מפלגת העבודה הישראלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "מפלגת העבודה" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו מפלגת העבודה (פירושונים).
מפלגת העבודה
HaAvoda Logo.svg
מדינה ישראלישראל  ישראל
שם רשמי מפלגת העבודה הישראלית
מנהיגים לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק, בנימין בן אליעזר, עמרם מצנע, עמיר פרץ, שלי יחימוביץ', יצחק הרצוג, אבי גבאי.
מזכיר כללי ערן חרמוני
תאריך ייסוד 21 בינואר 1968
אפיון מפלגת מרכז-שמאל ציונית וסוציאל-דמוקרטית
אידאולוגיות ציונות, קידמה, סוציאל-דמוקרטיה, ציונות סוציאליסטית, שתי מדינות לשני עמים, חופש דת ומצפון[1]
כנסות הכנסת השישית ואילך.
מ-1965 עד 1991 כחלק מ"המערך".
מ-1999 עד 2001 כחלק מ"ישראל אחת",
מ-2001 עד 2008 כחלק מ"העבודה-מימד"
ומ-2015 עד 2019 כחלק מ"המחנה הציוני
מ-2019 כחלק מהעבודה-גשר"
ממשלות 13, 14, 15, 16, 17, 21, 22, 23, 25, 26, 28, 29, 30, 31, 32
אותיות אמת
שיא כוחה 55 מנדטים בכנסת השישית*
*נוסף מנדט לאחר הקמת הסיעה
שפל כוחה 6 מנדטים בכנסת העשרים ואחת
נוצרה מתוך מפא"י, אחדות העבודהפועלי ציון ורפ"י
התמזגה לתוך רצה במשותף במסגרת המערך השני, ישראל אחת, העבודה-מימד והמחנה הציוני, כיום סיעה משותפת עם מפלגת גשר.
מטה יגאל אלון 53 תל אביב
מיקום במפה הפוליטית
שמאל
ארגונים בינלאומיים מפלגת הסוציאליסטים האירופאים, ההסתדרות הציונית העולמית, תנועת העבודה הציונית העולמית
צבעים רשמיים אדום וכחול לבן
נציגויות בפרלמנטים
הכנסת
6 / 120
Havoda.org.il

מפלגת העבודה היא מפלגה ציונית סוציאל-דמוקרטית הנמצאת במרכז-שמאל הפוליטי בישראל. העבודה הוקמה ב-21 בינואר 1968[2], מאיחוד של מספר מפלגות, ובמרכזו מפלגת השלטון – מפא"י, יחד עם אחדות העבודה – פועלי ציון ורפ"י. היה זה איחודן מחדש של כל המפלגות יוצאות מפא"י ההיסטורית אשר החזיקו בשלטון במדינת ישראל ובמוסדות היישוב ממועד היווסדן ועד הבחירות ב-1977. בין ראשי המפלגה בעבר היו לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק. יושב ראש המפלגה הנוכחי הוא עמיר פרץ.

אידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה מדינית העבודה היא מפלגת שמאל-מרכז. בפוליטיקה של ישראל, היא נמצאת ימינה ממרצ ומחד"ש ושמאלה מכחול לבן.[דרוש מקור]

העבודה תומכת בתהליך מדיני ובחתימת הסכמי שלום עם הפלסטינים ועם כל ארצות ערב, ובכלל זה תמכה בהסכם השלום עם מצרים והובילה את הסכמי אוסלו עם הפלסטינים ואת הסכם השלום עם ירדן. היא תמכה וקידמה גם צעדים חד-צדדיים כגון הנסיגה מלבנון, בניית גדר ההפרדה ביהודה ושומרון ופינוי רצועת עזה. כמו כן, תמכה המפלגה בפעולות צבאיות של ישראל כנגד הטרור. מפלגת העבודה תומכת בהקמת מדינה פלסטינית על בסיס מתווה קלינטון ועל העקרונות של סיפוח גושי ההתיישבות הגדולים כמעלה אדומים, אריאל וגוש עציון, ופינוי של ההתנחלויות שלא בגושים במסגרת חוק "פדיון הבית" (פינוי-פיצוי). בנוסף לזאת המפלגה תומכת בהנהגת מעמד מיוחד בעיר העתיקה. מפלגת העבודה מתנגדת לזכות השיבה הפלסטינית לתוך מדינת ישראל – היא תומכת בדיון בינלאומי על פתרון הפליטים במדינה הפלסטינית אך לא במתן זכות שיבה.

חברתית-כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשקפה החברתית השלטת במפלגה נוטה לכיוון הסוציאל-דמוקרטי המודרני, מדינת רווחה הדואגת לציבור העובדים ולחלשים בחברה. בנוסף לכך היא תומכת במערכות ציבוריות חזקות ומקבלת כלכלה מעורבת. כמו כן מפלגת העבודה מתנגדת להפרטת רוב השירותים הציבוריים.

המפלגה הוגדרה כ"מפלגה חברה" באינטרנציונל הסוציאליסטי עד להצטרפותו לתנועת ה-BDS בשנת 2018. המפלגה עודנה מוגדרת כ"מפלגה משקיפה" במפלגת הסוציאליסטים האירופאים, הפועלת במוסדות האיחוד האירופי (זאת יחד עם מפלגת מרצ, אשר גם היא נמצאת באותו המעמד בארגונים אלה). נוסף על כך, במסגרת תנועת העבודה הציונית העולמית, מפלגת העבודה פועלת במוסדות הלאומיים כדוגמת הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית וקרן קיימת לישראל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיעות פועלים בכנסת
יוצאות מפא"י ואחדות העבודה

1965 – 1999[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 במאי 1965 הוקם "המערך הראשון" בין מפא"י ו"אחדות העבודה – פועלי ציון". המערך היווה ריצה ברשימה משותפת בין מפלגות שאינן מאוחדות. ב-21 בינואר 1968 הפכו המפלגות, יחדיו עם רפ"י, למפלגה אחת מאוחדת – מפלגת העבודה. בתחילת 1969 הוקם המערך השני, בין מפלגת העבודה למפ"ם. במבנה זה התמודדה המפלגה במערכות הבחירות החל מ-1969 ועד 1984, אז פרשה מפ"ם מן "המערך" בעקבות הצטרפותו לממשלת אחדות לאומית.

ב-40 שנות קיומה הראשונות, במשך 16 שנים כיהן מנהיג מפלגת העבודה כראש הממשלה (1969–1977, 1984–1986, 1992–1996, 1999–2001). החל מהבחירות לכנסת השביעית (1969) ועד לבחירות לכנסת ה-17 (2006), הייתה המפלגה תמיד אחת משתי המפלגות הגדולות בכנסת. לאחר הבחירות לכנסת ה-18 (2009), עם זאת, הפכה למפלגה הרביעית בגודלה בכנסת.

פתק הצבעה, מפלגת העבודה, הבחירות לכנסת העשרים ואחת

בשנת 1977 איבדה המפלגה את השלטון לליכוד בראשות מנחם בגין. בבחירות 1984 הפכה המפלגה בראשות שמעון פרס למפלגה הגדולה בכנסת, אך מאחר שפרס לא הצליח להקים ממשלה, הוחלט על הקמת ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד שבה כיהן פרס במשך שנתיים כראש ממשלה, ואחר כך התחלף עם יצחק שמיר. בבחירות ב-1988 זכה שוב הליכוד, והעבודה הצטרפה לממשלתו של שמיר, ללא רוטציה, אך פרשה ממנה ב–1990, בעקבות מה שכונה "התרגיל המסריח". כעבור שנתיים רצה המפלגה לבחירות בהנהגת יצחק רבין שנבחר בפריימריז (שהונהגו במפלגה לראשונה במקום בחירות במרכז המפלגה) בתחילת 1992, שלא במסגרת המערך אלא תחת שמה המקורי, "העבודה", גרפה 44 מנדטים, וחזרה לשלטון.

בשנת 1995, לאחר רצח יצחק רבין, שב שמעון פרס לתפקיד ראש הממשלה, והחזיק בתפקיד כששה חודשים עד לבחירות 1996. מבחירות אלה יצאה מפלגת העבודה כמפלגה הגדולה ביותר (34 חברי כנסת), אך את הממשלה הרכיב בנימין נתניהו, שזכה בבחירות הישירות לראשות הממשלה שנערכו אז לראשונה.

בעקבות הכישלון בבחירות 1996 פרש שמעון פרס מראשות המפלגה, אך המשיך להיות גורם חשוב בהנהגתה. לראשות המפלגה נבחר אהוד ברק ביוני 1997. לקראת בחירות 2000 (שהוקדמו לבסוף ל-1999) התאגדה מפלגת העבודה עם מפלגת גשר ותנועת מימד לרשימה מאוחדת שנקראה ישראל אחת. ישראל אחת זכתה בבחירות ב-26 מנדטים (והייתה שוב למפלגה הגדולה ביותר), והרכיבה את הממשלה, הודות לניצחונו של אהוד ברק בבחירות הישירות לראשות הממשלה. במהלך הכנסת החמש-עשרה פרשה גשר מהממשלה ומישראל אחת.

2000 – 2010[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש מרץ 2001, בעקבות התפטרותו של אהוד ברק, וניצחונו של מועמד הליכוד אריאל שרון בבחירות מיוחדות לראשות הממשלה, הצטרפה מפלגת העבודה לממשלת אחדות לאומית בראשות שרון. בממשלה זו כיהנו שמעון פרס כשר החוץ, ובנימין בן אליעזר כשר הביטחון.

בסוף 2001 נבחר בנימין בן אליעזר כיו"ר הזמני של המפלגה, אחרי שתוצאות הפריימריז, שבהם ניצח אברהם בורג, נפסלו משום שלוו בזיופים קשים במגזר הדרוזי. ב-30 באוקטובר 2002 הודיע בן אליעזר על פרישת מפלגת העבודה מן הממשלה, בשל התנגדותה לתוכנית הכלכלית ולהצעת התקציב. בבחירות הפנימיות שהתקיימו לאחר מכן ניצח עמרם מצנע, שהוביל את הרשימה המאוחדת העבודה-מימד לתבוסה בבחירות 2003. מפלגת העבודה פנתה להנהיג את האופוזיציה. לאחר כמה חודשים הוחלף עמרם מצנע בשמעון פרס שנבחר כיו"ר זמני.

במהלך הכנסת השש-עשרה התמזגה מפלגת העבודה עם מפלגת עם אחד בראשות עמיר פרץ והצהירה על מחויבות מחודשת לדבקות בערכי השמאל החברתי. לאחר האיחוד מנתה העבודה 21 חברי-כנסת (חבר הכנסת דוד טל לא הצטרף עם מפלגתו). לאחר התפטרותו של אברהם בורג מהכנסת נכנס במקומו הנציג הערבי, ראלב מג'אדלה.

כרטיס חבר, מפלגת העבודה

בעקבות פרישת מפלגת שינוי מממשלת אריאל שרון בסוף 2004, נמשך משא ומתן עם מפלגת העבודה לאחר שהופסק בחודשי הקיץ והוחלט כי המפלגה תצטרף לממשלה עם 8 שרים (7 תיקים ומשנה לרה"מ) ושני סגני שרים, על מנת לתמוך ולבצע את תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה וצפון השומרון.

ב-9 בנובמבר 2005 נערכו פריימריז שבהם גבר עמיר פרץ על שמעון פרס ובנימין בן אליעזר, והתמנה לתפקיד יו"ר המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה. מיד לאחר בחירתו הוביל פרץ את מפלגת העבודה לפרישה מהממשלה והיה ליו"ר האופוזיציה. ב-30 בנובמבר 2005 הודיע שמעון פרס על פרישתו ממפלגת העבודה לטובת מפלגת קדימה.

בחירתו של פרץ היוותה משב רוח רענן למפלגה. מפלגת העבודה רצה לבחירות 2006 עם רשימה שכללה בעשיריה הראשונה לצד החברים הוותיקים גם שמות חדשים, ביניהם נשיא אוניברסיטת בן-גוריון אבישי ברוורמן, העיתונאית שלי יחימוביץ', ראש השב"כ לשעבר עמי אילון והפעילה החברתית נדיה חילו. אך למרות תנאי הפתיחה המעודדים, בסופו של דבר זכתה סיעת העבודה-מימד ב-19 מנדטים בלבד. למרות זאת היא נותרה הסיעה השנייה בגודלה, אחרי סיעת קדימה בראשות אהוד אולמרט. מפלגת העבודה הצטרפה לממשלת אולמרט כשותפה בכירה וקיבלה שבעה תיקים, ביניהם תיק הביטחון שניתן לעמיר פרץ, ותיק החינוך שניתן ליולי תמיר. בחודשים שלאחר מכן התעוררה ביקורת רבה מצד חברים במפלגה על התנהלותו של פרץ כיו"ר המפלגה וכשר ביטחון, וערעור על מנהיגותו. ביקורת זו גברה עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, ועם הקיצוצים בתקציבי הרווחה שבאו אחריה. בהתחלה הייתה זו קבוצה קטנה של ח"כים שכונו "המורדים" (ובראשם ברוורמן ואילון), אך לאט לאט גברה ההתנגדות לפרץ והגיעה גם אל שרי המפלגה ואנשים שנחשבו לתומכיו. מצב זה יצר חוסר יציבות גדול במפלגה.

ב-28 במאי 2007 התקיימו בחירות לראשות המפלגה, שבהן התמודדו עמי אילון, ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, דני יתום, אופיר פז פינס והיו"ר עמיר פרץ. הבחירות הסתיימו ללא הכרעה ברורה, כאשר אהוד ברק ועמי אילון עלו שניהם לסיבוב השני בבחירות ב-12 ביוני 2007, לראשונה בתולדות המפלגה. עמיר פרץ הגיע למקום השלישי בלבד, והודיע על תמיכתו בעמי אילון. בסיבוב השני ניצח אהוד ברק בהפרש קטן את עמי אילון והיה בפעם השנייה ליו"ר המפלגה. ב-18 ביוני 2007 החליף אהוד ברק את עמיר פרץ בתפקיד שר הביטחון וסגן ראש הממשלה.

באוגוסט 2007 הודיעה המפלגה על כוונתה לבטל את ההסכם הקיבוצי עם עובדיה. הסתדרות המעו"ף הכריזה עקב כך על סכסוך עבודה, וציינה כי "זו התנהגות שאינה הולמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית, שהקימה את ההסתדרות וחרתה על דגלה שמירה על העבודה המאורגנת בישראל"[3]. פרופ' דני גוטוויין העיר על כך: "ביטול החוזה הקיבוצי הוא עוד מהלך של ברק לניתוק העבודה משרידי עברה הסוציאל-דמוקרטי"[4].

ב-4 בדצמבר 2008 התקיימו בחירות מקדימות לצורך הרכבת רשימת המפלגה לכנסת. למקומות שלאחר אהוד ברק (משוריין) נבחרו יצחק הרצוג ואופיר פינס[5].

בבחירות 2009 נחלה העבודה, בראשות ברק, תבוסה קשה. המפלגה ירדה מ-19 מנדטים ל-13, והייתה לסיעה הרביעית בגודלה בכנסת, אחרי קדימה, הליכוד וישראל ביתנו. לראשונה בתולדותיה לא הייתה אחת משתי הסיעות הגדולות בכנסת. לאחר הבחירות הצהירו בכירי המפלגה, וברק בראשם, על כוונתם ללכת לאופוזיציה, אך עד מהרה החל ברק לנהל מגעים עם ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו מהליכוד לכניסה לממשלת הימין בראשותו. מהלך זה עורר התנגדות עזה במפלגה, ו-7 מתוך 13 הח"כים בסיעה יצאו נגדו בתחילה. בסופו של דבר הובא הנושא להכרעת ועידת המפלגה, ושם הצליח ברק לאשר את ההסכם הקואליציוני שחתם עם הליכוד. הוחלט על כניסת העבודה לממשלת נתניהו תמורת חמישה תיקים, כשביניהם תיק הביטחון, אשר יינתן לברק. לאחר ההחלטה הודיעו ארבעה מבין חברי-הכנסת של המפלגה (איתן כבל, אופיר פינס, עמיר פרץ ויולי תמיר) כי הם אינם מקבלים את ההחלטה והחלו להצביע כקבוצה עצמאית.

2011 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 בינואר 2011 התפלגו יו"ר המפלגה אהוד ברק וחברי הכנסת מתן וילנאי, שלום שמחון, עינת וילף ואורית נוקד מסיעת העבודה בכנסת והקימו סיעה חדשה בשם "העצמאות". הרקע לפרישתם היה כוונתם לפרוש של שניים מחברי סיעת העבודה, כפי שהביעו אותה שבוע קודם לכן[6], בשל התמרמרותם לנוכח מצב המפלגה והמוראל הנמוך של הפעילים בה. באותו היום התפטרו מהממשלה שלושה חברי כנסת מטעם המפלגה: יצחק הרצוג, אבישי ברוורמן ובנימין בן אליעזר. ימים ספורים לאחר הפילוג נבחר השר לשעבר מיכה חריש ליושב ראש המפלגה הזמני וכעבור חודשיים אושר באופן רשמי לתפקיד על ידי ועידת המפלגה.

לקראת הבחירות לראשות המפלגה שנקבעו להיערך בספטמבר 2011, הודיעו על מועמדותם חברי הכנסת יצחק הרצוג, עמיר פרץ (יו"ר המפלגה בעבר) ושלי יחימוביץ'; יו"ר המפלגה בעבר עמרם מצנע, ואיש העסקים אראל מרגלית. חבר הכנסת אבישי ברוורמן הודיע אף הוא על התחלת התמודדות אולם הסיר מועמדותו זמן קצר לאחר מכן. ראש עיריית מעלות-תרשיחא שלמה בוחבוט הודיע שיתמודד לתפקיד אולם פרש מהמירוץ והביע את תמיכתו בעמיר פרץ, ימים ספורים לפני סגירת מפקד החברים.

ביוני 2011 הסתיים מפקד חברים שערכה המפלגה. מספר חברי המפלגה עלה מכ-20,000 חברים לכ-82,000 חברים. בעקבות טענות שהועלו נגד כשרות חלק מההתפקדויות, נעשתה בדיקה של הטפסים ואף היה חשש שהליך הבדיקה יביא לדחיית יום הבחירות. לבסוף, התפרסם ספר הבוחרים הסופי באיחור של כשלושה שבועות, זאת לאחר שכ-6,000 מתפקדים נפסלו ו-14,000 מתפקדים נוספים נשארו על תנאי עד הסדרת התשלום שלהם למפלגה. מרגלית הודיע כי הוא שוקל עתירה לבג"ץ לדחיית מועד הבחירות עקב הדחייה בפרסום ספר הבוחרים, אולם לבסוף החליט לפרוש מן המירוץ כשבוע לפני יום הבחירות, והעביר את תמיכתו להרצוג.

ב-12 בספטמבר 2011 נערכו בחירות מקדימות לראשות המפלגה. מספר בעלי זכות הבחירה היה 66,310 איש, ו-65% מהם הצביעו בבחירות שנערכו ב-171 קלפיות אשר היו פזורות ברחבי הארץ. תוצאות הבחירות היו: שלי יחימוביץ' – 32%; עמיר פרץ – 31%; יצחק הרצוג – 25%; עמרם מצנע – 12%. לאור העובדה שאיש מהמתמודדים לא השיג 40 אחוזים מהקולות, בהתאם לתקנון, נערך סיבוב שני בין שני המדורגים במקומות הראשונים. בסיבוב השני של הבחירות המקדימות, שנערך ב-21 בספטמבר ובו שיעורי ההצבעה עמדו על כ-61%, ניצחה יחימוביץ' כשגרפה 53.8 אחוזים מקולות המצביעים לעומת פרץ שסיים עם 45.5 אחוזים (0.7 אחוזים נוספים מהמצביעים בחרו להטיל פתק "נמנע"). בכך נבחרה יחימוביץ' לתפקיד יושבת-ראש המפלגה[7][8].

במהלך שנתה הראשונה כיושבת ראש מפלגת העבודה, הצליחה יחימוביץ' להקטין את חובות המפלגה מ-128 מיליון ש"ח ל-30 מיליון בלבד וחידשה את פעילותם של למעלה מ-100 סניפים.

בהמשך הדרך, וביתר שאת לאחר הכרזתו של יאיר לפיד על כניסתו לפוליטיקה, התמתנו במעט מעמדה של יחימוביץ' ומעמד המפלגה[9]. עם זאת, חיזוק תקשורתי למפלגה הגיע במהלך שנת 2012, לאחר הכרזתם של מספר אישי ציבור על כוונתם להתמודד לכנסת במסגרת רשימת התנועה – בהם: נועם שליט[10], משה מזרחי[11], סתיו שפיר[12], איציק שמולי[13], מיקי רוזנטל[14], יריב אופנהיימר[15], אראל מרגלית[16], חילי טרופר, עמר בר-לב ומרב מיכאלי. נוספו על כך הח"כים מקדימה נינו אבסדזה[17] ונחמן שי[18] שהצטרפו למפלגה. בחירת רשימת מועמדי המפלגה לכנסת נעשתה ב-29 בנובמבר אותה שנה. לאחר גיבוש הרשימה, ביום האחרון להגשת הרשימות לוועדת הבחירות, הודיע עמיר פרץ על פרישתו מהמפלגה, על התפטרותו מהכנסת ועל הצטרפותו למפלגת "התנועה". בבחירות לכנסת התשע עשרה שנערכו בינואר 2013, זכתה המפלגה ב-15 מנדטים, והייתה לסיעה השלישית בגודלה בכנסת.

ב-21 בנובמבר 2013 עת נערכו בחירות מקדימות לראשות המפלגה שבמסגרתן התמודדו שלי יחימוביץ' ויצחק הרצוג, הרצוג ניצח את יחימוביץ' בפער של כ-17% אחוזים ונבחר ליו"ר המפלגה[19].

ריצה משותפת עם "התנועה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 בדצמבר 2014, לקראת הבחירות לכנסת ה-20, הודיע הרצוג יחד עם יו"ר "התנועה" ציפי לבני על ריצה משותפת של מפלגותיהם בשם "המחנה הציוני", כך שלבני תשוריין במקום השני אחרי הרצוג, וחמישה מועמדים נוספים מטעמה ישוריינו עד המקום ה-25[20]. השניים הכריזו כי אם יזכו בראשות הממשלה, יקיימו רוטציה בתפקיד[21], אך יום לפני הבחירות לכנסת העשרים, ויתרה לבני על סעיף הרוטציה בהסכם. בבחירות זכתה רשימת המחנה הציוני ב-24 מנדטים, הייתה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת, ונותרה באופוזיציה. שתי המפלגות נותרו מפלגות עצמאיות המיוצגות על ידי סיעת "המחנה הציוני" בכנסת.

הבחירות הפנימיות 2017[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לראשות העבודה (2017)
עמדות הצבעה אלקטרוניות בבחירות המקדימות לתפקיד יו"ר המפלגה, יולי 2017

ב-4 ביולי 2017 נערכו במפלגה בחירות לתפקיד יושב הראש. לאחר שמספר מועמדים פרשו מהמירוץ במהלכו, ביום הבחירות התמודדו על התפקיד שבעה. תוצאות הבחירות, שלראשונה נערכו באופן ממוחשב לחלוטין, נודעו כשעה וחצי לאחר סגירת אתרי ההצבעה. אז התברר כי איש מהמועמדים לא השיג 40 אחוזים מקולות הבוחרים. לפיכך, נקבע שיערך בשבוע שלאחר מכן סיבוב שני בין שני המועמדים שקיבלו את מרב הקולות: עמיר פרץ ואבי גבאי. יצחק הרצוג, שכמות הקולות שקיבל הציבה אותו במקום השלישי, הודח בפועל מתפקיד היו"ר[22].

בסיבוב השני גבר אבי גבאי על עמיר פרץ, כשזכה ביותר מ-52 אחוזים מקולות המצביעים, ובכך, נבחר לתפקיד יו"ר המפלגה.

הבחירות לכנסת ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתאריך 1 בינואר 2019, הודיע גבאי על פירוק המחנה הציוני עקב מחלוקת עם ציפי לבני וגרר ביקורת במפלגה[23]. ב-19 בפברואר שריין גבאי את האלוף טל רוסו ואת חיים ילין שפרש מיש עתיד במקומות השני והעשירי בהתאמה ברשימת "העבודה" לכנסת. בבחירות המפלגה השיגה 6 מנדטים, התוצאה הנמוכה ביותר של המפלגה. לאחר מכן גברו קולות המבקשים מגבאי לפרוש.

לאחר הכניסה לכנסת ה-21, בסוף מאי 2019, ניהלו גבאי ובכירים נוספים במפלגת העבודה מגעים עם ראש הממשלה נתניהו בדבר אפשרות של כניסת מפלגת העבודה לממשלתו. המגעים נחשפו בתקשורת והמהלך לא יצא אל הפועל.

הבחירות לכנסת העשרים ושתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 ביוני 2019, לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים, הודיע אבי גבאי שלא יתמודד שנית על ראשות המפלגה. ח"כ טל רוסו הודיע שיפרוש מהפוליטיקה ובהמשך הודיע זאת גם גבאי. בהמשך פרשו מהמפלגה גם חיים ילין (שפרש מהחיים הפוליטיים), יאיר פינק (שעבר למפלגת ישראל דמוקרטית) ושלי יחימוביץ (שנשארה במפלגה אך הודיעה כי היא לוקחת פסק זמן מהחיים הפוליטיים).

הבחירות לראשות העבודה התקיימו ב-2 ביולי 2019, ובהם התמודדו חברי הכנסת עמיר פרץ, סתיו שפיר, איציק שמולי ומועמד אלמוני בשם דוד לנדסמן. בבחירות ניצח עמיר פרץ בסיבוב הראשון עם 47% מהקולות.

ב-18 ביולי הודיעו עמיר פרץ ויו"ר גשר אורלי לוי-אבקסיס ששתי המפלגות ירוצו ברשימה משותפת.

מנהיגות המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת דרכה לא היה למפלגה יו"ר פורמלי ומנהיגות המפלגה התחלקה בין המזכ"ל לבין אלה שעמדו בראש הרשימה לכנסת ובראשות הממשלה. לאחר בחירות 1977 נוצר תפקיד היו"ר.

המשמרת הצעירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה היא הגוף הרשמי אליו שייכים חברי מפלגת העבודה עד גיל 35. במשמרת חברים כ-15,000 חברים מתוכם כ-1,000 פעילים במוסדות ופעילויות הארגון. למשמרת כ-60 סניפים ביישובים שונים בארץ, וכן כ-15 תאי סטודנטים באוניברסיטאות השונות ובמכללות הציבוריות, הנושאים את השם "תא אופק".

יו"ר המשמרת הצעירה נבחר מדי שנתיים בבחירות, בשיטת "אלקטורים" שנבחרים בסניפי המשמרת, והם הבוחרים את יו"ר המשמרת הצעירה. בין יושבי ראש המשמרת הצעירה בעבר: השר לשעבר עוזי ברעם, השר לשעבר אופיר פינס-פז ויועץ התקשורת וחבר הכנסת לשעבר רונן צור.

נוער העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת "נוער העבודה" קמה בשנת 1968 כאיחוד ארגוני הנוער של המפלגות מפא"י ואחדות העבודה. הוא התחיל בשם "נוער המערך" וב-1992 השתנה ל"נוער העבודה". הארגון הוא ארגון נוער ציוני וחברתי הפועל למען צדק חברתי, סולידריות ושלום. התנועה מתאימה לגילאי 14–18 והיא ארגון הנוער של מפלגת העבודה הישראלית.

סמל המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמלה הקודם של המפלגה, אשר היה בשימוש עד 2016

סמל המפלגה עוצב על ידי רובי הרטמן, בוגר המחלקה לעיצוב גרפי של בצלאל, בשנת 1991 עם שינוי שמה של הסיעה בכנסת מ"המערך" ל"העבודה". הסמל כולל את סמל השיבולים של מפא"י בצבע אדום, המזוהה עם התנועה הסוציאליסטית, וכחול, צבעו של דגל ישראל[24].

ב-2016 עבר הסמל שינוי קל שכלל בחירת גופן חדש, עגול יותר, ישור של האותיות הנטויות וחיתוך פינת השיבולים לצורה עגולה יותר המתאימה לגופן.


ראשי המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מס. דיוקן שם

(תקופת חיים)

תחילת כהונה סיום כהונה הממשלות שעמד בראשן
1 לוי אשכול

(1918–1980)

1969 1969 הממשלה השלוש עשרה
2 Golda Meir 03265u-2.jpg גולדה מאיר

(1898–1978)

1969 1974 הממשלה הארבע עשרה

הממשלה החמש עשרה

הממשלה השש עשרה

3 Flickr - Israel Defense Forces - Life of Lt. Gen. Yitzhak Rabin, 7th IDF Chief of Staff in photos (15).jpg יצחק רבין

(1922–1995)

1974 1977 הממשלה השבע עשרה
4 Shimon Peres.jpg שמעון פרס

(1923–2016)

1977 1992 הממשלה העשרים ואחת
(3) Flickr - Israel Defense Forces - Life of Lt. Gen. Yitzhak Rabin, 7th IDF Chief of Staff in photos (11).jpg יצחק רבין

(1922–1995)

1992 1995 הממשלה העשרים וחמש
(4) Shimon Peres.jpg שמעון פרס

(1923–2016)

1995 1997 הממשלה העשרים ושש
5 Ehud Barak Face.jpg אהוד ברק

(1942–)

1997 2001 הממשלה העשרים ושמונה
6 Fuad.jpg בנימין בן אליעזר

(1936–2016)

2001 2002
7 Mitzna.jpg עמרם מצנע

(1945–)

2002 2003
(4) Shimon Peres.jpg שמעון פרס

(1923–2016)

2003 2005
8 עמיר פרץ

(1952–)

2005 2007
(5) Ehud Barak Face.jpg אהוד ברק

(1942–)

2007 2011
- Micha harish.JPG מיכה חריש

יו"ר בפועל

(1936–)

2011 2011
9 שלי.jpg שלי יחימוביץ'

(1960–)

2011 2013
10 Isaac Herzog.jpg יצחק הרצוג

(1960–)

2013 2017
11 Avi Gabay 2017 (cropped).jpg אבי גבאי

(1967–)

2017 2019
(8) עמיר פרץ

(1952–)

2019 הווה


נציגי העבודה בכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה
כנסת מנדטים חברי כנסת הערות
הכנסת השישית (1965) 54 אבא אבן, אהרן אוזן, ברוך אזניה, יגאל אלון, שולמית אלוני, אריה לובה אליאב, יוסף-אהרן אלמוגי, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, משה ארם, זלמן ארן, לוי אשכול, אריה בהיר, מרדכי ביבי, אברהם ביטון, מרדכי בן-פורת, אהרן בקר, משה ברעם, ראובן ברקת, עקיבא גוברין, דוד גולומב, מטילדה גז, ישראל גלילי, עמוס דגני, משה דיין, צבי דינשטיין, דוד הכהן, רות הקטין, יזהר הררי, משה ורטמן, מרדכי זר, אשר חסין, אהרן ידלין, ישראל ישעיהו-שרעבי, גבריאל כהן, מנחם כהן, קדיש לוז, אמנון לין, גולדה מאיר, יצחק נבון, מרדכי נמיר, דבורה נצר, דוב סדן, מרדכי סורקיס, פנחס ספיר, משה סרדינס, מרדכי עופר, יוסף פישר, שמעון פרס, דוד פתל, רחל צברי, חיים יוסף צדוק, זאב צור, ישראל קרגמן, שמואל שורש, זאב שרף, אליהו ששון
הכנסת השביעית (1969) במסגרת המערך (השני) 49

(מתוך

56לרשימה כולה)

גולדה מאיר, יגאל אלון, אבא אבן, משה דיין, פנחס ספיר, יעקב-שמשון שפירא, זאב שרף,ישראל גלילי,חיים גבתי, שמעון פרס, ישראל ישעיהו-שרעבי,יוסף-אהרן אלמוגי, אליהו ששון, ראובן ברקת, גד יעקבי, משה כרמל, אהרן בקר, משה ברעם, ישראל קרגמן, חיים יוסף צדוק, מרדכי בן-פורת, יצחק בן-אהרן, אהרן ידלין, אריה לובה אליאב, צבי דינשטיין, מנחם כהן, יצחק נבון, עדה פיינברג-סירני, משה ורטמן, אברהם זילברברג, זינה הרמן, צבי גרשוני, מרדכי ביבי, דוד קורן, מרדכי זר, עוזי פיינרמן, מרדכי עופר, שלום לוין, מטילדה גז, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, ארי אנקוריון, זאב הרינג, יצחק קורן, יהונתן יפרח, בן-ציון חלפון, עדיאל אמוראי, מרדכי סורקיס, אברהם עופר, יזהר הררי,משה שחל, אביעד יפה, מאיר אביזוהר
הכנסת השמינית (1973) במסגרת המערך (השני) 44 (מתוך 51 לרשימה כולה) גולדה מאיר, יגאל אלון, אבא אבן, משה דיין, פנחס ספיר,ישראל ישעיהו-שרעבי, שלמה הלל, ישראל גלילי, יוסף-אהרן אלמוגי , שמעון פרס, אהרן ידלין,משה ברעם, ישראל קרגמן, חיים יוסף צדוק, יצחק נבון, יצחק בן-אהרן, יצחק רבין, אריה לובה אליאב, אברהם עופר, ארי אנקוריון, מטילדה גז, משה כרמל, אהרן יריב, משה ורטמן, אברהם זילברברג, צבי גרשוני, גד יעקבי, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, נוזהת קצב, שלום לוין, יוסי שריד, אסתר הרליץ, עדיאל אמוראי, מרדכי בן-פורת, מנחם הכהן, עוזי פיינרמן, משה שחל, בן-ציון חלפון, דוד קורן, אברהם גיבלבר, מיכה חריש, אליהו מויאל, אורה נמיר, אביעד יפה, חביב שמעוני, יעקב ז'אק אמיר, עמוס הדר, יעקב פרנק, סנטה יוספטל, יחיאל לקט

צבי אלדרוטי

הכנסת התשיעית (1977) במסגרת המערך (השני) 28 (מתוך 32 לרשימה כולה) שמעון פרס, יגאל אלון, אבא אבן, שלמה הלל, חיים יוסף צדוק, משה דיין, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, יצחק נבון, חיים בר-לב, גד יעקבי, אהרן ידלין, יהושע רבינוביץ, ירוחם משל, תמר אשל,

עמוס הדר, דניאל רוזוליו, יצחק רבין, מנחם הכהן,אליהו מויאל, משה שחל, אליהו שפייזר, עוזי ברעם, יעקב ז'אק אמיר, יחזקאל זכאי, אורה נמיר, יוסי שריד, עדיאל אמוראי, מיכה חריש, אברהם כ"ץ-עוז, זאב כץ, אסתר הרליץ, יהודה חשאי, דוד גולומב, מאיר עמית


הכנסת העשירית (1981) במסגרת המערך (השני) 40 (מתוך 47 לרשימה כולה) שמעון פרס, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, אבא אבן,יצחק רבין, חיים בר-לב, רפאל אדרי, משה שחל,ירוחם משל, נאוה ארד, מרדכי גור, גד יעקבי, אליהו שפייזר, עוזי ברעם, אריה נחמקין, משה חריף, דניאל רוזוליו, שלמה הלל, אורה נמיר, חיים הרצוג, מנחם הכהן, עדיאל אמוראי, יוסי שריד,

יעקב ז'אק אמיר, אהרן הראל, יחזקאל זכאי, אברהם כ"ץ-עוז, יעקב צור, מיכה חריש, דב בן-מאיר, שבח וייס, יעקב גיל, נפתלי בלומנטל, תמר אשל, יהודה חשאי, מיכאל בר-זוהר,

אורי סבג, רפאל סוויסה, אהרן-רפאל נחמיאס, רענן נעים, חמד חלאילה, עדנה סולודר, אמנון לין, יצחק פרץ, נחמן רז, חיים רמון



הכנסת ה-11 (1984) במסגרת המערך 37 (מתוך 44 לרשימה כולה) שמעון פרס, יצחק נבון, יצחק רבין, חיים בר-לב,

אבא אבן, ישראל קיסר, גד יעקבי, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, מרדכי גור, משה שחל, רפאל אדרי, שלמה הלל, אורה נמיר, אליהו שפייזר, עוזי ברעם, אריה נחמקין, אברהם כ"ץ-עוז, יעקב צור, יצחק פרץ, מנחם הכהן, נאוה ארד, יוסי שריד, יעקב ז'אק אמיר, מיכה חריש, שבח וייס, אמנון לין, עדיאל אמוראי, דוד ליבאי, דב בן-מאיר, חיים רמון, אפרים שלום, נחמן רז, עדנה סולודר, אהרן הראל, עבד אל-והאב דראושה, שמחה דיניץ, אהרן-רפאל נחמיאס, עזר ויצמן, בנימין (פואד) בן אליעזר, שלמה עמר, יעקב גיל, אברהם בייגה שוחט, אורי סבג

הכנסת ה-12 (1988) 39 שמעון פרס, יצחק רבין, יצחק נבון, ישראל קיסר, עזר ויצמן, שלמה הלל, עוזי ברעם, משה שחל,

אורה נמיר, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, גד יעקבי, יעקב צור, מרדכי גור, חיים רמון, אברהם כ"ץ-עוז, דוד ליבאי, חיים בר לב, עמיר פרץ, רפאל אדרי,

אריה לובה אליאב, אברהם בורג, אברהם בייגה שוחט, שמעון שטרית, מיכה חריש, בנימין (פואד) בן אליעזר, אלי דיין, נאוה ארד, יוסף ביילין, גדליה גל, שבח וייס, אלי בן מנחם, מיכאל בר-זוהר, עמנואל זיסמן, אפרים גור, נואף מסאלחה, חגי מרום, רענן כהן, מיכה גולדמן, עדנה סולודר, סאלח טריף

  • ב-25 בדצמבר 1990 פרש אפרים גור מהסיעה והקים את סיעת היחיד "אחדות למען השלום והעלייה" שלאחר מכן הצטרפה לליכוד.
  • ב-7 באוקטובר 1991 הפסיקה להיקרא הסיעה המערך ונקראה מעתה העבודה.
  • ב-3 בפברואר 1992 פרש עזר ויצמן מהכנסת. החליף אותו סאלח טריף.
הכנסת ה-13 (1992) 44 יצחק רבין, שמעון פרס, אברהם בורג, בנימין (פואד) בן אליעזר, אורה נמיר, חיים רמון, מיכה חריש, ישראל קיסר, דוד ליבאי, נסים זוילי, שמעון שטרית, עוזי ברעם, רפאל אלול, אורי אור, אברהם בייגה שוחט, שבח וייס, חגי מרום, מאשה לובלסקי, אלי בן מנחם, נואף מסאלחה, משה שחל, רענן כהן,אלי דיין, יוסף ביילין, דליה איציק, גדליה גל, אפרים סנה, מיכה גולדמן, אברהם יחזקאל, סאלח טריף, אביגדור קהלני, יוסי כץ, רפאל אדרי, מרדכי גור,יעקב שפי, אלי גולדשמידט, יעל דיין, גדעון שגיא, עמנואל זיסמן, יורם לס, יוסף ונונו, שלמה בוחבוט, עמיר פרץ,שמואל אביטל, חנא חדד, אברהם כ"ץ-עוז, נאוה ארד, צבי ניר, פיני שומר
  • ב-5 ביולי 1995 פרש אברהם בורג מהכנסת. החליף אותו חנא חדד.
  • ב-16 ביולי 1995 נפטר מרדכי גור. החליף אותו אברהם כ"ץ עוז.
  • ב-4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין. החליפה אותו למחרת נאוה ארד.
  • ב-7 במרץ 1996 פרשה נאוה ארד מסיעת העבודה והקימה סיעת יחיד.
  • ב-7 במרץ 1996 פרשו אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן מהסיעה והקימו את הדרך השלישית.
  • ב-21 במאי 1996 פרשה אורה נמיר מהכנסת. החליף אותה צבי ניר.
  • ב-28 במאי 1996 פרש אברהם כ"ץ עוז מהכנסת. החליף אותו פיני שומר.
הכנסת ה-14 (1996) 34 שמעון פרס, עוזי ברעם, אהוד ברק, בנימין (פואד) בן אליעזר, חיים רמון, אברהם בייגה שוחט, נסים זוילי, אפרים סנה, דליה איציק, אורי אור, יוסף ביילין,שבח וייס, רפאל אלול, רפאל אדרי, חגי מרום, יוסי כץ, נואף מסאלחה, אלי בן-מנחם, אלי גולדשמידט, דוד ליבאי, רענן כהן, עמיר פרץ, משה שחל, סופה לנדבר, אופיר פינס, שלום שמחון, יעל דיין, מיכה גולדמן, אדיסו מאסלה, סאלח טריף,אברהם יחזקאל, יונה יהב, אפי אושעיה, שלמה בן-עמי, איתן כבל, רפיק חאג'-יחיא
הכנסת ה-15 (1999) במסגרת ישראל אחת ולאחר מכן העבודה-מימד 23 (מתוך 26 לרשימה כולה) אהוד ברק, שמעון פרס, שלמה בן-עמי, יוסף ביילין, מתן וילנאי, אברהם בורג, רענן כהן, עוזי ברעם, דליה איציק, בנימין (פואד) בן אליעזר,

חיים רמון, אלי גולדשמידט, אברהם בייגה שוחט, יעל דיין, אופיר פינס, אפרים סנה, נואף מסאלחה,

אברהם יחזקאל, סופה לנדבר, סאלח טריף, שלום שמחון, יוסי כץ, ויצמן שירי, קולט אביטל, אלי בן מנחם, אפי אושעיה, איתן כבל, דליה רבין-פילוסוף, אורית נוקד, צלי רשף

הכנסת ה-16 (2003) במסגרת העבודה-מימד 18 (מתוך 19 לרשימה כולה) עמרם מצנע, בנימין בן אליעזר, שמעון פרס, מתן וילנאי, אברהם בורג, דליה איציק, אופיר פינס, אפרים סנה, יולי תמיר, יצחק הרצוג, חיים רמון, דני יתום, איתן כבל, אברהם בייגה שוחט, קולט אביטל,

שלום שמחון, אורית נוקד, אלי בן מנחם, עמיר פרץ, אילנה כהן, ראלב מג'אדלה, סאלח טריף, סופה לנדבר, אבי יחזקאל, ויצמן שירי, אפי אושעיה, רונן צור, דני קורן, אורנה אנג'ל, נטע דוברין


הכנסת ה-17 (2006) במסגרת העבודה-מימד 18 (מתוך 19 לרשימה כולה) עמיר פרץ, יצחק הרצוג, אופיר פינס, אבישי ברוורמן, יולי תמיר, עמי אילון, איתן כבל, בנימין בן אליעזר, שלי יחימוביץ', מתן וילנאי, קולט אביטל, אפרים סנה, דני יתום, נדיה חילו, שלום שמחון, אורית נוקד, יורם מרציאנו, ראלב מג'אדלה, שכיב שנאן, לאון ליטינסקי
הכנסת ה-18 (2009) 13 אהוד ברק, יצחק הרצוג, אופיר פינס, אבישי ברוורמן, שלי יחימוביץ', מתן וילנאי, איתן כבל, בנימין בן אליעזר, יולי תמיר, עמיר פרץ, דניאל בן סימון, שלום שמחון, אורית נוקד, עינת וילף, ראלב מג'אדלה, יורם מרציאנו
הכנסת ה-19 (2013) 15 שלי יחימוביץ', יצחק הרצוג, איתן כבל, מרב מיכאלי, בנימין בן אליעזר, יחיאל בר, עמר בר-לב, סתיו שפיר, אבישי ברוורמן, אראל מרגלית, איציק שמולי, מיקי רוזנטל, מיכל בירן, נחמן שי, משה מזרחי, ראלב מג'אדלה
הכנסת ה-20 (2015) במסגרת "המחנה הציוני" 19 (מתוך 24 לרשימה כולה) יצחק הרצוג, שלי יחימוביץ', סתיו שפיר, איציק שמולי, עמר בר-לב, יחיאל בר, מרב מיכאלי, איתן כבל, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל, רויטל סויד, זוהיר בהלול, איתן ברושי, מיכל בירן, נחמן שי, איילת נחמיאס-ורבין, יוסי יונה, עמיר פרץ, סאלח סעד, לאה פדידה, רוברט טיבייב, משה מזרחי
הכנסת ה-21 (2019) 6 אבי גבאי, טל רוסו, איציק שמולי, סתיו שפיר, שלי יחימוביץ', עמיר פרץ

שיטת קביעת המועמדים לכנסת ובחירות פנימיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 1984 מפלגת העבודה קבעה את רשימת המועמדים שלה לכנסת על ידי ועדה מסדרת של אנשי מפתח במפלגה. ב-1988 המפלגה עברה לבחירות פנימיות על ידי ועידת המפלגה, ומאז 1992 ההתמודדות הפנים מפלגתית נעשית במתכונת של בחירות מקדימות. ההרכב הסופי של הרשימה לכנסת לוקח בחשבון את מספר הקולות בבחירות המקדימות בנוסף לשיריונים סקטוריאליים (לדוגמה: שריון לנשים) ואיחודים עם מפלגות אחרות.

בכל ארבע שנים מתקיימות בחירות לחברי (צירי) ועידת המפלגה. ועידת המפלגה אמורה לייצג את כל חברי המפלגה בהחלטות מפלגתיות כגון תאריכי בחירות וכדומה.

נכון ליולי 2019, ישנם כ-65,000 מתפקדים למפלגה[26], הזכאים להשתתף בבחירות המקדימות. מתוכם, מוגדרים כ-3,200 צירים בוועידת המפלגה שנבחרו לכהונתם בדצמבר 2018.

תוצאות הבחירות המקדימות ("פריימריז") האחרונות במפלגה:

  • 2015 - בפועל, בחרו כ-29,000 מתפקדים מתוך 49,000 בעלי זכות בחירה שהיוו 59% מבעלי זכות הבחירה
  • 2013 - היו 55,000 בעלי זכות בחירה
  • 2012 - בפועל, בחרו כ-58% מבעלי זכות הבחירה

לאחר קביעת מועד לבחירות לכנסת העשרים ואחת, נקבע כי הבחירות המקדימות לקביעת סדר מועמדי המפלגה לכנסת תערכנה ב-11 בפברואר 2019.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ערן אלדר, הדרך ל–77': קריסתה של הגמוניית מפלגת הפועלים 1977–1965, עם עובד, 2018[27].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מצע מפלגת העבודה, בסעיף "דת ומדינה"
  2. ^ היום מתכנסת ועידת-היסוד של מפלגת העבודה הישראלית, דבר, עיתונות יהודית היסטורית, ‏21 בינואר 1968
  3. ^ חיים ביאור, ההסתדרות הכריזה סכסוך עבודה במפלגת העבודה עקב ביטול ההסכמים, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2007
  4. ^ דני גוטוויין, מפלגת העבודה? מפלגת ההון, באתר ynet, 1 בספטמבר 2007
  5. ^ מזל מועלםבחירות 2009, פריימריז בעבודה: אהוד ברק: נבחרת מנצחת לעבודה, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2008
  6. ^ הכוונה לעמיר פרץ ודניאל בן סימון. האחרון הודיע על כוונתו לפרוש מהסיעה ולהקים סיעת יחיד.
  7. ^ מתי טוכפלד, ‏יחימוביץ' נגד פרץ, באתר ישראל היום, 13 בספטמבר 2011
  8. ^ ‏מורן אזולאי ורועי מנדל, ראש חדש לעבודה: שלי יחימוביץ' זכתה בבחירות, באתר ynet, 22 בספטמבר 2011
  9. ^ רביב דרוקר, סקר חדשות 10: הליכוד מקבל 30 מנדטים, יאיר לפיד שני עם 16, באתר של "רשת 13", 10 בינואר 2012 (במקור, מאתר "nana10")
  10. ^ סרטונים פנחס וולף‏, נעם שליט הודיע כי יתמודד על מקום ברשימת העבודה, באתר וואלה! NEWS‏, 9 בינואר 2012
  11. ^ פנחס וולף‏, כוכב חדש במפלגת העבודה: ניצב בדימוס משה מזרחי, באתר וואלה! NEWS‏, 11 בינואר 2012
  12. ^ עכשיו זה רשמי: סתיו שפיר הצטרפה למפלגת העבודה, באתר של "רשת 13", 12 באוקטובר 2012 (במקור, מאתר "nana10")
  13. ^ פנחס וולף ומיכל רשף‏, איציק שמולי הודיע שיתמודד לרשימת העבודה לכנסת, באתר וואלה! NEWS‏, 17 באוקטובר 2012
  14. ^ סרטונים עמרי נחמיאס ו"המקור", מיקי רוזנטל מודיע בשידור חי על כניסתו לפוליטיקה, באתר של "רשת 13", 16 באוקטובר 2012 (במקור, מאתר "nana10")
  15. ^ יוסי אלי, אופנהיימר רץ לעבודה: "יריב חזק מול הימין", באתר nrg‏, 22 באוקטובר 2012
  16. ^ צבי זרחיה, יו"ר JVP אראל מרגלית יתמודד בבחירות לרשימת מפלגת עבודה לכנסת, באתר TheMarker‏, 17 באוקטובר 2012
  17. ^ אריק בנדר, מכה לקדימה: ח"כ אבסדזה עוברת לעבודה, באתר nrg‏, 25 באוקטובר 2012
  18. ^ טל שלו‏, עוד אחד מצטרף: נחמן שי עוזב את קדימה לטובת העבודה, באתר וואלה! NEWS‏, 27 באוקטובר 2012
  19. ^ מורן אזולאי, הרצוג בנאום הניצחון: "יחד נחזור לשלטון", באתר ynet, 22 בנובמבר 2013
  20. ^ עמרי נחמיאס‏, החבילה הנדיבה של הרצוג נחשפת: לבני תזכה ל-6 שריונים, באתר וואלה! NEWS‏, 14 בדצמבר 2014
  21. ^ מורן אזולאי, העבודה אישרה את הסכם האיחוד עם לבני: "בסיס למהפך 2015", באתר ynet, 10 בדצמבר 2014
  22. ^ תוצאות באתר מפלגת העבודה
  23. ^ מורן אזולאי, גבאי הדהים את לבני: מפרק את המחנה הציוני, באתר ynet, 1 בינואר 2019
  24. ^ יובל סערכיצד נוצר הלוגו של אובמה?, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2008
  25. ^ מצנע הודיע: פורש לנגב, באתר nrg‏, 13 בנובמבר 2005
  26. ^ טל שלו, קרב אחרון על המתפקדים: הבחירות המקדימות לראשות העבודה בעיצומן, באתר וואלה, 4 ביולי 2017
  27. ^ אורי משגב"הדרך ל-77'": גוויעתה של תנועת העבודה נמשכה לפחות 12 שנה לפני המהפך, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2018