מעקב המונים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מעקב המונים (גם ריגול המונים) הוא מעקב, פיקוח, או ריגול, אחר קבוצת אנשים גדולה‏[1], ללא חשד ממשי ראשוני כנגד כל אחד ואחד מהם. מעקב זה מבוצע בדרך כלל על ידי ממשלות, אך גם יכול להתבצע על ידי ארגונים בעלי אינטרסים שונים, על פי בקשת הממשלה, או מתוך יוזמה פרטית. פעילות המעקב היא בדרך כלל חשאית, ויכולה להיות חוקית, ושאינה כזו, וכן דורשת אישור מבית משפט, או כל רשות אחרת בעלת סמכות בנושא, או שאינה דורשת אישור שכזה.

מעקב המונים מוצדק לעתים קרובות ככלי לוחמה בטרור, למניעת התקוממות חברתית, להגנת הביטחון הלאומי, ולהגנת ילדים.

מבקרי מעקב ההמונים רואים בו כהפרה של הזכות לפרטיות, כפגיעה בזכויות האזרחיות והפוליטיות, וכן כבלתי חוקי, תחת מערכות חוקיות המגבילות שימוש במעקב המונים. קיים גם חשש כי הגברת השימוש במעקב המונים יוביל למצב טוטליטריות, כשהתנגדות פוליטית תיפגע ותיחסם על ידי תוכניות כמו COINTELPRO.

ב-2013 נחשפו תוכניות מעקב המונים ממשלתיות בעיקרן, על ידי המדליף ואיש הסוכנות לביטחון לאומי בעברו, אדוארד סנודן. לאחר חשיפותיו בדבר תוכנית הציתותים של ארצות הברית, עלה ברחבי העולם הדיון אודות חרויות אזרחיות והזכות לפרטיות בעידן המידע[2].

אכיפה ממשלתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסקירה של ה-Privacy International מ-2007, המכסה 47 מדינות, עולה כי קיימת עלייה במעקב ההמונים, וירידה בשמירה על הפרטיות בהשוואה לשנת 2006. 8 מדינות סווגו כבעלות פיקוח הדוק על החברה המקומית, ומתוך 8 אלו סין, מלזיה, ורוסיה, דורגו במקום הגרוע ביותר, אחריהם יחד, הממלכה המאוחדת וסינגפור, ואחריהם יחד טאיוואן, תאילנד, וארצות הברית. את הדירוג הטוב ביותר קיבלה יוון, שהוגדרה כבעלת "הגנה הולמת מפני ניצול"‏[3].

מדינות רבות ידועות כיום בכך שהוסיפו למרחב הציבורי אלפי מצלמות מעקב, בשטחים עירוניים, בפרברים, ואפילו באזורים כפריים‏[4][5] בספטמבר 2007 הודיע איגוד חרויות האזרח האמריקאי[6] שהמצב הנוכחי הוא "בסכנת הפיכה לחברה נעקבת ומפוקחת לחלוטין, הנוגדת לגמרי את הערכים האמריקניים, וב"עתיד שחור משום שכל תנועה, עסקה, או התקשרות, תוקלט ותאוכסן, באופן שהיא מוכנה לבדיקה ולשימוש כנגדינו על ידי הרשויות ככל שירצו"‏[7].

ב-12 במרס 2013 ארגון עיתונאים ללא גבולות הוציא "דו"ח מיוחד אודות המעקב והפיקוח ברשת". הדו"ח כלל רשימה של "אויבי הרשת", מדינות בהם הממשלה מעורבת באופן פעיל, בסינון אתרי חדשות, דבר הפוגע לטענתם בחופש המידע, ובזכויות האדם. חמש המדינות אשר בראש אויבי הרשת הן: בחריין, סין, איראן, סוריה, ווייטנאם[8].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]