מעצמה אזורית
מעצמה אזורית (באנגלית: Regional Power) היא מונח בתחום יחסים בינלאומיים, המתאר מדינה בעלת עוצמה צבאית, כלכלית ופוליטית בולטת בתוך אזור גאוגרפי מוגדר. מדינה כזו מחזיקה ביכולת לעצב את סדר היום הביטחוני והדיפלומטי בסביבתה הקרובה, ולהקרין כוח והשפעה על שכנותיה. חרף זאת, ובשונה ממעצמות אחרות ומעצמות-על, יכולתה להפעיל השפעה זו ברמה הגלובלית לרוב מוגבלת יותר.
העיסוק במושג צבר תאוצה משמעותית בתום המלחמה הקרה, עם המעבר ממערכת דו-קוטבית (ארצות הברית וברית המועצות) למערכת עולמית רב-קוטבית ומבוזרת יותר. חוקרים בולטים בתחום, ובראשם בארי בוזאן ואולה וייבר, פיתחו מסגרת תאורטית המכונה תאוריית מכלולי הביטחון האזוריים (Regional Security Complex Theory - RSCT). לפי גישה זו, רוב האיומים הביטחוניים בעולם אינם גלובליים אלא "מקובצים" גאוגרפית, ולכן למעצמות האזוריות יש תפקיד מכריע בייצוב, או בערעור, המערכת הבינלאומית כולה.[1]
הגדרתה של מדינה כמעצמה אזורית אינה נשענת על נתונים סטטיסטיים יבשים בלבד, כגון גודל התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) או היקף הצבא. החוקר הגרמני דטלף נולטה, מהמכון ללימודים גלובליים ואזוריים (GIGA), הציע מודל הבודק שלושה רבדים:
- משאבי עוצמה: יכולות חומריות עדיפות על פני השכנות.
- טעינה להנהגה: נכונות המדינה לקחת על עצמה תפקיד מנהיגותי ולהיות "מייצבת אזורית".
- הכרה: הנכונות של המדינות השכנות, וכן של המעצמות הגלובליות, לקבל את מעמדה.[2]
מעמד זה לעיתים קרובות שנוי במחלוקת. במקרים רבים, ניסיונה של מדינה לבסס הגמוניה אזורית נתקל בהתנגדות עזה מצד יריבות מקומיות, שיוצרת מאזן אימה או תחרות מתמדת. מדען המדינה הריאליסט ג'ון מירשיימר טוען כי המטרה האולטימטיבית של מעצמות היא להפוך להגמון אזורי כדי להבטיח את הישרדותן, דבר המוביל בהכרח לחיכוכים.[3] דוגמאות בולטות למדינות הנתפסות בספרות כמעצמות אזוריות כוללות את ברזיל באמריקה הלטינית, הודו בדרום אסיה, ודרום אפריקה ביבשת אפריקה.
מאפיינים וקריטריונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחינת הספרות המחקרית מעלה כי טרם גובשה הגדרה אחת ויחידה למושג "מעצמה אזורית". עם זאת, נראה כי קיימת תמימות דעים בדבר הצורך בשילוב בין יכולות חומריות ("עוצמה קשיחה") לבין הכרה פוליטית רחבה. החוקרת סנדרה דסטרדי מטעימה כי אין להסתפק במדידת משאביה של המדינה גרידא, אלא יש לעמוד על טיב האסטרטגיה שהיא נוקטת כלפי שכנותיה.[4]
נהוג להציב שלוש אבני בוחן מרכזיות לקביעת מעמדה של מדינה כמעצמה אזורית:
עליונות חומרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית לכל, נדרשת המדינה להחזיק ביתרון כמותי ואיכותי ניכר על פני שכנותיה. אסימטריה זו היא המונחת ביסוד יכולתה להקרין כוח ולהשפיע על המרחב. המדדים המקובלים בקטגוריה זו הם:
- חוסן כלכלי: גובה התוצר המקומי והיקף סחר החוץ. על המדינה לשמש "קטר כלכלי" אזורי, כזה ששכנותיו תלויות בו או מושפעות מכלכלתו באופן ישיר.
- עוצמה צבאית: לא רק תקציב ביטחון עתיר ממדים, אלא גם היכולת להפעיל כוח צבאי מחוץ לגבולות המדינה לצורך הרתעה או התערבות.
- נתונים גאוגרפיים ודמוגרפיים: שטח רחב ידיים, אוכלוסייה גדולה או שליטה בנכסים אסטרטגיים (כגון מפרצים או מעברים ימיים) המעניקים לה עדיפות מבנית.
הנכונות להנהיג
[עריכת קוד מקור | עריכה]דא עקא, אין די בפוטנציאל חומרי כדי להקנות מעמד של מעצמה. על המדינה להפגין רצון פוליטי מובהק לעצב את פני האזור. המונח המקצועי "תפיסת תפקיד" (Role Conception) מתאר מצב שבו המדינה רואה עצמה אחראית על הסדר האזורי, יוזמת מהלכים דיפלומטיים ומקימה מוסדות משותפים שבהם היא משמשת כציר מרכזי. חרף זאת, לעיתים קרובות נכונות זו נתקלת בחשדנות מצד המדינות השכנות, הרואות בה הבעה של יומרנות או ניסיון לכפייה הגמונית.[2]
הכרה וקבלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]זהו המרכיב החמקמק מכולם, אך בד בבד הוא המכריע ביותר. כדי שמדינה תשתבץ בדרג של מעצמה אזורית, עליה לזכות בהכרה כפולה:
- הכרה מבית (אזורית): הסכמתן של המדינות השכנות לקבל את הנהגתה. דסטרדי מבחינה בין "הנהגה" הנובעת משכנוע ומאינטרסים משותפים, לבין "הגמוניה" הנשענת על כוח גס.
- הכרה מחוץ (גלובלית): נכונותן של מעצמות-העל (כגון ארצות הברית או סין) לראות במדינה זו את "בעל הבית" באזור, וכתובת מרכזית לניהול משא ומתן בנושאים ביטחוניים וכלכליים.[1]
תיחום ההשפעה הגאוגרפי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשונה ממעצמות-על בעלות יכולת פעולה חובקת עולם, כוחה של המעצמה האזורית תחום לרוב למערכת גאוגרפית ספציפית. בארי בוזאן טבע את המונח "מערכת ביטחון אזורית" כדי לתאר קבוצת מדינות אשר איומי הביטחון והאינטרסים שלהן כרוכים זה בזה במידה כזו, שלא ניתן להפריד ביניהן באופן מעשי. בתוך מרחב מוגדר זה, המעצמה האזורית עשויה ליהנות מדומיננטיות מוחלטת וממעמד של קובעת סדר היום, אולם בזירה הגלובלית הרחבה, יכולת ההשפעה שלה מצטמצמת והיא נותרת שחקן משני.[1]
דינמיקה אזורית ומקרי בוחן
[עריכת קוד מקור | עריכה]יישומם של המודלים התאורטיים משתנה באופן ניכר בין אזור לאזור, בהתאם להיסטוריה, לתרבות הפוליטית ולמאזן הכוחות המקומי. בארי בוזאן ואולה וייבר מציעים לנתח כל אזור כ"מערכת ביטחון" נפרדת, בעלת מאפיינים ייחודיים של קוטביות ויחסים בינלאומיים.[1]
המזרח התיכון: מערכת רב-קוטבית נפיצה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המזרח התיכון מוגדר בספרות המחקרית כמערך ביטחוני ייחודי, המתאפיין בהיעדר הגמון ברור ובאי-יציבות כרונית. בניגוד לאזורים אחרים שבהם התגבשה היררכיה ברורה, אזור זה מתנהל כמערכת "רב-קוטבית" שבה מתקיימת תחרות עזה בין ארבעה שחקנים מרכזיים, שלכל אחד מהם יתרונות וחסרונות ייחודיים.[5]
המשולש המוסלמי: איראן, טורקיה וערב הסעודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדינמיקה האזורית מונעת במידה רבה על ידי המאבק בין שלוש מעצמות מוסלמיות. החוקר גרגורי גוס (F. Gregory Gause III) הגדיר דינמיקה זו כ"המלחמה הקרה החדשה של המזרח התיכון", שבה המאבק אינו רק על אינטרסים אלא גם על זהות דתית ופוליטית:[6]
- איראן (המעצמה הרוויזיוניסטית): איראן שואפת לשנות את הסדר האזורי הקיים ולדחוק את רגלי המערב מהאזור. היא מפעילה "עוצמה היברידית" המשלבת יכולות צבאיות קונבנציונליות עם רשת ענפה של ארגוני פרוקסי לבנון, סוריה, עיראק ותימן.
- טורקיה (הנאו-עות'מאנית): תחת שלטון מפלגת הצדק והפיתוח, טורקיה מבקשת לשחזר את מעמדה ההיסטורי כמנהיגת העולם הסוני, תוך שהיא מציגה אלטרנטיבה עצמאית שאינה כפופה לארצות הברית או לרוסיה.
- ערב הסעודית: הממלכה נשענת על עוצמה כלכלית אדירה (נפט) ועל לגיטימציה דתית (שומרת המקומות הקדושים) כדי להוביל את המחנה הסוני המתון ולבלום את ההתפשטות האיראנית.
האנומליה הישראלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מדינת ישראל מהווה אתגר תאורטי מורכב עבור חוקרי יחסים בינלאומיים. פרופ' מרטין בק מאפיין את ישראל כ"מעצמה אזורית חלקית" או כ"מעצמה ללא אזור":[7]
- מבחינה חומרית: ישראל מחזיקה בעליונות טכנולוגית וצבאית מוחלטת ובכלכלה מתקדמת, נתונים המציבים אותה כמעצמה האזורית החזקה ביותר.
- מבחינת הכרה: דא עקא, הניתוק המדיני ההיסטורי משכנותיה מנע ממנה לתרגם את עוצמתה להשפעה פוליטית ("עוצמה רכה") או לתפקיד של מייצבת אזורית.
- שינוי המגמה: החתימה על הסכמי אברהם ושיתופי הפעולה מול האיום האיראני מסמנים תפנית, שבה ישראל עוברת בהדרגה ממעמד של "נטע זר" לשותפה אסטרטגית, תהליך שעשוי להקנות לה את מרכיב הלגיטימציה החסר.
דרום אסיה: הגמוניה הודית ועמידותה
[עריכת קוד מקור | עריכה]דרום אסיה מוצגת בספרות המחקרית כדוגמה מובהקת ל"מכלול ביטחון מרכזי" (Centered Security Complex) – מערכת אזורית שבה קיימת אסימטריה מבנית קיצונית לטובת שחקן יחיד. הודו מחזיקה בכ-75% מהשטח, מהאוכלוסייה ומהתמ"ג של האזור כולו, נתונים המקנים לה מעמד של "הגמון טבעי".[1]
העליונות המבנית של הודו
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוקרים כגון ט.ו. פול מצביעים על כך שהודו אינה רק המדינה החזקה באזור, אלא שהאזור כולו מוגדר מבחינה גאופוליטית דרכה. הודו גובלת כמעט בכל מדינות האזור, בעוד שהן לרוב אינן גובלות זו בזו, מה שהופך אותה לציר הכרחי לכל סחר או שיתוף פעולה אזורי.[8]
- דוקטרינת אינדירה מול דוקטרינת גוג'ראל: לאורך השנים נעה הודו בין שתי גישות הנהגה: הגישה ההגמונית (דוקטרינת אינדירה גנדי), שראתה בכל התערבות חיצונית באזור איום ישיר על ביטחונה, לבין גישה מרוככת יותר (דוקטרינת גוג'ראל), המציעה ויתורים חד-צדדיים לשכנות הקטנות כדי לזכות באמונן.
פקיסטן והפרדוקס הגרעיני
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות עליונותה, הודו נתקלת באתגר קבוע מצד פקיסטן. פקיסטן מוגדרת בספרות כ"שחקן מתריס" המסרב לקבל את ההיררכיה האזורית. החוקר ראג'ש באסרור מנתח כיצד החימוש הגרעיני של פקיסטן יצר את "פרדוקס היציבות-אי-יציבות": הידיעה שעימות כולל יוביל להשמדה הדדית מעניקה לפקיסטן מרחב תמרון לנהל עימותים בעצימות נמוכה, ובכך היא בולמת את יכולתה של הודו לכפות סדר אזורי מוחלט.[9]
חדירת מעצמות גלובליות
[עריכת קוד מקור | עריכה]גורם מכריע נוסף המערער את המעצמה האזורית הוא חדירת מעצמות חיצוניות למכלול הביטחון האזורי. במחקר מוצגת סין כגורם משמעותי שמשנה את מאזן הכוחות בדרום אסיה. באמצעות יוזמת "החגורה והדרך" (BRI) והשקעות ענק בתשתיות במדינות כמו סרי לנקה ופקיסטן, סין מעניקה לשכנותיה של הודו אלטרנטיבה כלכלית וביטחונית, ובכך שוחקת את הבלעדיות ההודית בסביבתה.[8]
אמריקה הלטינית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אמריקה הלטינית מציגה מודל של "מכלול ביטחון" המתאפיין בשלום יחסי בין המדינות, אך בפיצול פוליטי וכלכלי עמוק. במוקד הדיון עומדת ברזיל, אשר נתוניה החומריים (כמחצית מהשטח, מהאוכלוסייה ומהתמ"ג של דרום אמריקה) מציבים אותה כמועמדת הטבעית והיחידה לתפקיד המעצמה האזורית. עם זאת, יכולתה לתרגם פוטנציאל זה להשפעה פוליטית ממשית שנויה במחלוקת בקרב החוקרים.[10]
הגמוניה בהסכמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשונה ממעצמות אזוריות אחרות המפעילות כוח צבאי או איומים ברזיל אימצה אסטרטגיה המכונה על ידי החוקר שון ברג'ס "הגמוניה בהסכמה". לפי גישה זו, המעצמה מנסה לקשור את האינטרסים של המדינות הקטנות לאינטרס שלה, תוך הימנעות מהתערבות בוטה בענייניהן הפנימיים. ברזיל הובילה את הקמתם של מוסדות אזוריים, כגון "מרקוסור" ו"איחוד מדינות דרום אמריקה" (UNASUR), במטרה ליצור גוש מאוחד שיפחית את התלות בארצות הברית ויעניק לה, כראש הגוש, מעמד גלובלי.[11]
מנהיגות ללא חסידים
[עריכת קוד מקור | עריכה]דא עקא, נדמה כי ישנו כשל מרכזי באסטרטגיה זו. למרות המאמץ הברזילאי, המדינות השכנות מסרבות לקבל את מרותה:
- יריבות מבנית: מדינות משניות חזקות ("מעצמות משנה"), ובראשן ארגנטינה ומקסיקו (שאף שהיא בצפון אמריקה, היא מתחרה על ההשפעה התרבותית והכלכלית באזור), פועלות לאזן את הכוח הברזילאי ומונעות ממנה להפוך לדובר הבלעדי של היבשת.
- חוסר תמריץ כלכלי: בניגוד לגרמניה באיחוד האירופי או לסין במזרח אסיה, הכלכלה הברזילאית אינה חזקה דיה כדי לשאת על גבה את כלל כלכלות האזור, ולכן אין לשכנות תמריץ כלכלי מובהק לקבל את הנהגתה המדינית.[10]
השפעת המעצמות הגלובליות
[עריכת קוד מקור | עריכה]גורם נוסף המכרסם במעמד הברזילאי הוא החדירה הגוברת של סין לאמריקה הלטינית. סין הפכה לשותפת הסחר המרכזית של מדינות רבות באזור (כולל ברזיל עצמה), מה שמחליש את התלות הפנים-אזורית ומאפשר למדינות הקטנות לגוון את משענותיהן הכלכליות, מבלי להזדקק לתיווך הברזילאי.
מעצמות אזוריות וסדר עולמי משתנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאה ה-21, תפקידן של המעצמות האזוריות חורג מעבר לגבולות הגאוגרפיים המיידיים שלהן. הן משמשות כחוליית קישור ("מדינות ציר") בין המערכת הגלובלית לבין המערכות המקומיות, ומהוות נדבך מרכזי במעבר לעולם רב-קוטבי.
שומרות סף
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחת הפונקציות החשובות ביותר של מעצמה אזורית היא היכולת לשמש כ"שומרת סף" מול מעצמות-העל. החוקר דניאל פלמס טוען כי מעצמות אזוריות מנסות לווסת את חדירתן של מעצמות חיצוניות לאזור השפעתן. הן עושות זאת באמצעות שתי אסטרטגיות מנוגדות:[12]
- בלימה רכה: יצירת מוסדות אזוריים המדירים את המעצמות הגלובליות (למשל, התנגדותה של ברזיל לנוכחות אמריקאית במוסדות דרום אמריקה), ובכך שומרים על האוטונומיה האזורית.
- תיווך: המעצמה האזורית מציגה את עצמה בפני העולם ככתובת הבלעדית לפתרון משברים באזור, ודורשת שכל סיוע או התערבות יעברו דרכה (למשל, ניסיונותיה של ניגריה לנהל את כוחות השלום במערב אפריקה).
מועדון ה-BRICS והשאיפה לגבוליות
[עריכת קוד מקור | עריכה]עבור רבות מהמעצמות האזוריות, השליטה באזור אינה המטרה הסופית, אלא מקפצה למעמד של מעצמה גדולה. הפלטפורמה המרכזית המבטאת שאיפה זו היא התארגנות ה-BRICS (הכוללת את ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה, ובהמשך גם איראן, מצרים ואחרות). החוקר אנדרו הארל מצביע על כך שמעצמות אלו משתמשות בקואליציות בינלאומיות כדי לאתגר את ההגמוניה המערבית במוסדות כמו האו"ם וקרן המטבע הבינלאומית, תוך דרישה לייצוג הולם לכוחן העולה.[13]
חסמים במעבר למעצמה עולמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]על אף השאיפות, רוב המעצמות האזוריות מתקשות לפרוץ את "תקרת הזכוכית" ולהפוך למעצמות גלובליות מלאות. החוקרת מרים פריס מצביעה על כך שרבות ממדינות אלו נופלות למלכודת של "דומיננטיות ללא הנהגה", בשל כשלים מבניים המעכבים את צמיחתן:[14]
- אתגרי פנים וחולשת המדינה: רבות מהמעצמות האזוריות (כגון ברזיל, דרום אפריקה או הודו) מוגדרות כשווקים מתעוררים אך סובלות מאי-שוויון קיצוני, עוני ותשתיות רעועות. בעיות פנימיות אלו מאלצות את ההנהגה להפנות משאבים וקשב פנימה (Inward Looking), על חשבון מדיניות החוץ וההשפעה הגלובלית.
- עוינות אזורית: דווקא העוצמה העודפת של המעצמה האזורית מייצרת "תגובת נגד" מצד שכנותיה. במקום לקבל את הנהגתה, השכנות פועלות לאזן אותה, ובכך המעצמה נשחקת במאבקי כוח מקומיים ממושכים המונעים ממנה להקרין כוח בזירה הבינלאומית הרחבה.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 4 5 Buzan, Barry; Wæver, Ole (2003). Regions and Powers: The Structure of International Security. Cambridge: Cambridge University Press. ISBN 978-0-521-89111-0.
- 1 2 Nolte, Detlef (2010). "How to compare regional powers: analytical concepts and research topics". Review of International Studies. Cambridge University Press. 36 (4): 881–901. doi:10.1017/S026021051000135X.
- ↑ Mearsheimer, John J. (2014). The Tragedy of Great Power Politics (Updated ed.). W. W. Norton & Company. ISBN 978-0393349276.
- ↑ Destradi, Sandra (2010). "Regional powers and their strategies: empire, hegemony, and leadership". Review of International Studies. Cambridge University Press. 36 (4): 903–930. doi:10.1017/S0260210510001361.
- ↑ Fürtig, Henner, ed. (2014). Regional Powers in the Middle East: New Constellations after the Arab Revolts. New York: Palgrave Macmillan. ISBN 978-1-137-48474-1.
- ↑ Gause III, F. Gregory (2014). "Beyond Sectarianism: The New Middle East Cold War" (PDF). Brookings Doha Center Analysis Paper. Brookings Institution (11).
- ↑ Beck, Martin (2014). "Israel: The Partial Regional Power in the Middle East". In Fürtig, Henner (ed.). Regional Powers in the Middle East: New Constellations after the Arab Revolts. Palgrave Macmillan. pp. 109–132. ISBN 978-1-137-48474-1.
- 1 2 Paul, T.V. (2018). Restraining Great Powers: Soft Balancing from Empires to the Global Era. Yale University Press. ISBN 978-0300228489.
- ↑ Basrur, Rajesh (2017). "India and Regional Order". International Studies. 54 (1–4): 40–55. doi:10.1177/0020881718790684.
- 1 2 Malamud, Andrés (2011). "A Leader Without Followers? The Growing Divergence Between the Regional and Global Performance of Brazilian Foreign Policy". Latin American Politics and Society. Cambridge University Press. 53 (3): 1–24. doi:10.1111/j.1548-2456.2011.00123.x.
- ↑ Burges, Sean W. (2008). "Consensual Hegemony: Theorizing Brazilian Foreign Policy after the Cold War". International Relations. 22 (1): 65–84. doi:10.1177/0047117807087243.
- ↑ Flemes, Daniel (2007). "Conceptualising Regional Power in International Relations: Lessons from the South African Case". GIGA Working Papers. German Institute of Global and Area Studies (53).
- ↑ Hurrell, Andrew (2006). "Hegemony, liberalism and global order: what space for would-be great powers?". International Affairs. Oxford University Press. 82 (1): 1–19. doi:10.1111/j.1468-2346.2006.00512.x.
- ↑ Prys, Miriam (2010). "Redefining regional power in international relations". European Journal of International Relations. SAGE Publications. 16 (3): 479–508. doi:10.1177/1354066109350047.