לדלג לתוכן

מערות ואני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מערות ואני
ვანის ქვაბები
מידע כללי
מדינה גאורגיהגאורגיה גאורגיה
מיקום סאמצחה-ג'אוואחתי, גאורגיה
קואורדינטות 41°28′08″N 43°17′05″E / 41.468888888889°N 43.284722222222°E / 41.468888888889; 43.284722222222
(למפת סאמצחה-ג'אוואחתי רגילה)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
כנסייה קטנה השוכנת על צוק סלעי, אליה ניתן להגיע דרך מערות וסולמות רבים
שבר מגולף ממגדל הפעמונים

מערות ואני (בגאורגית: ვანის ქვაბები; תעתיק עברי: ואניס כּווַאבֵּבִּי) המוכרות במקורות ההיסטוריים כמערות וַאהָאנִי (בגאורגית: ვაჰანის ქვაბები) הן מתחם מערות מנזרי גאורגי עתיק השוכן בג'אוואחתי, על הגדה הימנית של עמק נהר הקורה. המתחם מורכב מצוק בצורת קשת הכולל כ-200 מערות המפוזרות ב-16 מפלסים, אשר חלקם קרסו בעקבות רעידת אדמה עזה בשנת 1283. המתחם נמצא במרחק 27 ק"מ מאספינדזה, וליד מתחם מנזרי מוכר יותר – ורדזיה. המנזר הורחב ביוזמת תמר, מלכת גאורגיה. כמו בוורדזיה, המערות היו אמורות להגן מפני פולשים.

המנזר התפרסם בזכות מסמך ייחודי מהמאה ה-13 (1225–1230 לערך) המכונה "תקנון מערות ואהאני" (גאו'). התקנון הנזירי המלא היחיד ששרד משטח גאורגיה ההיסטורית. התקנון מסדיר את חיי הנזירים, חלוקת המזון, המשמעת והעונשים, וקובע כי במנזר ישרתו 51 נזירים ו-10 משרתים. האדם שניסח את התקנון המכונה במקורות בשם מוחארגזדלי-תמוגוולי (בנו של סרגיס הראשון).[1] הוא פעל בשקידה כדי להפוך את המתחם למנזר מאורגן ומבוסס כלכלית.

אחת הדמויות המוזכרות במקורות היא אנה רצ'אולאשווילי[2] (המכונה לעיתים אנה רצ'אולאדזה). היא הייתה אחת הנשים שהותירו כתובות על קירות המנזר במאה ה-16. השירה במערות: אנה הותירה על קירות אחת הכנסיות במפלסים העליונים שיר אהבה וגעגוע המופנה לדמות המכונה במטפורה - אריה. קיימת סברה כי אנה, שהייתה אישה משכילה מאוד, הורחקה למנזר המבודד על ידי משפחתה כדי להפרידה מאהובה, והמנזר שימש עבורה כמעין צינוק שבו ביטאה את רגשותיה באמצעות שירה.

במרכז הקומפלקס ניצבה כנסיית כיפה מהמאה ה-11 שעוטרה בפרסקאות. בחפירות באתר נמצאו כלי חרס מזוגגים, כלי מתכת, גתות חצובות בסלע, בתי בד ומערכת להולכת מים. אחד הממצאים הוא קבוצת גולגולות ושלדים של אנשים שנהרגו ברעידת האדמה של 1283 בעודם מחזיקים כלי כסף יקרי ערך.

המנזר פעל כארגון פאודלי-כלכלי. הוא עבר מיד ליד בין משפחות אצולה כמו גוּרגֶנִיסדזֶה (אנ')[3] (שבנו את החלקים הקדומים), מוחארגזדלי-תמוגוולי[5] (שניסחו את התקנון) ומשפחות ג'אקלי (אנ') ורצ'אולאשווילי[6] המאוחרות יותר. המנזר החזיק בבעלותו כפרים, כרמים ושטחי מרעה שהוענקו לו כתרומות תמורת תפילות להזכרת נשמת התורמים.

אדריכלות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדריכלות של מתחם מערות ואני היא חלק מהתפתחות של מנזר גאורגי לאורך כאלף שנים, המשלב חציבה בסלע עם בנייה על-קרקעית מורכבת. המתחם חצוב בצוק בצורת קשת וכולל כ-200 מערות המפוזרות ב-16 מפלסים. המערות העתיקות ביותר (מאות 5–7) הן תאי התבודדות קטנים בעלי תקרה נמוכה המחוברים לעיתים במסדרונות פנימיים. בשנת 1204 הוקמה חומת הגנה באורך של כ-100 מטרים בחזית המתחם, שדרכה התאפשרה הכניסה דרך שני שערים (גדול וקטן).

המבנה המרכזי והחשוב ביותר היא כנסיית כיפה שעוטרה בפרסקאות. המקורות מציינים כי הכנסייה שוקמה לאחר רעידת האדמה של 1089. אגף תפילה וקבורה דו קומתי המחובר מצד דרום לכנסיית גיאורגי הקדוש. החלק התחתון חצוב בסלע וכולל מזבח מעוגל וקיר אבן וסיד. מבנה זה שימש כקבר משפחתי של משפחת האצולה גורגניסדזה. בין השנים 1256-1282[4] הוסיפה, משפחת תמוגוולי, לכנסייה המרכזית מבואת עמודים (פורטיקו) מערבית ומגדל פעמונים. מבנה נוסף הייתה כנסיית כיפה קטנה הבנויה על שרידי מבני מגורים שקרסו במפלסים העליונים. פנים הכנסייה והחזית שלה טויחו בסיד, ועל קירותיה נמצאו מעל 50 כתובות וציורי חיות וציפורים.

המקורות מציינים שישנן עדויות למעבר הדרגתי מחיים במערות למבנים משוכללים יותר המכונים בתי סלע. מצאו שרידי בתים מהמאות 12–13 הכוללים חדרים מרובים, חלקם עם רצפות מרוצפות לבנים גאורגיות וגגות בנויים. המתחם כלל מֶרַאנִי (מרתף יין (אנ')) עם שמונה כדי חרס גדולים (כּווֵברִי (אנ')), גתות חצובות בסלע (סַאצנַאחלִי (גאו')), ובית מלאכה לייצור כלי חרס מזוגגים. במקום נמצאו שרידים של מערכת להולכת מים (צינורות) שהובילה מים למנזר.

האדריכלות של המתחם הושפעה רבות מאסונות טבע. רעידת האדמה הגדולה של שנת 1283 (אנ') גרמה לקריסת חלקים נרחבים מהמפלסים והמבנים. בחפירות ארכאולוגיות נמצאו עדויות אדריכליות לקריסה זו, כולל שלדים שנלכדו תחת קירות האבן של הכנסייה.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתחם נוסד בתקופה המוקדמת של תנועת הנזירות המתבודדת בגאורגיה, סביב המאה ה-5 עד ה-7 לספירה. המערות העתיקות ביותר נמצאות במפלס הרביעי בחלק הצפוני וכוללות כנסיות קטנות ותאי התבודדות. מאות ה-9 עד ה-11 האתר התפתח מנזירות מתבודדת למנזר קהילתי מורכב הכולל מבנים על-קרקעיים כמו כנסייה, חדר אוכל, ספרייה ומבני משק. בשנת 1204 הקים אנטון צ'קונדידלי, השר הבכיר של המלכה תמר, חומת הגנה באורך של כ-100 מטרים שדרכה התאפשרה הכניסה למנזר. לאתר נגרמו נזקים כבדים ברעידות אדמה (בשנים 1089 ו-1283) ונהרס סופית במהלך פלישות האימפריה הספווית (1551) והאימפריה העות'מאנית (1576) לגאורגיה. לפי הכתובות שנמצאו באתר, שיקם אִיצ'כִּית גורגניסדה (גאו')[7] את כנסיית גיאורגי הקדוש לאחר שזו ניזוקה ברעידת האדמה של שנת 1089. הוא הקים במתחם המערות אקוטריון[8] - חדר תפילה ששימש כקבר משפחתי עבור בני גורגניסדזה. בנוסף, הוא מוזכר כמי שבנה את כנסיית צוּנדָה (אנ') הסמוכה.

החל מסוף המאה ה-13, בני משפחת רצ'אולאשווילי[6] מופיעים במקורות כבעלים של המנזר. דמות בולטת מתקופה זו היא רוֹסטוואן רצ'אולאסדזה, המכונה במפורש בכתובות בכינוי: אדון מערות ואהאני. נחלתם של בני רצ'אולאשווילי השתרעה על פני הטריטוריה שבין מערות ואני למערות אולאדי,[9] על הגדה הימנית של נהר הקורה. במאה ה־14, בתקופת שלטונו של גיאורגי החמישי מלך גאורגיה (אנ'), נבנה מתחם מערות ואני מחדש וחיי המנזר פרחו במשך כ-200 שנה. עד לפלישה הפרסית בשנת 1551. ובשנת 1576 בזזו העות'מאנים את המנזר.[4] במאה ה-15 מוזכר אירוע טרגי שבו אציל מהמשפחה בשם דוד הרג שלא בצדק את אחיינו לאון. בעקבות המקרה, יורשיו של דוד, אנוק ואלפז רצ'אולאשווילי, תרמו למנזר נחלות רבות (ביניהן בכפרים צ'אצ'קארי (גאו') ודמליה[10]) ככפרה על חטאו של קרוב משפחתם ולעילוי נשמתו של הנרצח.

במאות ה-15 וה-16, עקב תקופות של אי-יציבות ומלחמות, נשים רבות ממשפחות אצולה מצאו מקלט במערות המבודדות. הן הפכו את אחת הכנסיות במפלסים העליונים למעין "סלון ספרותי", והותירו על קירותיה מעל 50 כתובות הכוללות דוגמאות ייחודיות של שירה ופולקלור גאורגי, שני בתים מתוך הפואמה של שותא רוסתוולי, עוטה עור הנמר, הנחשבים לגרסה הכתובה העתיקה ביותר של היצירה שנמצאה עד כה. כמו כן אוירו על הקירות רישומים של בעלי חיים, ציפורים וסצנות ציד.

במשך כ-300 שנה היו מערות ואני תחת שליטה עות'מאנית עד 1829, אז הוחזר לגאורגיה לאחר הסכם אדריאנופול שסיים את המלחמה העות'מאנית-רוסית (1828–1829). המנזר נפתח מחדש רק בשנת 2010. מאז, שניים או שלושה נזירים התגוררו בו באופן קבוע. מאז 2018, הביקורים במערות ואני הוגבלו (נכון לשנת 2020) עקב הסיכון לנפילה קשה ועבודות השיקום שלאחר מכן.[4]

המתחם שופץ כחלק מתוכנית הסוכנות האמריקנית לפיתוח בין-לאומי לשדרוג תשתיות של אתרי מורשת תרבותית וטבע בשניים מאזורים של גאורגיה, בכארתלי הפנימית וסאמצחה-ג'אוואחתי.[11]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מערות ואני בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ במקורות מוזכר כי מוחארגזדלי-תמוגוולי היה נשוי לחאטוטא ובנם נקרא סרגיס (השני) (אנ'), אשר אישר מחדש את התקנון שכתב אביו. המשפחה החזיקה במתחם המערות כמנזר משפחתי וכמקום קבורה (אקוטריון)
  2. ↑ ‏Ana Rcheulashvili‏ (Q138778921)
  3. ↑ במקור גוּרגֶנִיסדזֶה אולם מאוחר יותר נפלה ה-ס' והפכה לבית גורגנידזה.
  4. 1 2 3 4 Vanis Kvabebi, (באנגלית)
  5. ↑ בגאורגית: მხარგრძელ-თმოგველი. השם מוחארגזדלי מופיע כשם פרטי ולא רק כשם משפחה. משמעות השם המילולית בגאורגית היא: ארוך זרוע. בני משפחת מוחארגזדלי החלו להיקרא תמוֹגווֶלִי לאחר שקיבלו לידיהם את השליטה במבצר תמוגווי (אנ') בשנת 1191.[4] סרגיס (אנ') וארמיסדזה מוחארגזדלי (არმისძე მხარგრძელი) היה הראשון שזכה לכינוי זה לאחר שהמלכה תמר העניקה לו את המבצר כנחלה תורשתית.
  6. 1 2 משפחת רצ'אולאשווילי (או רצ'אולאסדזה בגרסתו הקדומה של השם) הייתה אחת ממשפחות האצולה המרכזיות בהיסטוריה של מנזר מערות ואני. המשפחה החזיקה בבעלות על המתחם ושימשה כפטרונית שלו לאורך תקופות ארוכות
  7. ↑ במקורות מצוין כי איצ'כּית גורגניסדזה (גאו') פעל בתקופת המלכה תמר (סוף המאה ה-12 ותחילת המאה ה-13). ישנה סברה כי בשלהי חייו הוא עבר לירושלים, הפך לנזיר תחת השם מיכאל גורגניסדזה, ושם עסק בהעתקת כתבי יד דתיים.
  8. ↑ אקוטריון (מיוונית: εὐκτήριον, "בית תפילה") הוא מונח המתאר מבנה או חדר המיועד לתפילה נוצרית, לרוב קטן יותר מכנסייה רשמית, ומתורגם לעברית כבית תפילה, מקום תפילה או אורטוריום. בהקשר היסטורי, הוא משמש לציון מקומות תפילה פרטיים או כאלה השייכים למנזרים.
  9. ↑ ოლადის ქვაბები
  10. ↑ დმელია
  11. ↑ eritage sites receive infrastructure upgrade in USAID programme, ינואר 2020, (באנגלית)
  12. ↑ דזגליס מגוברי (גאו') מילולית: ידיד האנדרטה, היה כתב עת מדעי פופולרי שיצא לאור בגאורגיה ארבע פעמים בשנה בין השנים 1964–2001.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מערות_ואני&oldid=42984643"