מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך

מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך הוא פתגם עברי שמקורו מתקופת התנאים. משמעות הפתגם היא שהאדם עצמו קובע את ההתייחסות אליו על ידי מעשיו: במעשים טובים ונכונים הוא מביא לכך שיזכה ליחס טוב (מצד בני האדם ומצד ההשגחה האלוקית) ואילו במעשים רעים הוא מביא לכך שהיחס אליו יהיה דחייה והרחקה. הרעיון קשור לעיקרון הבחירה החופשית.

במקורו הביטוי בא לשלול נפוטיזם. במקורות מאוחרים יותר שולל הביטוי יחס הפוך של ענישת צאצאים על חטאי אבותיהם.

מקורות הביטוי

• במשנה, מסכת עדיות, פרק ה', משנה ז' מובא שלפני פטירתו של עקביא בן מהללאל ביקש ממנו בנו שיצווה את חבריו לקרבו. האב סירב, ושאלו בנו האם מצא בו איזה פגם, ועל כך השיב: ”לאו, מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך.”
• בשיר השירים רבה מובא שרבי עקיבא הסביר שמבין הארבעה שנכנסו לפרדס רק הוא נכנס בשלום ויצא בשלום לא בגלל גדלותו, אלא בגלל מעשיו: ”ר' עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, ואמר, לא מפני שגדול אני מחברי, אלא כך שנו חכמים במשנה מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך, ועליו נאמר הביאני המלך חדריו.”
• בתנא דבי אליהו מוסבר ביטוי זה בעיקר ביחס ההשגחה אל האדם: ”וכן אמרו חכמים, מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך. הא כיצד? עשה אדם דברים מכוערים ודברים שאינם ראויים - מעשיו מרחיקים אותו מהשכינה, שנאמר: כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע. אבל אם עשה אדם מעשים טובים מקרבים אותו אצל השכינה, שנאמר: כי כה אמר רם נשא וגו׳ ואת דכא ושפל רוח וגו׳.”