנה"ס, מצאה עצמה קרתגו מרוששת. אם לא די בכך, הרפובליקה הרומית הכריזה עליה מלחמה וסיפחה את האי סרדיניה העשיר בנחושת. בלית ברירה נאלצה קרתגו למצוא מקור הכנסות חדש, זה נמצא לה בדמות חצי האי האיברי (היספניה בפי הקרתגים), ארץ עשירה במכרות כסף ובמקומיים שאפשר לגייס לצבא. המצביא גיבור המלחמה הפונית הראשונה חמילקרת ברקה נבחר לבצע משימה אחראית זו, אולם בשנת 228 לפנה"ס נהרג הלה במארב שהטמין לו ראש שבט מקומי. חתנו עזרובעל המפואר תפס את מקומו. עזרובעל המשיך את מפעלו של חמילקרת להביא את היספניה כולה תחת שלטון קרתגו. הוא פעל בדרכים פחות אלימות מקודמו, הוא השתדל בעיקר לחתום על חוזים עם ראשי שבטים, ועודד את קציניו להינשא לנשים מקומיות.

הפרויקט האדיר של הקרתגים משך את תשומת לבם של הרומאים, שחששו שקרתגו צוברת יותר מדי עוצמה. שליחים רומאים הגיעו אל עזרובעל וחתמו עמו בשנת 226 לפנה"ס על אמנה סודית שזכתה לכינוי "אמנת האברו". במסגרת אמנה זו הותר לקרתגים לעשות ככל העולה על רוחם בשטחים שמדרום לנהר האברו, אולם התחייבו שלא להמשיך מעבר לכך צפונה. ההסכם היה ככל הנראה הדדי, והגביל גם את הרומאים הגבלות דומות.[2] עזרובעל נרצח בידי עבד קלטי שנטר לו טינה בשנת 221 לפנה"ס, והקצינים התכנסו ובחרו כמפקד החדש את גיסו חניבעל ברקה, בנו של חמילקרת שהיה אז רק בן 26. בקרתגו קיבלו בברכה את הבחירה, ככל הנראה משום שלא היו מועמדים רבים אחרים.[3] חניבעל המשיך את מפעלם של חמילקרת ועזרובעל, אם כי בצורה נמרצת ואלימה בהרבה. הוא הביס בקרב נהר הטחו קואליצייה שהורכבה משבטי הקרפטנים הוואקים והאולקאדים, ולאחר מכן מעטים העזו להתנגד לשלטונו. פרט לסגונטום (Saguntum) מושבה יוונית ששכנה 150 קילומטרים מדרום לנהר האברו, ולפיכך בתחום השלטון של קרתגו, אולם למרות זאת בשנת 230 לפנה"ס כרתו הרומאים ברית הגנה עם סגונטום.[4] בשל כך הרגישה סגונטום מוגנת והכריזה מלחמה על בעלי ברית של חניבעל.

חניבעל המתין לאישור מקרתגו כדי להכריז מלחמה על סגונטום, זה הגיע בשנת 219 לפנה"ס. חניבעל הטיל מצור על העיר שהגיעה בבקשת עזרה לרומא, הרומאים שלחו שליחים אל חניבעל שסירב להסיר את המצור. השליחים המשיכו לקרתגו ודרשו ממועצת הזקנים להסגיר לידיהם את חניבעל וקציניו, המועצה סרבה ורומא הכריזה מלחמה, כך נפתחה "המלחמה הפונית השנייה".

הכנות למסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצור על סגונטום נמשך זמן רב בהרבה מכפי שחניבעל תכנן (9 חודשים), מה שאפשר לרומאים להתארגן היטב. שני לגיונות נשלחו תחת פיקוד פובליוס קורנליוס סקיפיו (אביו של סקיפיו אפריקנוס) אל מאסיליה, (כיום מרסיי) משם היו אמורים להתארגן ולתקוף את חניבעל בהיספניה. שני לגיונות נוספים תחת פיקודו של טיבריוס סמפרוניוס לונגוס נשלחו אל ליליבאום (כיום מרסלה) שבסיציליה, משם היו אמורים לצאת לפשיטות הטרדה על צפון אפריקה.

חניבעל בחר לפעול בדרך מפתיעה ולא צפויה. הוא בחר לא להמתין לסקיפיו בהיספניה, אלא לצאת למסע מהיר ולפגוע באיטליה עצמה. עמדו בפניו שתי אפשרויות, הראשונה הייתה לצאת למסע רגלי, והשנייה הייתה לצאת למסע דרך הים. לכאורה הדרך השנייה הייתה פשוטה יותר, אולם חניבעל בחר בדרך הראשונה. חוקרים רבים תוהים מדוע בחר חניבעל בדרך המסובכת יותר לכאורה במקום בדרך הים הפשוטה. האדמירל האמריקאי אלפרד תייר מהן (Alfred Thayer Mahan), הנחשב לאחד מהוגי הדעות הצבאיים-ימיים החשובים בהיסטוריה, סבור שעליונות הרומאים בים הרתיעה את חניבעל.[5] אולם חוקרים אחרים מעלים את הסברה לפיה קשיים לוגיסטיים מנעו זאת ממנו, הצי שיכל חניבעל לבנות במספנות של קרטחנה בזמן כה קצר היה קטן מאוד, ולא יכל לאפשר את העברת החיילים הפילים והציוד במהירות הרצויה.[6]

לרשות חניבעל עמדו בסך הכל בערך 120,000 חיילים רגליים, 16,000 פרשים וכמה עשרות פילים. הוא שלח בערך 20,000 חיילים רגליים ו-2,000 פרשים להגנת אפריקה. מספר דומה הותיר בספרד תחת פיקודו של אחיו עזרובעל.[7] כמו כן הותיר חניבעל בהיספניה צי קטן ובערך 20 פילים. עם שאר הכוח עמד לצאת לאיטליה. את סגונטום הפקיד בידי מושל קרתגי בשם בוסטאר ובידיו גם הפקיד בני ערובה מהשבטים באזור. לחניבעל היה מודיעין מדויק באשר למקומות שבהן הוא עומד לעבור, ומרגלים מטעמו פעלו בקרב שבטי הגאלים בעמק הפו ובגאליה.[8] חניבעל שחרר את חייליו ההיספניים לבתיהם למשך החורף של שנת 219, ובאביב של שנת 218 לפנה"ס גייס את כולם ויצא למסע.[9]

המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקרטחנה לפירנאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חניבעל יצא מקרטחנה, עיר שבני משפחתו בנו בהיספניה, עם 90,000 חיילים רגליים ו-12,000 פרשים. הוא חצה את נהר האברו, מפר בכך סופית את החוזה עם רומא. הוא לא רצה להשאיר אויבים בעורפו כשיצא לכבוש את איטליה, ועל כן החל את המסע בכיבוש כל צפון היספניה. הוא דיכא עשרות שבטים, מהם ידועים שמותיהם של האילורגיטים, הבארגוסים, האיירונוסים והאנדוסינים. כיבושים אלו עלו לו במחיר כבד, אולם כעת כל היספניה עד הרי הפירנאים הייתה בידיו. הוא הותיר קרתגי בשם חנו כמושל צפון האברו,[10] והותיר בידיו 10,000 רגליים ו-10,000 פרשים כדי לשמור על האזור. חנו נהרג מאוחר יותר בקרב קיסה. כמו כן שחרר לבתיהם 10,000 רגליים ו-1,000 פרשים מקומיים שלא רצו לעזוב את ארצם. הוא עשה זאת במטרה לעשות רושם טוב בקרב השבטים האחרים, ולהבטיח שהללו לא יבגדו בו. עם 40,000 רגליים ו-12,000 פרשים בערך חצה חניבעל את הרי הפירנאים המפרידים בין היספניה לגאליה (היום צרפת).[11]

הדרך אל הרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – קרב נהר הרון

בינתיים עגן סקיפיו, המפקד הרומאי, באזור אחד השפכים של נהר הרון. מרגליו דיווחו לו על כך שחניבעל נמצא בגאליה. סקיפיו נדהם, אולם שיער שחניבעל בסך הכל רוצה להיאבק בו בגאליה במקום בהיספניה. סקיפיו תכנן כיצד לארוב לחניבעל, הוא ידע שהאזור מהפירנאים ועד הרון מלא בשבטים גאלים עוינים, ועל כן שיער שהתקדמותו של חניבעל תהיה אטית. אולם חניבעל פעל בזריזות שהפתיעה את אויבו, הוא שיחד חלק מראשי השבטים וכפה ברית על אחרים. ותוך זמן קצר ביותר הגיע לגדתו הדרומית של הרון.

חניבעל ידע שעליו לחצות את הנהר, אולם מעברו הצפוני התארגנה מולו קואליציית שבטים עוינים גדולה. חניבעל הסיק שאם רק ינסה לחצות את הנהר יושמדו כוחותיו, על כן רכש במהירות מספר רב של דוברות וסירות קטנות מהכפרים באזור, ובו בזמן שלח את אחיינו חנו בן בומילקר עם חלק מכוחותיו מרחק של ארבעים קילומטרים ממקום המחנה העיקרי.[12] חנו איגף את המחנה הגאלי, בזמן שחניבעל החל לחצות את הנהר, וכך מצאו עצמם הגאלים מכותרים והובסו בקלות.[13] הקרב זכה לשם "קרב נהר הרון", אולם מסובך יותר היה להעביר את הפילים בנהר, חניבעל עמד גם באתגר הזה בהצלחה.[14]

לאחר שחצה את הנהר הגיעו קבוצת ראשי שבטים שהיו בקשר עם חניבעל עוד לפני תחילת המסע, אל המחנה הקרתגי, בראשם עמד ראש שבט בשם מאגילוס. חניבעל הציג אותו בפני חייליו, ולאחר מכן נאם בפניהם ושיבח אותם על גבורתם, לראשונה סיפר להם את תוכניתו השאפתנית לתקוף את איטליה. חניבעל רצה לברר היכן בדיוק חונה סקיפיו, ועל כן שלח 500 פרשים נומידיים לאתר אותו. הפרשים נתקלו בכוח רומאי שנשלח למטרות דומות בידי סקיפיו. הנומידים הובסו, ונסוגו חזרה אל המחנה. הפרשים הרומאים עקבו אחריהם, השקיפו מרחוק על המחנה הקרתגי, ודיווחו על ממצאיהם לסקיפיו. סקיפיו נדהם, אולם ארגן במהירות את צבאו על סירות, והחל לשוט בנהר הרון בתקווה להגיע לקרב עם חניבעל מהר ככל האפשר. חניבעל נתן לחייליו לישון היטב בלילה, ועם אור הבוקר המשיך להתקדם צפונה במהירות. כעת כבר לא היה ספק לסקיפיו באשר לכוונתו של חניבעל, ועל כן שלח את אחיו גנאיוס עם מרבית הכוח להמשיך במשימה בהיספניה כמתוכנן, בעוד הוא עצמו הפליג במהירות האפשרית לאטרוריה וגייס חיילים כדי לעצור את חניבעל.

מהרון לאלפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חניבעל ואנשיו צעדו ארבעה ימים רצופים עד שהגיעו לנקודה בה מתחברים נהרות הרון והאיזר, חיבור זה אזור פורה מאוד. חניבעל גילה שבאזור מתחוללת מלחמת ירושה בין שני בניו של אחד מראשי השבטים שמת. חניבעל בחר לצדד בבן הבכור, ובעזרת הקרתגים ניצח הלה וגירש את אחיו. לאות תודה נתן ראש השבט החדש לחניבעל כמות גדולה של תבואה, בגדים חמים, כלי נשק ואף מדריכים. חניבעל נתן לחייליו לנוח מעט, ואז המשיך לאורך האיזר עד שהגיע אל הרי האלפים המפרידים בין גאליה לחצי האי האפניני. חייליו חששו לחצות את ההרים המושלגים, בתגובה חניבעל נזף בהם והצהיר ש-"מה הם אלפים אלה? הרים גבוהים מן הרגיל ותו לא. הרים אלה לא בשמים הם נוגעים עבור תעברו על פניהם מתחת לשמים".

חציית האלפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר,[15] החל חניבעל להעפיל על הרי האלפים, עם 38,000 רגליים ו-8,000 פרשים.[16] כצפוי התברר שהמשימה קשה ביותר, הקור והשלג היו ברמה שחייליו האפריקאים של חניבעל סבלו ממנה קשות. הפילים חלו כולם, והורגש מחסור כבד במזון. אולם מכשול גדול יותר היה שבט האלוברוגים, היה זה שבט גאלי פראי שחי בהרים הללו. הציוד הרב שחניבעל נשא עמו סנוור את עיניהם, וכאשר חניבעל הגיע לאזור קשה שאותו הם הכירו טוב ממנו, מיהרו ראשי השבטים וגייסו צבא גדול מכל הכפרים. הם תפסו עמדות אסטרטגיות שחניבעל היה מוכרח לעבור בהן, אולם הם לא טרחו להסתיר את כוונותיהם וכך ראה אותם חניבעל וזמם תחבולה.

הוא המתין לרגלי המעבר, ושלח מרגלים לבדוק את הביצורים האלוברוגים. הוא גילה שביום ישנה שמירה הדוקה, אולם בלילה נותרת שמירה קלושה ומרבית החיילים חוזרים לכפריהם. על כן הוא המתין ללילה הבא, והורה להבעיר את המדורות במחנה כרגיל. לאחר מכן עם כוח מובחר שעליו פיקד בעצמו, השתלט על העמדות והורה לשאר השיירה להתחיל להתקדם. עם אור השחר הבחינו האלוברוגים שעמדותיהם נכבשו, אולם הם הבחינו בסרבול הרב של השיירה שהעפילה אל המעבר. הם תקפו בבת אחת במקומות רבים, ויצרו אנדרלמוסיה. חיילים ובהמות מסע צנחו לתהום, מבהילים בכך את הבהמות האחרות ואת הפילים. חניבעל מיהר ועם הכוח המובחר שלו תקף את התוקפים, שנאלצו לסגת באבדות כבדות. לאחר מכן אסף את חייליו והתקיף את כפריהם העיקריים של האלוברוגים, הוא מצא בהם אספקה בשפע וכן סוסים ושאר בהמות מסע. וגם הטיל מורא בליבות השבטים האחרים. ישנה מחלוקת בין ההיסטוריונים והגאוגרפים באשר לנקודה המדויקת שבה עבר חניבעל. תיאוריו של טיטוס ליוויוס מבולבלים ואינם נותנים תיאור טוב של האזור. אם כי מהערות אקראיות אצל פוליביוס ניתן ללמוד יותר. כיום מקובל להניח שהמעבר היה מעבר סן ברנאר הקטן,[17] אם כי חוקרים שונים כדוגמת הרולד לם טוענים שחניבעל עבר יותר דרומה וסמוך אל החוף. לם מצביע על המעבר בין מונז'נבר והים כנקודת המעבר של חניבעל, ושואב ראיה מדברי סטראבון שמתאר את המעבר שעבר בו חניבעל כ-"המעבר המוליך אל הטאורינים". הדרך הקצרה ביותר אל יישובי הטאורינים בעמק הפו היא אכן מונז'נבר.[18]

לאחר מכן קבוצת שבטים נוספת שלחה נציגים אל חניבעל העמידה פנים שברצונה בשלום, היא אף הסכימה להפקיד בידיו בני ערובה. חניבעל בטח בהם, ואף לקח מהם מורי דרך. אולם הללו בגדו בו, וגררו אותו אל בקעה תלולה וקשה למעבר, שם תקפו אותו האלוברוגים. אולם חניבעל שחשש מראש מפני התקפה כזו, הציב את חייליו המובחרים מאחור, ואת בהמות המשא מקדימה, כך שהפגיעה הייתה אנושה פחות. אולם עדיין נהרגו אנשים רבים, וכן סוסים ובהמות משא. מאז ההטרדות הלכו ופחתו, הפילים סייעו לכך באופן ניכר, הגאלים לא ראו פילים מעולם ולא העזו להתקרב אליהם. לבסוף במאמץ רב הגיע חניבעל אל פסגות הרי האלפים.

פוליביוס מציין שחניבעל הגיע אל פסגות ההרים בזמן ש"תקופת השקיעה עם בוקר של הפליאדות כבר הגיעה ושלג כיסה את פסגות ההר".[19] מה שרומז על ה-7 או ה-9 בנובמבר.[20] חניבעל נאם בפני חייליו, והצביע על איטליה כמה קרובה היא. הם החלו בירידה שהייתה קשה לא פחות מהעלייה, הדרך הייתה צרה, מכוסה סלעים שלג וקרח. חניבעל הורה לחייליו ליצור מעבר נקי משלג, והשתמש לשם כך לעיתים ביין חם שהותז על הקרח. בסופו של דבר הגיע אל אדמת איטליה עם 20,000 רגליים, 6,000 פרשים, ומספר לא ברור של פילים.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חניבעל הגיע לאיטליה עם צבא ממוטט מורלית, מולו עמדו חיילים רומאים רעננים שגייס סקיפיו. שני הצבאות נפגשו בקרב טיקינוס. הגעתו של חניבעל לאיטליה מסמלת את תחילתה של המערכה על איטליה במלחמה הפונית השנייה שנמשכה 16 שנים, ובסופה גורש חניבעל מאיטליה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Livius. Translated by F.G. Moore. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1919-1959 .
  • Polybius. Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1922-1925 .
  • Mommsen, Theodore. History of Rome. Online version in Classic Literature Library.
  • T. A. Dorey and D. R. Dudley, Rome against Catrage. Secker & Warburg, 1971
  • Brian Caven, The punic wars. Weidenfeld and Nicolson, 1980
  • J. F. Lazenby, Hannibals' war. Aris & Phillips, 1978
  • Serge Lansel, Hannibal. Blackwell, במקור יצא בצרפת ב-1995, תרגום לאנגלית 1998
  • F. W. Walbank, A historical commentry on Polybius. Oxford university press, 1957
  • P. A. Brunt, Italian manpower 225 B.C. - 14 A. D.. Oxford university press, 1971
  • Bagnall, Nigel (1990). The Punic Wars.
  • Baker, G. P. (1999). Hannibal. Cooper Square Press.
  • Cottrell, Leonard (1992). Hannibal: Enemy of Rome. Da Capo Press.
  • Delbruck, Hans (1990). Warfare in Antiquity, Volume 1. University of Nebraska Press.
  • Goldsworthy, Adrian (2003). The Fall of Carthage. Cassel Military Paperbacks.
  • Peddie, John (2005). Hannibal's War. Sutton Publishing Limited.
  • Dodge, Theodore A. (1891). Hannibal. Da Capo Press.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרונולוגיה של חציית הרי האלפים בידי חניבעל באתר ליוויוס

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lancel, Serge, Hannibal, p. 71
  2. ^ ישראל שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", עמ' 31.
  3. ^ Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. p, 87
  4. ^ לא ברור מה יכלו הרומאים להרוויח מברית עם סגונטום, ועל כן יש המשערים שעשו זאת בכוונה לחרחר מלחמה. ראו: Dexter Hoyos, Companion to the Punic Wars (2011) pp 195 - 196
  5. ^ אלפרד תייר מהן, "השפעת העוצמה הימית על ההיסטוריה", 1660 - 1783 – פרקים נבחרים. תרגם מאנגלית ברוך קורות. תל אביב, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1985. עמ' 24, 45-46.
  6. ^ Starr, Chester G., The Influence of Sea Power on Ancient History. New York and Oxford, Oxford University Press, 1989. p. 3; ibid. p. 58 and note 18
  7. ^ שצמן עמ' 137.
  8. ^ Dodge, Theodore (1994). Hannibal. Mechanicsburg, PA: Greenhill Books. p 164
  9. ^ Lancel, p. 25
  10. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 35.
  11. ^ Prevas, John, Hannibal Crosses the Alps: The Invasion of Italy and the Second Punic War, p. 86
  12. ^ לעניין המקום המדויק, ראו Lazenby p. 35
  13. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 43. טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 28.
  14. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 46.
  15. ^ ראו כרונולוגיה של חציית הרי האלפים בידי חניבעל באתר ליוויוס
  16. ^ Lancel, p. 60
  17. ^ שצמן עמ' 138.
  18. ^ הרולד למב, "חניבעל האחד נגד רומי", עמ' 84.
  19. ^ פוליביוס, ספר שלישי, 54.
  20. ^ בנימין שימרון, תרגום מיוונית של פוליביוס, עמ' 213, הערה 1.