מפצחת בונקרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מפצחת בונקריםאנגלית Bunker Buster), היא פצצה שנועדה לחדור מטרות מזוינות (דוגמת בונקרים) או מטרות המוסתרות עמוק מתחת לאדמה.

מסתור צוללות מתקופת מלחמת העולם השנייה אשר נפגע על ידי פצצת גרנד סלאם

פצצות הנישאות על ידי מטוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה מתכנן הפצצה המקפצת בארנס וואליס, תכנן שתי פצצות אשר מכונות כיום מפצחות בונקרים: פצצת טולבוי ששקלה חמישה טון ופצצת גרנד סלאם אשר שקלה כעשרה טון. מבנן היה מאוד אווירודינמי עם זנב אשר גרם לפצצות להסתובב. הסיבוב איפשר לפצצות לשבור את מהירות הקול בעודן נופלות מגובה של 22,000 רגל (כ-6,700 מטר). הפצצות היו מצופות בפלדה מאיכות גבוהה, ציפוי חזק בהרבה מהמקובל בפצצות באותה תקופה. מטרת הציפוי המיוחד הייתה להבטיח את שרידות הפצצה בעת פגיעה במשטח בטון מזוין או בעת חדירה למעמקי האדמה.

אף על פי שהפצצות קרויות "חודרות בונקרים", תיאורית רעידת האדמה המקורית הייתה מעט מורכבת יותר מסתם חדירה דרך משטח מזוין. פצצות רעידת האדמה נועדו לא לתקיפה ישירה של מטרה אלא ליצירת בור גדול לצד המטרה ומתחתיה במטרה להעביר גל הדף מתחת ליסודות המבנה. גל ההדף גרם לקריסת המבנה לתוך הבור שנפער ללא קשר לחוזק המבנה. הציפוי של הפצצות נועד לחדור דרך אבנים אבל באותה מידה איפשר חדירה דרך בטון מזוין. בעת התקפה על מסתורי הצוללות בפרגה, חדרו שתי פצצות גראנד סלאם דרך 4.5 מטרים של בטון מזוין‏[1] ובכך הוכיחו שהן מסוגלות לתפקד באופן טוב יותר מנתוני הביצועים הרשמיים שלהן.

לאחר המלחמה הוסיפה ארצות הברית הנחיה מרחוק לפצצות הטולבוי. כך נוצרה פצצת "טארזון" ששקלה 12,000 פאונד (כ-5,500 ק"ג). שימוש ראשון בפצצה נעשה במלחמת קוריאה כנגד מרכז שליטה תת-קרקעי ליד קנגייה.

פצצת "דיסני" מונחית הרקטה הייתה עוד התקן מתקופת מלחמת העולם השנייה אשר שימש נגד מסתורי צוללות ומטרות מזוינות אחרות. הפצצה שתוכננה על ידי מפקד מהצי המלכותי צופתה בציפוי קשיח אשר שקל כ-2 טון. הפצצה הופלה מגובה 20,000 רגל (בערך 6000 מטרים). בגובה של בערך 1500 מטרים ירה מרעום ברומטרי את הרקטה שבזנב על מנת להעניק לפצצה מהירות של 730 מטרים לשנייה בעת הפגיעה. הפצצה הוטלה לראשונה ב-10 בפברואר 1945 על מסתורי צוללות איימאודן בהולנד. כ-18 פצצות הוטלו ממפציצי B-17. פצצה אחת פגעה ישירות.

שימוש מודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה לשימוש במפצחי בונקרים בבסיס התעופה עלי אל סאלם בכווית.

במהלך מלחמת המפרץ (1991) היה צורך בפצצה בעלת יכולת חדירה עמוקה בדומה לפצצות של מלחמת העולם השנייה. לא היה לאף חיל אוויר של נאט"ו פצצות שכאלה. חיל האוויר המלכותי של בריטניה החזיק מספר פצצות מתקופת מלחמת העולם השנייה במוזיאונים. פצצות חדשות פותחו במהירות בפרק זמן של כ-28 ימים. הציפוי של הפצצות נלקח מתרמילי פגזי תותחים ישנים בקוטר 203 מילימטר. הפצצות שקלו מעל שני טון אך הכילו רק 294 קילוגרם חומר נפץ. הפצצות היו מונחות לייזר וכונו GBU-28.

ארצות הברית פיתחה שורה של פצצות בעלות נתונים מגוונים לחדירת מטרות מזוינות או קבורות במעמקי האדמה:

עומק החדירה מערכות נשק סוגים
חדירה דרך בטון מזוין: לעומק של 1.8 מטרים BLU-109 Penetrator GBU-10, GBU-15, GBU-24, GBU-27, AGM-130
חדירה דרך בטון מזוין: לעומק של 3.4 מטרים BLU-116 Advanced Unitary Penetrator (AUP) GBU-15, GBU-24, GBU-27, AGM-130
חדירה דרך בטון מזוין: לעומק של 3.4 מטרים BLU-118/B Thermobaric Warhead GBU-15, GBU-24, AGM-130
חדירה דרך בטון מזוין: לעומק של 6 מטרים BLU-113 Super Penetrator GBU-28, GBU-37
חדירה דרך בטון מזוין: לעומק של 8 מטרים - GBU-57

מרעומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרעום הקלאסי של פצצה חודרת שריון שימש גם כאן: שילוב של קוצב זמן ומדחף מהיר בחלק האחורי של הפצצה. המרעום מחומש כאשר הפצצה משוחררת ומתפוצץ כאשר המדחף מפסיק להסתובב וקוצב הזמן חדל גם כן.

פצצות חודרות בונקרים מודרניות משתמשות בחלקן במרעום מסורתי. חלקן משתמשות במיקרופון ובמיקרו בקר. המיקרופון מאזין, והמיקרו בקר סופר קומות עד אשר הפצצה חודרת את מספר הקומות הרצוי.[דרוש מקור]

טילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פצצה מונחית פוגעת במטרה בעת ניסויים

המהירות הנוספת המוענקת על ידי מנוע רקטי מאפשרת חדירה עמוקה יותר של ראש הנפץ של מפצח הבונקרים.

הפסקת היצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית הפסיקה לייצר את מפצחות הבונקרים במשקל 900 קילוגרם בשני מקרים. ב-2005 הופסק היצור כאשר התברר שבדמם של כ-17 עובדים אשר יצרו את הפצצות, יש רמות חמצן נמוכות בשל חשיפה ל-TNT. מאוחר יותר באותה שנה התגלתה אנמיה בקרב 34 עובדים. היצור חודש לאחר התקנת מערכת אוורור חדשה אך הופסק שוב באותה שנה כאשר הוכח שההשפעות ההרסניות ממשיכות לתת את אותותיהן בעובדים.[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Bomber Command Official RAF History website