גיל - גמלאי ישראל לכנסת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מפלגת גיל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גי"ל - גמלאי ישראל לכנסת
Gil Party Logo.png
אפיון מפלגת מרכז, מפלגה לקידום זכויות הגמלאים
כנסות הכנסת השבע עשרה
ממשלות 31
אותיות פ (הבחירות לכנסת ה-14)
זך (הבחירות לכנסת ה-17, ה-18 וה-19)
מנהיגים נאוה ארד, רפי איתן, כיום: אפרים לפיד
שיא כוחה 7 מנדטים (הכנסת השבע עשרה)
שפל כוחה 7 מנדטים
נוצרה מתוך ארגוני גמלאים
www.gimlaim.org.il

גיל - גמלאי ישראל לכנסת, הידועה בשם "מפלגת הגמלאים", היא מפלגה שמטרתה קידום זכויות האזרחים המבוגרים בישראל.

המפלגה הוקמה לקראת הבחירות לכנסת הארבע עשרה (1996), לא עברה את אחוז החסימה אך נותרה רשומה אצל רשם המפלגות. לקראת הבחירות לכנסת ה-17 (2006) שימשה המפלגה כבסיס להתארגנות גמלאים חדשה והייתה להפתעת הבחירות, בהם קיבלה 7 מנדטים וייצוג בממשלה. המפלגה סבלה מפילוגים ומשברים ובמערכת הבחירות הבאה (2009) לא עברה את אחוז החסימה.

המפלגה התמודדה בבחירות לכנסת התשע עשרה תחת השם "מפלגת דור - מפלגת הגמלאים החדשה".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מההקמה ועד הבחירות לכנסת ה-17[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת "גיל" הוקמה לראשונה על ידי נאוה ארד ומשה שרוני לקראת הבחירות לכנסת הארבע עשרה (1996), ולא עברה את אחוז החסימה. לקראת הבחירות לכנסת החמש עשרה הוקמה מפלגת כח לגמלאים שזכתה בעשרות אלפי קולות אך לא עברה את אחוז החסימה. המפלגה שינתה את פניה במערכת הבחירות לכנסת השבע-עשרה. בגלגולה החדש הושתתה המפלגה על עמותת הגמלאים שאיחדה - לראשונה בישראל - כוחות מקרב כל ועדי הגמלאים של הארגונים הגדולים במשק, בהם מבטחים, קרן הגמלאות המרכזית, חברת החשמל, בזק, מרכז השלטון המקומי, התעשייה האווירית, לשכת המס, אגד, בנק לאומי, אל על, תע"ש, רשויות מקומיות, משרד האוצר, רפא"ל, הדסה, דלק, דואר ישראל, הסוכנות וארגון המורים.

העמותה תכננה לשלב את נציגיה במקומות ריאליים במפלגת קדימה, תחת הבטחה מפורשת של ראש הממשלה אריאל שרון, אולם החלפתו באהוד אולמרט טרפה את הקלפים, וחלק מחברי העמותה החליטו לגשת פעם נוספת לבחירות באופן עצמאי. היות שההחלטה נפלה ממש עם סיום הגשת רשימות המפלגות לוועדת הבחירות המרכזית, הוחלט להשתמש במפלגת "גיל" הישנה כמפלגת מדף. נאוה ארד החליטה שלא לחבור הפעם למירוץ, ואת מקומה בראש הרשימה הסכים לתפוס רפי איתן, לשעבר מראשי המוסד ואיש עסקים בהווה.

המפלגה, שהחלה דרכה במערכת הבחירות כמעט ללא תקציב פרסום, הפכה להפתעה הגדולה ביותר של הבחירות לכנסת ה-17, כאשר זכתה באופן מפתיע בשבעה מנדטים, מעל ומעבר לכל תחזית בסקרים בכלי התקשורת, ומעבר לצפוי לגבי מפלגת-נישה כמותה. שיעורי ההצבעה המפתיעים לה זכתה המפלגה גם בקרב צעירים רבים, שאינם קהל היעד הטבעי שלה, הוסברו כהצבעת מחאה נגד המדיניות הכלכלית שפגעה בשכבות החלשות ובתוכם הגמלאים, וכן ביטוי של ייאוש מהפוליטיקה הישראלית ותופעת השחיתות.

פעילותה בכנסת ה-17 ובממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלחתה חסרת-התקדים של מפלגת הגמלאים הייתה ההפתעה הגדולה של ערב הבחירות. המפלגה פרטה את ההישג לשני תיקים בממשלה: שר הבריאות ושר לענייני גמלאים במשרד ראש הממשלה. בתפקיד שר הבריאות שימש יעקב בן-יזרי, לאחר שגבר על משה שרוני בבחירות פנימיות שנערכו על התפקיד בקרב חברי הסיעה, ובתפקיד השר לענייני גמלאים שימש יו"ר המפלגה רפי איתן. כמו כן קיבלה המפלגה את ראשות ועדת העבודה והרווחה של הכנסת וסגנות יו"ר הכנסת. ב-25 ביולי 2007 אישרה הממשלה את הקמת המשרד לענייני גמלאים כמשרד ממשלתי עצמאי.

מטרתה העיקרית של המפלגה הייתה הגנה על זכויות האזרחים המבוגרים בישראל, מתוך תפיסה שלא היה ייצוג למטרה זו באף מסגרת שלטונית-ממשלתית. לצורך כך הקימה המפלגה את רשות הגמלאים, האמורה לרכז את כל נושא הטיפול באזרח הקשיש.

בין הישגיה הראשוניים של המפלגה: הרחבת סל התרופות, עדכון קצבאות הזקנה של הביטוח הלאומי, השגת תוספת לגמלאים המקבלים השלמת הכנסה, תיקון עיוותים בחוק הביטוח הלאומי, הורדת גובה ההשתתפות העצמית בעלות התרופות, השגת סיוע לרכישת תרופות עבור חולים כרוניים, הגדלת מכסת הקודים למיטות סיעודיות ב-500 קודים, השקעות מדינה בשכונות תומכות, מועדוניות ומעונות בשכונות תומכות, הפניית תקציב ממשרד הרווחה לטובת הקשישים והקמת לשכת קשר לגמלאים.

בראשות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות עמד יו"ר הסיעה, משה שרוני. שרוני מילא תפקיד זה עד ה-15 באוקטובר 2007, עת הודח מתפקידו בשל מחלוקת עם יו"ר המפלגה, רפי איתן, בנוגע להצעת חוק שהגיש העוסקת בהגדלת קצבאות זקנה.[1] ב-29 באוקטובר העביר שרוני את החוק בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות לקראת קריאה שנייה ושלישית. באותה שעה, הודח מתפקיד יו"ר הוועדה לאחר דיון שנערך בוועדת הכנסת. במקומו מונה חבר הכנסת יצחק גלנטי. בתגובה להדחה אמר שרוני: "אני מבקש סליחה מכל ציבור הגמלאים שהצביע עבור מפלגתי בבחירות".

במרוצת החודשים, ההתלהבות הציבורית מן המפלגה הלכה ופחתה במידה ניכרת. רבים שתמכו בה חשו שנציגיה בממשלה ובכנסת לא עמדו בציפיות מהם. סקרים שנערכו במהלך שנת 2007 הצביעו על כך שהתמיכה במפלגה פחתה, ובראשית שנת 2008 העריכו סוקרים כי המפלגה לא תעבור את אחוז החסימה בבחירות לכנסת השמונה עשרה.

התפלגות הסיעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה שרוני, מנהיג הפורשים מהסיעה

ב-28 באפריל 2008 הגישו לוועדת הכנסת שלושה מחברי הסיעה, משה שרוני, אלחנן גלזר ושרה מרום שלו בקשה להתפלג מהסיעה ולהקים סיעה עצמאית בשם "צדק לגמלאים". זאת בעקבות הדחת שרוני מספר חודשים קודם לכן מראשות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ומראשות הסיעה. בנימוקי הפרישה אמר שרוני:

ביקשתי לפני כמה ימים לכנס את הסיעה כדי לבדוק אם ראש הממשלה מקבל את הדרישות שלנו. יו"ר הסיעה הודיע לי שיו"ר המפלגה אמר לו לא לכנס את הסיעה. אז התכנסנו היום - אני, שרה וגלזר והחלטנו להתפלג. אם רפי איתן חושב שהוא הכל יכול, אז שיישאר לבד.[2]

מספר שעות לאחר הגשת הבקשה, חזר בו גלזר, וזאת לאחר שהוצע לו תפקיד סגן השר לענייני גמלאים.[3]

בסופו של דבר, ב-3 במאי 2008 החליטו אלחנן גלזר ושרה מרום שלו להצטרף למשה שרוני, ולפרוש מסיעת הגמלאים בכנסת. שרוני אמר כי "אם יקראו לנו למשא ומתן קואליציוני נשב במשא ומתן. אם ראש הממשלה יקבל את התנאים שלנו להעביר כספים לגמלאים נשקול להיות בקואליציה, אם לא - נהיה באופוזיציה". כמו כן פורסם בכלי התקשורת כי השלושה עשויים להצטרף למפלגתו של איש העסקים ארקדי גאידמק - ולהוות למעשה את דריסת הרגל הראשונה של מפלגתו, צדק חברתי בכנסת.[4]

ב-4 במאי כינסו השלושה מסיבת עיתונאים משותפת עם גאידמק ובה הודיעו על הקמת סיעה חדשה בכנסת בשם "צדק לגמלאים".[5] ב-19 במאי, עם תום פגרת החורף של הכנסת, התקיים דיון בוועדת הכנסת בסופו אמורה הייתה להתקיים הצבעה על אישור התפלגות הסיעה. במהלך הדיון הושמעה ביקורת מצד חברי כנסת רבים וכן מצד היועצת המשפטית של הכנסת, נורית אלשטיין, באשר לחוקיות ההסכם בין הפורשים לגאידמק. בתום הדיון החליט שרוני למשוך את בקשתו לאישור ההתפלגות, ולהעמידה להצבעה במועד אחר לאחר תיקון סעיפי ההסכם, לאחר שהסתמן רוב בקרב חברי הוועדה נגד אישור ההתפלגות.[6] לאחר תיקון ההסכם הוגשה הבקשה בשנית ובהצבעה שנערכה בוועדה ב-28 במאי נדחתה הבקשה.[7] לבסוף, ולאחר שבוטל ההסכם עם גאידמק, אישרה ועדת הכנסת ב-2 ביוני את התפלגות הסיעה ואת הקמת סיעת "צדק לזקן".

ב-15 באוקטובר, בעת נסיונותיה של ציפי לבני להקים ממשלה חדשה בראשותה, הודיעו ראשי שתי הסיעות על איחוד מחודש. חבר הכנסת גלזר הודיע כי לא ישוב עמם למפלגת האם.[8] ב-27 באוקטובר אישרה ועדת הכנסת את בקשת האיחוד של צדק לזקן עם סיעת גיל ואת בקשתו של גלזר להקים סיעת יחיד בשם "הדרך הטובה".[9]

הבחירות לכנסת ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת הבחירות לכנסת ה-18 (2009) הודיע איתן, כי לא יוצבו ברשימתה לכנסת ארבעה מחברי הסיעה: שרוני, זיו, גלנטי ומרום-שלו. בתחילה הודיעו הארבעה כי יפרשו מהמפלגה ויתמודדו ברשימה נפרדת, אך בסופו של דבר חזרו בהם. לרשימה הצטרפו העיתונאי גדעון רייכר שהוצב במקום השני, חבר הכנסת לשעבר יוסי כץ שהוצב במקום השלישי, והפזמונאית שמרית אור שהוצבה במקום החמישי. השר יעקב בן-יזרי נדחק למקום הרביעי. המפלגה קיבלה 17,571 קולות, לא עברה את אחוז החסימה ולא נכנסה לכנסת.

הבחירות לכנסת ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת הבחירות לכנסת ה-19 (2013) הודיעה המפלגה על התמודדות נוספת בבחירות, הפעם תחת השם "מפלגת דור בוני הארץ".בראש הרשימה עמד אפרים לפיד, בעוד רפי איתן מונה לנשיא המפלגה. המפלגה קיבלה 6,027 קולות ולא עברה את אחוז החסימה.

הבחירות לכנסת ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת הבחירות לכנסת ה-20 (2015) הודיעו צירים עיקריים במפלגה על תמיכתם במפלגת יש עתיד, שהציגה תוכנית סיוע לאולוסייה המבוגרת.[10]

עקרונותיה המוצהרים של המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • התחייבות לפעול להגנה על זכויות הפנסיה.
  • דאגה לזכויות הדיור של גמלאי ישראל.
  • הגדלת סל הבריאות והשירות הרפואי לגמלאים.
  • פעילות לקידום החינוך השווה לכל נפש.
  • קידום ערכי הדמוקרטיה.
  • קידום הטכנולוגיה.
  • פעילות להגנה על ערכי המסורת היהודיים.
  • פעילות לפתיחת מוסדות התרבות והחינוך בפני הגמלאים.
  • תמיכה בגבולות מדיניים שיבטיחו שקט ביטחוני.

סמלי המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נציגי המפלגה בכנסת ומועמדיה בבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה
כנסת חברי כנסת / מועמדים הערות
הכנסת ה-17 (2006) 7 מנדטים: רפי איתן, יעקב בן יזרי, משה שרוני, יצחק זיו, יצחק גלנטי, אלחנן גלזר, שרה מרום-שלו
מועמדי המפלגה לכנסת ה-18 (2009) רפי איתן, גדעון רייכר, יוסי כץ, יעקב בן יזרי, שמרית אור (רשימת מועמדים מלאה ראו כאן)
מועמדי המפלגה לכנסת ה-19 (2013) אפרים לפיד, מידד גיסין, יורם קליינר, דליה נקר, הלל גרנות (רשימת מועמדים מלאה ראו כאן)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]