מסילת הרכבת תאילנד-בורמה
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה | תאילנד |
| עיר |
Ban Pong  |
| מידע על ההקמה | |
| התחלת בנייה | יוני 1942 |
| פתיחת המסילה | 17 באוקטובר 1943 |
| סגירת המסילה | אביב 1945 |
| מידע על המסילה | |
| תחילת המסילה | בנגקוק, תאילנד |
| סיום המסילה | רנגון, בורמה |
| סוג המסילה | צבאי |
| אורך המסילה | 415 ק"מ |
| רוחב המסילה |
1000 מ"מ |
| מסלולים | 1 |
| תרשים המסילה | |
 | |
  | |
מסילת הרכבת תאילנד-בורמה (נקראת גם מסילת המוות) הייתה מסילת רכבת שנבנתה בארצות אלו במהלך הכיבוש שלהן בידי יפן במלחמת העולם השנייה. המסילה, בת 415 קילומטרים, קישרה בין הערים בנגקוק שבתאילנד ורנגון שבבורמה (מיאנמר) ושימשה את הצבא היפני לשם העברת אספקה לכוחותיו שבבורמה, אשר התעתדו לפלוש משם להודו.
המסילה נבנתה בעבודת כפייה על ידי כ-270 אלף עובדים אסיתיים וכ-60 אלף שבויי מלחמה מצבאות בעלות הברית. העובדים הועבדו על ידי היפנים בתנאים קשים ביותר וכתוצאה מהם מתו לפחות 100 אלף מהם – לפחות 90 אלף עובדים מקומיים וכ-10,000 עד 16 אלף שבויים.[1]
תולדות הקו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הממשלה הבריטית של בורמה ערכה בראשית המאה ה-20 סקר לקביעת תוואי למסילת רכבת בין תאילנד לבורמה. עם זאת, נקבע כי התוואי שנסקר – שנמצא בשטח גבעי המכוסה ג'ונגל וחצוי על ידי נהרות רבים - היה קשה מדי מכדי לבנותו.
ב-1942 פלשו היפנים לבורמה מכיוון תאילנד וכבשו אותה מידי הבריטים. לאחר הכיבוש הם העבירו אספקה לכוחותיהם שם בדרך הים, דרך מצר מלאקה וים אנדמן. נתיב אספקה זה היה פגיע להתקפות של צוללות בעלות הברית, וליפנים נדרש נתיב אחר. הבחירה המתבקשת הייתה נתיב יבשתי, ולפיכך החלו היפנים בבניית המסילה ביוני 1942. ההחלטה לבנות את המסילה נסמכה בין השאר על היכולת של היפנים לנצל לעבודת כפייה את עשרות אלפי השבויים מצבאות בעלות הברית שלכדו בשלבים המוקדמים של המערכה בדרום-מזרח אסיה.
היפנים תכננו לקשר בין מסילות קיימות על ידי בניית המסילה בין באן פונג שבתאילנד לבין טנביוזאיאט שבבורמה דרך מעבר שלוש הפגודות בגבעות שבגבול בין שתי המדינות. בניית המסילה החלה בו זמנית משני קצותיה. רק 55 קילומטרים מהתוואי המתוכנן עברו בשטח מישורי; היה צורך לבנות את היתר בשטח קשה למעבר ולעבודה. המסילה שנבנתה הייתה ברוחב של מטר אחד, והיפנים קיוו להוביל על גביה 3,000 טון אספקה בכל יום.
החומרים לבניית המסילה והפעלתה, לרבות אדנים וקרונות, הושגו על ידי פירוק קטעי מסילה במלזיה ובאיי הודו המזרחית ההולנדיים.
הבנייה נמשכה כ-16 חודשים[2] והואצה במיוחד באביב 1943. ב-17 באוקטובר 1943 נפגשו שני קצות הקו כ-18 קילומטרים דרומית למעבר שלוש הפגודות. 304 קילומטרים של המסילה הוקמו בתחומי תאילנד והיתר בבורמה.
למעשה המסילה החדשה לא קושרה במלואה לרשת המסילות בבורמה, שכן לא נבנה בה גשר על נהר הסלווין (Salween) ליד מולמין, והיפנים העבירו על פניו את האספקה שהביאה הרכבת באמצעות מעבורות. גשר על הנהר נבנה רק שנים רבות לאחר המלחמה.
לאחר השלמת בניית המסילה הועברו מרבית השבויים שהועבדו בבנייתה ליפן. מקצתם הושארו כדי לתחזק את המסילה. הם עבדו תחת תנאים קשים ביותר, שאליהם נוספו הפצצות גוברות של מטוסי בעלות הברית. נזקי ההפצצות למסילה הביאו לבסוף להשבתת הקו באביב 1945.
לאחר המלחמה נבדק הקו ונמצא בחלקו במצב רעוע, שלא איפשר שימוש מסחרי. כ-130 קילומטרים מהקו בתחומי תאילנד שופצו ונמצאים כיום בשימוש. חלקים מהפסים ביתר חלקי המסילה נעקרו ונעשה בהם שימוש במסילות אחרות. חלקים מנתיב המסילה הוסבו למסלולי הליכה.
קטעי מסילה ידועים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגשר על הנהר קוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטע המסילה המפורסם ביותר היה גשר 277, שנבנה על גבי הנהר מאה קלונג (Mae Klong). הקמתו הייתה נושא ספרו של פייר בול "הגשר על הנהר קוואי", שהיווה נקודת מוצא לתסריט של סרט הקולנוע הידוע בשם זה. בפברואר 1943 הושלמה שם הקמת גשר עץ וביוני 1943 נסתיימה הקמת גשר פלדה ובטון. בחודשי המלחמה האחרונים הופצצו הגשרים על ידי מטוסי בעלות הברית ותוקנו על ידי שבויי מלחמה.
בגשר דבק השם "הגשר על הנהר קוואי" וזאת עקב העובדה שחלק ניכר מן המסילה בשטח תאילנד התמשך לאורך עמק הנהר קוואה נו (Khwae Noi). ב-1960, כדי למנוע בלבול, הוחלט לשנות את שמו של קטע הנהר שמעליו מתנשא הגשר לקוואי יאי (Khwae Yai).
מעבר אש התופת[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטע מפורסם אחר של המסילה כונה "מעבר אש התופת" (Hellfire Pass). זהו קטע מסילה שהונח בנקיק שנחצב בסלע בגבעות מבודדות כ-180 קילומטרים מצפון-מערב לבנגקוק. היה זה הנקיק הגדול ביותר שנחצב לצורך הנחת המסילה לאורך נתיבה.
עובדי הכפייה והשבויים שנדרשו לחצוב את הנקיק השלימו את העבודה בתוך שישה שבועות, בעבודה ידנית בכלים פרימיטיביים וכמעט ללא ציוד מכני כלשהו. לפחות 700 שבויים מתו שם עקב תנאי העבודה הקשים, מהם כ-70 שהוכו למוות על ידי היפנים. נטען כי הכינוי שניתן לאתר נבע מהאסוציאציה שיצרה תמונת עובדי הכפייה שעבדו שם בלילות לאור לפידים.
תנאי העבודה והאבדות בקרב העובדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תנאי העבודה של העובדים בבניית המסילה היו קשים ביותר, בין השאר בשל נחישותם של היפנים לסיים את בניית המסילה בזמן קצר ככל האפשר. העובדים הועבדו לעיתים במשך 12 עד 18 שעות ביממה וסבלו מתשישות, מתת-תזונה עקב מחסור במזון מספיק, ממחלות מידבקות, ממעשי אכזריות קשים מצד היפנים וממחסור בשירותי רפואה.
על פי הערכה של ממשלת אוסטרליה מתו במהלך העבודה כ-90 אלף מתוך כ-270 אלף עובדי כפייה אסיאתיים (מלאים, אינדונזים, סינים וטמילים) וכ-10,000 עד 16 אלף שבויים מתוך כ-60 אלף שהועבדו שם. מקצת העובדים שמתו נספו בהפצצות של מטוסי בעלות הברית שהונחתו על תוואי המסילה.
מספר השבויים המוערך שנספו בבניית המסילה, לפי ארצות:
עובדי הכפייה שמתו נקברו בקבורה מאולתרת בשטחי המחנות שבהם שהו ובאתרים מבודדים לאורך תוואי המסילה. לאחר המלחמה העביר הצבא הבריטי את גופות השבויים שמתו לשלושה בתי קברות צבאיים שהוקמו, שניים בתאילנד ואחד בבורמה. הגדול שבהם הוא קנצ'נבורי שבתאילנד.[3] בשלושתם יחד נקברו כ-12,500 שבויים.
תנאי העבודה תועדו בציורים על ידי רבים מהשבויים, תוך שימוש באמצעים מאולתרים מכל הבא ליד ובסיכון עצמי. חלק מהעבודות נשמרות כיום במוזיאונים שונים ובהם מוזיאון המלחמה האימפריאלי ואנדרטת המלחמה של אוסטרליה.
לאחר המלחמה הוכרזה העבדת עובדי הכפייה על ידי היפנים כפשע מלחמה, ומשפטים נערכו לחלק מאנשי הסגל היפנים שהיו מופקדים על העובדים. מקצת עבודות האמנות של השבויים שימשו כראיות במשפטים אלו.
מספר מוזיאונים הוקמו לתיעוד אימי עבודת הכפייה בהקמת המסילה. שני מוזיאונים פרטיים פועלים בעיר קנצ'נבורי שבתאילנד. שלישי נמצא ליד מעבר אש התופת. הוא הוקם על ידי הממשלה האוסטרלית ופועל בשיתוף פעולה בינה לבין הצבא התאילנדי.
קטע מהמסילה הועבר והוצב כאנדרטה במשתלת הזיכרון הלאומית ליד ליצ'פילד שבבריטניה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מידע על הקמת המסילה באתר Hellfire Pass
- תמונות ואיורי שבויים מעבודת הכפייה בהקמת המסילה, באתר ANZAC Day
- סטטיסטיקה של האבדות בנפש בקרב עובדי הכפייה
- בתי הקברות הצבאיים קנצ'נבורי, טנביוזאיאט ו צ'ונגקאי באתר ועדת חבר העמים לקברי מלחמה