מפלגת הפועלים הגרמנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפלגת הפועלים הגרמנית
German Workers party.png
מדינה רפובליקת ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
מייסד קרל הרר, אנטון דרקסלר עריכת הנתון בוויקינתונים
מנהיג אנטון דרקסלר
שנת ייסוד 1919
שנת פירוק 1920
מטה מינכן, גרמניה
אידאולוגיות

פאן-גרמניות
אנטי-קפיטליזם

אנטישמיות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מפלגת הפועלים הגרמניתגרמנית: Deutsche Arbeiterpartei, DAP) הייתה מפלגה פוליטית למשך תקופה קצרה אשר ממנה צמחה המפלגה הנאצית (בגרמנית: Nationalsozialistische Deutsche Arbeiterpartei, NSDAP). מפלגת הפועלים הגרמנית התקיימה בין ינואר 1919 לפברואר 1920.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת הפועלים הגרמנית נוסדה על ידי אנטון דרקסלר ב-5 בינואר 1919 בעיר מינכן. היא התפתחה מתוך תנועת עובדים בשם Freier Arbeiterausschuss für einen guten Frieden (קהילת פועלים חופשיים לשלום טוב), אשר דרקסלר הקים ב-1918. בהמשך אותה שנה שוכנעו דרקסלר וחברים פוליטיים נוספים על ידי עיתונאי וחבר באגודת תולה בשם קארל הרר, להקים את Politischer Arbeiterzirkel (מעגל הפועלים הפוליטי). החברים נפגשו לעתים קרובות ודנו בנושאי לאומיות ואנטישמיות כנגד היהודים. דרקסלר עודד להקים את מפלגת הפועלים הגרמנית בדצמבר 1918, על ידי המנטור שלו, ד"ר פול טאפל. טאפל היה מנהיגה של האיגוד הכול-גרמני (איגוד פאן-גרמני), דירקטור בחברת מאן, וחבר באגודת תולה. עם הקמת מפלגת הפועלים הגרמנית בינואר 1919, נבחר דרקסלר ליושב ראש והרר מונה ל"יושב ראש רייך", תואר כבוד. במאי נכחו רק 10 חברים בישיבה, באוגוסט נכחו 38 חברים בלבד בישיבה.

חברותו של אדולף היטלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרטיס החבר של היטלר במפלגת הפועלים הגרמנית

לאחר שמלחמת העולם הראשונה הסתיימה, חזר אדולף היטלר למינכן. מכיוון שהיה ללא השכלה פורמלית וניסיון תעסוקתי, הוא ניסה להישאר בצבא במשך זמן רב ככל האפשר.[1] ביולי 1919 הוא מונה ל-Verbindungsmann (סוכן המודיעין) של Aufklärungskommando (סיור קומנדו) של הרייכסווהר, במטרה להשפיע על חיילים אחרים וכדי להסתנן למפלגת הפועלים הגרמנית. בעוד הוא עקב אחר הפעילות מפלגת הפועלים הגרמנית, נמשך היטלר לרעיונות האנטישמיים, לאומניים, אנטי-קפיטליסטיים, אנטי-מרקסיסטיים  של המייסד דרקסלר.[2] היטלר השתתף במסיבה הנערכה ב-12 בספטמבר 1919, והיה מעורב בוויכוח פוליטי סוער שהתעורר בה. דרקסלר שהתרשם מהיטלר הזמין אותו להצטרף למפלגה, היטלר התקבל רשמית באותו היום והפך לחבר ה-55 במפלגה.[3][4]

תוך פחות משבוע, קיבל היטלר גלויה מדרקסלר בה מצוין באופן רשמי כי התקבל למפלגת הפועלים הגרמנית והוא נדרש להגיע ל"ועדת" פגישה במטרה לדון בנושא. היטלר נענה והשתתף ב"ועדה".[5] . בדרך כלל, אנשי הצבא לא הורשו להצטרף למפלגות פוליטיות. אולם במקרה זה, להיטלר ניתן אישור מקפטן קרל מאייר. יותר מכך, להיטלר היה מותר להישאר בצבא ולקבל את המשכורת השבועית שלו.[6] באותו זמן לא היו למפלגה כרטיסי חבר רק בינואר 1920 הונפקו כרטיסים כאלה לראשונה: היטלר קיבל את המספר 555. בפועל הוא היה החבר ה-55, אך הספירה החלה מהמספר 501 במטרה להציג את הפלגה כגדולה יותר. היטלר, טען במיין קאמפף כי היה החבר השביעי במפלגה (ולמעשה, הוא היה החבר השביעי בהנהלה של הוועד המרכזי של המפלגה).[7] לאחר שנשא את הנאום הראשון עבור המפלגה ב-16 באוקטובר, הפך היטלר במהירות לנואם הפעיל ביותר של המפלגה. כישורי הרטוריקה והתעמולה של היטלר הוערכו על ידי הנהגת המפלגה. עם התמיכתו של אנטון דרקסלר, היטלר הפך להיות ראש התעמולה במפלגה בתחילת 1920. היטלר העדיף את התפקיד הזה, הוא ראה בתעמולה את הדרך להביא לאומיות לציבור.[8]

ממפלגת הפועלים הגרמנית למפלגה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

 חברי המפלגה המעטים נכבשו במהרה באמונותיו הפוליטיות של היטלר. הוא ארגן את המפגש הגדול ביותר של 2,000 אנשים, ב-24 בפברואר 1920 במינכן. בניסיון להפוך את המפלגה לרלוונטית יותר לחלקים רחבים באוכלוסייה, שונה שם המפלגה למפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית-סוציאליסטית (המפלגה הנאצית) ב-24 בפברואר.[9][10] קארל הרר התפטר מהפלגה עקב חילוקי דעות עם היטלר על המהלך.[11] 

חברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי מפלגה מוכרים:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Kershaw 1999, p. 109.
  2. ^ Kershaw 2008, p. 82.
  3. ^ Kershaw 2008, p. 75.
  4. ^ Mitcham 1996, p. 67.
  5. ^ Kershaw 2008, pp. 75, 76.
  6. ^ Kershaw 2008, p. 76.
  7. ^ Werner Maser, Der Sturm auf die Republik - Frühgeschichte der NSDAP, ECON Verlag, Düsseldorf, Vienna, New York, Moscow, Special Edition 1994, ISBN 3-430-16373-0
  8. ^ Kershaw 2008, pp. 81, 84, 85, 89, 96.
  9. ^ Kershaw 2008, p. 87.
  10. ^ Zentner & Bedurftig 1997, p. 629.
  11. ^ Shirer 1960, p. 36.