מפלגת הבעת' בעיראק

מפלגת הבעת' בעיראק

מדינה	עיראק
מייסד	פואד א-רכּאבי
תקופת הפעילות	1951 – 1 במאי 2003 (כ־52 שנים)
אידאולוגיות	לאומיות ערבית סוציאליזם ערבי פאן-ערביות אירדנטיזם ערבי מיליטריזם סמכותנות חילוניות פופוליזם אנטי-אימפריאליזם אנטי-ציונות
מטה	בגדאד
מיקום במפה הפוליטית	פוליטיקה סינקרטית
https://www.albasrah.net

מפלגת הבעת' בעיראק (בערבית: حزب البعث العربي الاشتراكي في العراق) או באופן רשמי הזרוע האזורית העיראקית, היא ארגון בעת' עיראקי שנוסד בשנת 1951 על ידי פואד א-רכּאבי. זו הייתה מפלגת השלטון לשעבר בעיראק מההפיכה ב-1968 ועד להפלתה על ידי ארצות הברית ב-2003 במהלך פלישתה לעיראק. מפלגה זו הייתה הסניף האזורי העיראקי של מפלגת הבעת' המקורית, לפני ששינתה את נאמנותה לתנועת הבעת' הנשלטת על ידי עיראק בעקבות הפילוג ב-1966 שהחל את הסכסוך במפלגת הבעת'.

המפלגה נאסרה בעקבות הפלישה לעיראק ב-2003, אך היא עדיין ממשיכה לתפקד במחתרת.

מפלגת הבעת' בעיראק

תא הבעת' באוניברסיטת קהיר לפני הפיכת 1963 בעיראק

עם הקמת המפלגה בסוריה החלו הרעיונות הבעת'יסטים להגיע גם לעיראק. ב-1952 הכירה הנהגת המפלגה בדמשק בפיקוד האזורי העיראקי ולראשותו התמנה פואד אל-רִכאבי. עם זאת, המפלגה לא זכתה לתמיכה רבה בעיראק ומספר החברים ב-1955 לא עבר את ה-300.

תשעה חודשים של שלטון

כחלק מתפיסת ההכלה של ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה, סייע ה-CIA למפלגת הבעת' ולמתנגדים אחרים למשטר, בשל חשש ארצות הברית מקרבתו הגוברת של קאסִם לקומוניסטים. קציני צבא עם קשרים למפלגת הבעת' הפילו את שלטונו של קאסִם בהפיכה בפברואר 1963. מנהיגים בעת'יסטים מונו לקבינט, ועבד א-סלאם עארף הפך לנשיא. עארִף עצמו לא היה בעת'יסט, אך נתפש על ידי מנהיגי הבעת' כאדם חלש שיעשה כרצונם. זמן קצר לאחר הגעתם לשלטון, פרץ ויכוח אידאולוגי חריף בקרב חברי הבעת'. הפלג השמאלני של המפלגה טען כי יש להפוך את עיראק במהרה למדינה סוציאליסטית, ואילו הפלג השמרני גרס כי יש לקדם את המדינה לחזון הסוציאליסטי מבלי לנקוט צעדים חריפים העלולים למוטט את המשק; בנוסף, סברו חברי הפלג השמרני כי יש להמשיך לחזק את קשרי המפלגה עם קצינים בכירים שתמכו במהפכה ולא היו בעת'יסטים. הפלג של אחמד חסן אל-בכר נקט בגישה אמצעית, ולא תמך באף אחת מהגישות הקיצוניות. בכר ותומכיו ניסו להשלים בין הפלגים היריבים, אך לשווא. בדיון מיוחד של ההנהגה האזורית של מפלגת הבעת' ב-11 בנובמבר 1963, גורש הפלג השמאלני מהמפלגה.

בעקבות גירוש הפלג השמאלני, המשמר הלאומי שהיה כפוף לראש הפלג השמאלני עלי צלאח אל-סעדי ותומכים אחרים של הפלג יצאו לרחובות בגדאד, ולאחר שורת מעשי טבח ואונס נזעקה הנהגת הבעת' מסוריה לעיראק כדי להרגיע את הרוחות. לאחר שהניסיונות לסיים את הסכסוך בין הפלגים כשלו, החליטה הנהגת הבעת' כי המוצא היחיד מהמשבר הוא גירוש תומכי הפלג השמרני גם כן מהמפלגה. כדי למלא את החלל שנוצר במפלגה בעקבות הטיהורים, לקחו על עצמם מנהיגי המפלגה מדמשק את הנהגת שלוחת הבעת' בעיראק. הציבור העיראקי הפסיק לראות בבעת' מפלגה עיראקית אותנטית, והתמיכה במפלגה ירדה לשפל. עארִף ניצל את הירידה במעמד המפלגה בעיני הציבור כדי לגרש את הבעת'יסטים מהשלטון. כך, לאחר תשעה חודשים, בנובמבר 1963 הסתיימה תקופת השלטון הראשונה של המפלגה בעיראק.

הפיכת הבעת' השנייה

באפריל 1966 נספה נשיא עיראק עבד א-סלאם עארף בתאונת מסוק, ואחיו עבד א-רחמן עארף מונה תחתיו. לאחר תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים יצאו העיראקים לרחובות במחאה, ומפלגת הבעת' ניצלה את מעורבותה המוגבלת של עיראק במלחמה כדי להכריז על המשטר כלא חוקי. בחודשים לאחר מכן ערכו חברי המפלגה כנסים והפגנות בהם הואשם המשטר בשחיתות ובאי-כשירות, ודרשו שיוחלף.

למפלגת הבעת' היה חסר כוח צבאי כדי להפיל את השלטון בהפיכה, ועל כן נאלצה לשלב כוחות עם קצינים בכירים מזרועות הביטחון העיראקיים. עם עלות שחר ה-17 ביולי 1968 הודיעו הקצינים לעארף כי הוא אינו נשיאה של עיראק מעתה. על פי הגרסה הרשמית, סדאם חוסיין ישב בטנק הראשון שפרץ לארמון הנשיאות, אולם אין מקורות עצמאיים המאמתים זאת.

קבוצת הקצינים שבראשה עמדו נאיף, שמונה לראש הממשלה, ודאוד, שנטל את כס שר הביטחון, לא בטחו בבעת'יסטים שבראשם עמד אל-בכר, שמונה לנשיא. הבעת'יסטים חששו כי כוחות הביטחון שהיו נאמנים לקצינים שבאו משורותיהם, יסייעו לקבוצת הקצינים לסלקם מהשלטון פעם נוספת. שני המחנות חלקו שווה בשווה את המושבים במועצת הפיקוד המהפכני, שהוקמה לאחר המהפכה, והייתה לגוף השלטוני החזק ביותר בעיראק; מושבי הקבינט נחצו גם הם בין המחנות.

לאור חששות אלו החליטו הבעת'יסטים לפעול: נאיף זומן לפגישה עם הנשיא אל-בכר שבסיומה התפרץ חוסיין לחדר יחד עם מספר קצינים. חוסיין, שעמד עם אקדח שלוף, הכריז בפני נאיף כי המפלגה החליטה שעליו לעזוב את עיראק. חוסיין החמוש ליווה את נאיף עד למטוסו שעזב למרוקו, בה הוא מונה לשגריר. עשר שנים לאחר מכן, ביולי 1978, נרצח נאיף ליד ביתו בלונדון. דאוד זומן לירדן, כביכול לצורך בדיקת היחידות העיראקיות שהיו מוצבות במדינה. היות שדאוד העביר את השליטה על כוחות הביטחון לרמטכ"ל, לא היה ביכולתו לעשות דבר כשהורו לו הבעת'יסטים להישאר בירדן ולעמוד בראש הנספחות הצבאית שם. תומכיהם של הקצינים גורשו ממשרותיהם הממשלתיות. סדאם חוסיין, לעומת זאת, קודם לסגן יו"ר מועצת הפיקוד המהפכני, תפקיד השני בחשיבותו רק ליו"ר המועצה (הנשיא), בהיותו רק בן 31.

מסע הטיהורים

מכיוון שמפלגת הבעת' לא נהנתה מלכתחילה מתמיכה עממית רחבה, שלטונה התאפיין בדיכוי פוליטי ובחיסולים רבים. עם תום הפיכת ה-17 ביולי, על פי מקורות שונים השתייכו למפלגת הבעת' בין מאות ספורים ל-5,000 איש בלבד. הבעת' הייתה מפלגה סונית בעיקרה (אם כי שיעים מעטים נמנו בהנהגתה) בתקופה בה הסונים היוו כ-20 אחוזים מאוכלוסיית עיראק (כ-60 אחוזים היו שיעים והיתר היו כורדים – שאינם ערבים ודוגלים בעצמאות מעיראק, נוצרים, יהודים ומיעוטים אחרים). על כן, עם עליית הבעת' לשלטון פתח המשטר במסע מעצרים רחב היקף, "חינוך מחדש" של הציבור תוך שימוש באמצעי התקשורת ושינוי תוכנית הלימודים בבתי הספר. כל עובדי הממשל הבכירים גורשו מעבודתם אם לא נמנו עם מפלגת הבעת', ארגוני אופוזיציה דוכאו ביד קשה ורבים נאסרו באשמת חתירה נגד השלטון. מסע הטיהור נוהל ביד רמה על ידי חוסיין, שהיה אחראי על כוחות הביטחון וכבר החל להוודע בכינויים "האיש החזק בבגדאד" או "הקצב מבגדאד". גם הצבא לא ניצל ממסע הטיהורים; בדצמבר הודח הרמטכ"ל ונידון ל-12 שנות מאסר בשל השתתפות, כביכול, בקנוניה נגד המשטר. קצינים בכירים שלא הפגינו נאמנות מספקת למפלגה הודחו והוחלפו בבעת'יסטים. בסוף 1970 הקים סדאם מנגנון פיקוח אידאולוגי הדוק בצבא, שדיווח ישירות אליו. "בתי דין מהפכניים" מיוחדים הוקמו כדי לשפוט אשמים בריגול ובחתירה תחת המשטר מקרב הצבא והעובדים הממשלתיים. לעיתים המפלגה אף לא טרחה לשפוט את מתנגדיה ופשוט חטפה ורצחה אותם.

שיטה נוספת להחדרת פחד בקרב האזרחים העיראקים הייתה תליות פומביות. בין פברואר ואפריל 1969 נערכו מרבית התליות באזורי הדרום בהם חיו השיעים, ובייחוד בעיר בצרה הגובלת באיראן. ההוצאות הפומביות להורג נועדו לדכא כל ניסיון עתידי להפיכה מצד הרוב השיעי, ולהעביר מסר מרתיע לשאה האיראני שסוכניו הסיתו את השיעים נגד משטרם.

מסע הטיהורים הפנימי נמשך גם בשנת 1970. ב-20 בינואר נחשפה "קנוניה" בתוך הצבא העיראקי. באותו היום נשפטו עשרות קצינים בכירים, מתוכם 37 נדונו למוות לאחר שנמצאו אשמים בניסיון למוטט את המשטר ב"קנוניה ציונית-איראנית-סובייטית". מיליציית מפלגת הבעת' שבראשה עמד חוסיין החלה לפטרל ברחובות הערים ולעצור אנשים בבתיהם בשעות הלילה.

ב-16 בנובמבר 1969 צורפו כל חבריי ההנהגה האזורית וההנהגה הלאומית של מפלגת הבעת' למועצת הפיקוד המהפכני, גוף קבלת ההחלטות החשוב בעיראק. צעד זה הגדיל בשמונה את מספר האזרחים בגוף החשוב, על חשבון קבוצת הקצינים, וכך הופר האיזון שנשמר קודם לכך במועצה בין המחנות. לאחר שהחליש את קבוצת הקצינים, בין השאר בכך ששלל את משרותיהם של בכירים והגלה אחרים, החל סדאם להתמקד בקבוצה האזרחית במפלגה. מסע הטיהורים נועד לחזק את מעמדו הפנימי של סדאם במפלגה תוך סילוק כל מתנגד אפשרי. בבחירות למועצת הפיקוד האזורי (הנהגת מפלגת הבעת' בעיראק) ב-1973 רבים מהחברים החדשים היו מקורבים של סדאם חוסיין, והיו נאמנים לו יותר מלמפלגה.

נגד הקומוניסטים

המפלגה הקומוניסטית העיראקית, יריבתה משכבר הימים של מפלגת הבעת', זכתה גם היא לטעום מטיפולם הקשה של מנגנוני הביטחון. מסע המעצרים וההוצאות להורג נגדם נמשך לאורך כל שנת 1970 – מאות פעילים קומוניסטים נעצרו עונו והוצאו להורג. גל דיכויים מאוחר יותר של הקומוניסטים נערך לאחר הדיכוי האכזרי של מרידת הכורדים ב-1975, עם קבלת הסכם אלג'יר. קומוניסטים רבים נאסרו והוענשו. בשנת 1978 הוצאו להורג 21 מנהיגים קומוניסטים כלואים, תוך שנה חוסלה המפלגה הקומוניסטית במאסרים שלוו בעינויים והוצאות להורג.

נגד היהודים

לאחר מבצע עזרא ונחמיה נותרו בעיראק כ-2,500 יהודים. פגיעה ביהודי עיראק הייתה דרך טובה להפגין את נאמנות מפלגת הבעת' לאנטי-ישראליות הטמונה ברעיון הפאן-ערבי. מצב של היהודים החמיר עם עליית הבעת' לשלטון, נכסיהם של יהודים רבים הוקפאו, עסקיהם נסגרו, הם גורשו מעבודותיהם הממשלתיות ורבים נכלאו באשמות ריגול והשתתפות בקנוניות. ב-27 בינואר 1969 נתלו תשעה יהודים לאחר שנמצאו אשמים בריגול לטובת ישראל ואיראן. גופותיהם נותרו תלויות במשך מספר ימים בכיכר ראשית בבגדאד. הרדיו העיראקי הממלכתי טען כי תליית היהודים הוא "הצעד הראשון לשחרור פלסטין" וקרא לציבור ליהנות מהמראות בכיכר. כחצי מיליון איש השתתפו בצעדות שמחה בכיכר, תוך קריאות "מוות לישראל" ו"מוות לבוגדים". לאחר שהגופות הורדו מעניבות החנק, ההמונים חיללו אותן. בעקבות צעדי דיכוי אלו עזבו מרבית היהודים הנותרים את עיראק במהלך שנות ה-70, בסיוע הכורדים, ששיתפו פעולה עם המוסד.

בתקופת שלטון סדאם

ערך מורחב – סדאם חוסיין

במהלך שלטונו של סדאם חוסיין (1979–2003) הייתה הבעת' המפלגה המותרת היחידה בעיראק. כל הפקידים הלא זוטרים בממשל, אנשי הצבא והמורים בבתי ספר ובאוניברסיטאות היו חייבים להיות חברים במפלגה ולהפגין נאמנות אליה כדי להחזיק במשרותיהם. לאור חששו של סדאם מהפכה מצד הצבא, הוא חיזק את מיליציית הבעת' שכונתה "הצבא העממי", בה היו חברים כל חברי הבעת' בין הגילאים 18–45. עם פרוץ מלחמת איראן–עיראק מנתה מיליציה זו כ-650,000 איש ברמת אימון נמוכה. מלבד העובדה כי הצבא העממי לא הצטיין בקרבות, סבל הצבא העיראקי הסדיר מפוליטיזציה גבוהה. בראשו עמדו קרובי משפחתו ומקורביו של סדאם, שוב כדי להבטיח את נאמנות הצבא למשטר, אולם ההשפעה על יכולת הלחימה של הצבא הייתה הרסנית. "בתי דין מהפכניים" שהוקמו בצבא וקומיסרים פוליטיים שדיווחו על מידת נאמנות החיילים למשטר פגעו בסדר עדיפויות הלוחמים.

לדעת חוקרים אחדים, כגון עפרה בנג'ו, החל משנות ה-80 המוקדמות החל משטר הבעת' העראקי להפגין התקרבות לאסלאם, למרות חילוניותה המוצהרת של האידאולוגיה הבעת'יסטית. בכך ניסה סדאם הן לתת מענה להתחזקות הקנאות האסלאמיסטית, בעיקר לאחר המהפכה האסלאמית באיראן, והן לזכות באהדתם של בני הרוב השיעי. התקרבות זאת באה לידי ביטוי באימוץ רטוריקה אסלאמית (השוואת סדאם חוסיין לצלאח א-דין ולעלי בן אבו טאלב, כינויה של מלחמת איראן עיראק "קאדסיה של סדאם", ובהקצאת תקציבים רבים לבניית מסגדים. בשלהי שלטונו של סדאם הוא אף ניסח תורה מדינית חדשה בשם "הלאומנות המאמינה" (אלקומיה אלמואמינה), שעל פיה רק הערבים הם נושאי בשורתו האמיתית של האסלאם. על פי השמועה, האידאולוג של המפלגה, הנוצרי מישל עפלק, המיר את דתו לאסלאם לפני מותו.

לאחר 2003

ביוני 2003, לאחר הפלישה לעיראק, נאסרה החברות במפלגת הבעת'. כל חברי הבעת' הבכירים אולצו לעזוב את משרותיהם במשרדי הממשלה, בצבא ובמערכת החינוך. לאור הביקורת הרבה שהושמעה על המהלך והמחסור בכוח אדם מיומן, בוטל האיסור באופן חלקי בינואר 2008. עם זאת, צבא המסדר הנקשבנדי, ארגון מורדים עראקי בפיקודו של עיזאת איברהים א-דורי, סגנו של סדאם חוסיין בשלהי ימי שלטונו, מצהיר על עקרונות בעת'יסטיים מובהקים, בעיקר הזהות בין הערביות והאסלאם האמיתי. גם סמלו של הארגון מזכיר מאוד את סמלה של מפלגת הבעת': מפת העולם הערבי מהאוקיינוס האטלנטי עד למפרץ הפרסי. מוחמד יונס אל-אחמד מוביל פלג אחר של המפלגה וגם הוא מנהל מאבק מזוין נגד השלטון הנוכחי.

היסטורית בחירות

בחירות לנשיאות

שנה	מועמד המפלגה	הצבעות	%	תוצאה
1995	סדאם חוסיין	8,348,700	99.99%	נבחר
2002		11,445,638	100%	נבחרה

בחירות לאספה הלאומית

בְּחִירָה	מנהיג המפלגה	מושבים	+/–
1980	סדאם חוסיין	187 / 250	187
1984		183 / 250	4
1989		207 / 250	24
1996		161 / 250	46
2000		165 / 250	4
ינואר 2005		נאסרה
דצמבר 2005
2010	עיזאת איברהים אל דורי
2014
2018
2021	מוחמד יונס אל-אחמד