מעל
במלחמה, מַעַל הוא הטעיה טקטית בה אחד הצדדים מעמיד פנים כי הוא מבצע פעולה בתום לב בכוונה לנצל את אמון הצד השני ולהשיג יתרון צבאי. מעל הוא הפרה של הלכות מלחמה וככזה מהווה פשע מלחמה, משום שהוא משבש את ההגנות והמגבלות שנועדו לשמור על הצדדים הלוחמים ועל אזרחים.
האיסור המפורש על מעל מופיע בסעיף 37 של הפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנות ז'נבה.[1] בסעיף מובאות מספר דוגמאות למעשים המוגדרים כמעל, כבדיית כוונה לנהל משא ומתן באמצעות הנפת דגל לבן, בדיית היעדר יכולת כתוצאה מפציעה או מחלה, בדיית מעמד אזרח או לא-לוחם ובדיית מעמד מוגן באמצעות שימוש בסמלים כמו סמל האומות המאוחדות או סמל של מדינה נייטרלית. בסעיפים 38–39 מוגדרים סמלים מוכרים וסמלי לאום.
התפתחות האיסור
[עריכת קוד מקור | עריכה]שורשי האיסור על מעל במושג האבירות, שמזוהה עם לוחמת ימי הביניים באירופה.[2] האיסור החל להופיע בחוקי מלחמה מסודרים במחצית השנייה של המאה ה-18. קוד ליבר (אנ'), שהיה החוק הצבאי של צבא האיחוד, מוכר כראשון שאסר על פעולות מעל באופן מסודר; בסעיף 16 של הקוד נכתב כי ”הצורך הצבאי (אנ') [...] מתיר הטעיה, אך לא מעל” ובסעיף 101 נכתב כי ”בעוד שהטעיה במלחמה מותרת ככלי הוגן בעימות, והיא עולה בקנה אחד עם לחימה מכובדת, המשפט המקובל במלחמה מתיר אפילו עונש מוות בעבור ניסיונות חשאיים ובוגדניים לפציעת אויב, משום שהם כה מסוכנים וכה קשה להתגונן מפניהם”.[3] מספר פעולות המוכרות כמעל - שימוש במדי האויב, בדגליו או בדגלים המייצגים מעמד מוגן - מופיעות בקוד כדוגמאות ללחימה לא-מכובדת.[4] ידוע כי כתיבת הקוד הושפעה מחיבורו של הנרי האלק על החוק הבינלאומי, בו נכתב על מעל כי ”בכל מקרה שבו דיברנו אמת במפורש או במרומז עם האויב, יהיה זה מעל לבגוד באמון שנתן בכנותנו. אם המקרה לא מטיל עלינו חובה מוסרית לחשוף בפניו את האמת, פעולה מוצדקת תהיה להטעות אותו במילים או במעשים [...] הפרת האמון בתום הלב, המפורש או המרומז, היא המעל, והיא הנותנת למעשים אלו את אופיים השקרי”.[5][6]
ניסיונות לחוקק חוקי מלחמה בינלאומיים בשלהי המאה ה-18, ששאבו השראה מקוד ליבר, כללו גם הם איסורים על מעל וכן פירוט נוסף על מהות הפעולות המהוות מעל, אולם ללא הגדרה טכנית של מעל.[7] בסעיף 13 של הכרזת בריסל משנת 1874 צוינו איסור על רצח בבגידה של יחידים המשתייכים לצבא או לאומה עוינת, וכן איסור על שימוש לא הולם בדגל לבן, דגל הלאום או סמלים צבאיים של האויב וכן בסמלים הייחודיים של אמנות ז'נבה.[8] בניגוד לקוד ליבר, באמנת בריסל היקף המעל מצומצם, וחל רק על מקרי רצח ולא על פציעה.[9] מספר ממשלות סירבו לקבל את ההסכם והכרזת בריסל לא אושררה. בשנת 1880 אימץ המוסד לחוק בין-לאומי את מדריך אוקספורד, שכתב גוסטב מוינייה (אנ'); המדריך היה שלב משמעותי בהתפתחות ההגדרה של מעל, וכלל את הרחבת המונח רצח בבגידה באמצעות ציון שתי דוגמאות, החזקת מתנקשים שכירים והעמדת פני נכנע, וציון האיסור על התקפת האויב תוך הסתרת השיוך לכוח צבאי.[10][11]
ההסכם הבינלאומי הראשון שהתקבל וכלל חוקי מלחמה היה ועידת האג (אנ') ב-1899.[12] בתקנות שהתקבלו נכתב כי חל איסור על "הרג או פציעה בבוגדנות של יחידים המשתייכים לצבא או לאום עוין", וכן על "שימוש לא ראוי בדגל הפסקת אש, דגל לאומי, סמלי הצבא והמדים של האויב, וכן בסמלי אמנות ז'נבה". למעשה, הוועידה לא שינתה כמעט כלל את הניסוח שאומץ בהכרזת בריסל. לטענת שון ווטס, פרופסור למשפטים באקדמיה הצבאית של ארצות הברית, הקיפאון בהתפתחות המונח הושפע מהפוליטיקה הבינלאומית ומהאגו של הנציגים.[13]
בשנת 1956 החל הוועד הבין-לאומי של הצלב האדום לפעול לפיתוח חוקי מלחמה עדכניים; בשנת 1977 התפרסם הפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנות ז'נבה, ובו הגדרה מעודכנת של מעל, שבה הוחלפה המילה "בוגדנות" (treachery) ב"מעל" (perfidy), וכן התווספה לקיחה בשבי במרמה לפעולות האסורות שיכולות להוות מעל. העדכון סיפק הגדרה רחבה יותר של אילו מעשים יתפסו כמעל, אך המדד לעבירה נותר מבחן התוצאה.[14][15]
חוקת רומא של בית הדין הפלילי הבין-לאומי, שהתקבלה ב-1998, מגדירה חלק מפעולות המעל כפשעי מלחמה (לקיחה בשבי אינה מוזכרת בחוקה כמעל), אולם על פעולת המעל לגרום לפציעה או למוות כדי להביא לענישה.[16]
מקרים היסטוריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשפטי דכאו זוכו אוטו סקורצני ותשעה קצינים עליהם פיקד מהאשמה במעל; הם הואשמו בשימוש לא הולם במדי צבא ארצות הברית, אולם זוכו כיוון שהוכח שלא השתמשו במדים במהלך קרב, אלא רק כחלק מפעילות תחבולנית.[17]
במהלך המלחמה העולמית בטרור ניהלה מחלקת ההגנה של ארצות הברית הליכים משפטיים בהם האשימה מספר פעילי טרור במעל; בין הפעילים נמנה גם פעיל חזבאללה עלי מוסא דקדוק.[18]
ישנו דיון בנוגע לפעילות המסתערבים ביהודה ושומרון והאם היא מהווה מעל.[19]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Gary D. Solis (2010). "Ruses and Perfidy". The Law of Armed Conflict: International Humanitarian Law in War. Cambridge University Press. pp. 420–435.
- Richard B. Jackson (2012). "Perfidy in Non-International Armed Conflicts". International Law Studies. 88 (1): 237–259.
- Sean Watts (2014). "Law-of-War Perfidy". Military Law Review. 106: 106–175. doi:10.2139/ssrn.2220380.
- Charlotte Genschel (2015). The Prohibition of Perfidy in International Humanitarian Law (M.Jur Thesis). University of Graz.
- Robert Lawton Pratt (2016). "The international legal prohibition on perfidy and its scope in non-international armed conflicts". Virginia journal of international law digest. 56: 1–9.
- Geoffrey Corn (2023). "The Case for Attempted Perfidy: An "Attempt" to Enhance Deterrent Value" (PDF). Journal of National Security Law & Policy. 13 (3): 401–447.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנות ז'נבה, סעיף 37.
- ^ Genschel, p. 12.
- ^ Watts, p. 125.
- ^ Watts, p. 128.
- ^ Henry Wager Halleck (1861). International law; or, Rules regulating the intercourse of states in peace and war (1 ed.). San Francisco: H. H. Bancroft & Company. p. 402.
- ^ Genschel, p. 16-17.
- ^ Watts, p. 130.
- ^ Article 13 of the Project of an International Declaration concerning the Laws and Customs of War. icrc.org, 27 August 1874.
- ^ Genschel, p. 18-19.
- ^ Genschel, p. 19-20.
- ^ Watts, p. 129-131.
- ^ Genschel, p. 21.
- ^ Watts, p. 137.
- ^ Genschel, p. 25-28.
- ^ Watts, p. 143.
- ^ Genschel, p. 28-29.
- ^ Maximilian Koessler (1959). "International Law on Use of Enemy Uniforms As a Stratagem and the Acquittal in the Skorzeny Case". Missouri Law Review. 24 (1): 16–28.
- ^ Watts, p. 114-115.
- ^ Ido Rosenzweig (2014). Combatants Dressed as Civilians: The Case of the Israeli Mista’arvim under International Law (PDF). Jerusalem: The Israeli Democracy Institiute.