מפקדי מונטיפיורי

מפקדי מונטיפיורי (באנגלית: Montefiore Censuses) היו חמישה מפקדי אוכלוסין של אוכלוסייה יהודית, שנערכו בארץ ישראל, באלכסנדריה, בביירות ובצידון על ידי משה מונטיפיורי ואנשיו במהלך המאה ה-19.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי האימפריה העות'מאנית ניהלו את קהילותיהם באופן אוטונומי ועל פי רוב נמנעו השלטונות העות'מאניים מעריכת מפקדי אוכלוסין נרחבים ותיעוד מקיף ומפורט של קהילות אלו. נתונים דמוגרפיים על הקהילות תועדו באופן חלקי בפנקסי הקהילות או מקורות שניוניים כגון רישום משלמי מיסים, או תיעוד לידות ופטירות. עם זאת, גם רבים מבני הקהילות היהודיות נמנעו מלהתפקד או להירשם מחוץ לקהילה מחשש להטלת מס נוסף, או גיוס בכפייה לצבא. במחצית השנייה של המאה ה-19 עברה מערב אירופה "מהפכה סטטיסטית" והוחל בתיעוד מקיף ומדעי של האוכלוסיות לצורכי הערכת חוזקה הכלכלי והחברתי של המדינה. רפורמות התנזימאת הביאו רעיונות אלו גם לתחומי האימפריה העות'מאנית. משה מונטיפיורי ביקר בארץ ישראל 7 פעמים. במהלך 5 מביקורים אלו בשנים: 1839, 1849, 1855, 1866, 1875 נערכו מפקדי אוכלוסין על ידי אנשי מונטיפיורי והן הוצגו לנפקדים ככאלו הנערכים לצורכי נדבנות בדומה לרישומי החלוקה. הצגה זו הובילה לאחוז השתתפות גבוה במיוחד. עם זאת, בפרסומים בעיתונות הבריטית צוין כי מטרת המפקדים הייתה מיפוי הסיבות למצב הכלכלי הירוד של האוכלוסייה היהודית ותכנון צעדים לשיפורו. במפקדים תועדו גם שטחים חקלאיים ומקורות מים והתיעוד הלם את תוכניותיו של מונטיפיורי לפיתוח התיישבות חקלאית בארץ ישראל.^[1]^[2]

תיאור המפקדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתהליך עריכת כל מפקד קדמה פנייה ממונטיפיורי לכל ראש קהילה ובה בקשה לרישום מסודר מטעם הקהילה של חבריה. הועברו טפסים לקהילות השונות אותם מילאו ראשי הקהילה וסופריה. לאחר קבלת הרשימות עברו עליה ראשי הקהל, השלימו פרטים חסרים לאור היכרותם עם המשפחות השונות וחתמו על כל טופס.

במפקדי מונטיפיורי נאסף מידע רב, מסודר ומלא על האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל, אלכסנדריה, צידון וביירות. המידע כלל גיל, ארץ מוצא, שנת עלייה, השתייכות עדתית, מצב משפחתי, מקורות תעסוקה ומעמד כלכלי. כן תועדו מוסדות ציבור ודת. ביצוע המפקד התנהל לפי סטנדרטים אירופיים שהיו מקובלים באותה העת, תוצאותיהם נחשבו אמינות והובילו ליצירת בסיס נתונים רחב ותכוף יחסית על האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל. רק אחוז אחד מהאוכלוסייה סירבו להשתתף במפקד. המידע תועד בדפי מידע שכונו: "רישומים סטטיסטיים מארץ הקודש", הוא מוין לפי יישובים ובכל יישוב לפי עדות אשכנזים וספרדים. בהמשך, נערך רישום האשכנזים בכל יישוב לפי כוללים והספרדים תועדו ברשימה אחת, להוציא בירושלים שם נרשמו בנפרד יהודים גורג'ים. ב-1860 התפצל ועד העדה הספרדית בירושלים והוקם ועד העדה המערבית בירושלים והעניין הוביל לרישום נפרד של קהילה זו במפקדים. בכל קהילה הייתה הפרדה ביו רשימת החכמים לשאר האוכלוסייה. כן נרשמו בלוח נפרד האלמנות והיתומים בכל קהילה.^[2]

ב-2014, במסגרת שיתוף פעולה בין "קרן מונטיפיורי והחברה הגנאלוגית הישראלית, התנהל פרויקט דיגיטציה של כתבי המפקדים השונים אשר הועלו למרשתת. קיים תיעוד מקוון לגבי 25,535 משפחות ו-968 מוסדות ומהם: 292 בתי ספר, 207 תלמדי תורה, 169 בתי כנסת, 82 מקוואות.^[1]^[3]^[2]

המפקדים במחקר הדמוגרפי של ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקדים אלו אשר כאמור יצרו בסיס נתונים מהימן יחסית, הוו בסיס למחקר דמוגרפי על יהודי ארץ ישראל והעידו גם על התהליכים הדמוגרפיים שעברו על האוכלוסייה היהודית. עם זאת, מכיוון שהנתונים הועתקו ונכתבו בכתב יד נפלו טעויות ברישומים. חלק מהטעויות נגררו לאורך מספר מפקדים כאשר הנפקדים היו עדיין בין החיים. חלק מהטעויות נוצרו בשל פענוח שגוי של כתבי היד, וכאמור במקביל לפרויקט הדיגיטציה נערכים גם מחקרים משלימים בתחום הפענוח. בחלק מהמפקדים הושמטו במתכוון שמות של עשירי הקהילות ונכבדיה. כך לא מופיעים במפקדים הרב דוד בן שמעון ויוסף אמזלאג מעשירי ירושלים ואביו של חיים אמזלאג. ככל הנראה הושמטו השמות משום שהמפקדים נתפשו על ידי הקהילות ככאלו שנערכו לצורכי נדבנות ולא היה לכבודם של חלק קטן מרבני ועשירי הקהילות להופיע בהם. במפקדים שנערכו קיים חוסר במידע מפורט לגבי הנשים הנשואות בקהילה. לעיתים אף לא צוין שמן הפרטי, אלא רק "שיוכן" לראש המשפחה. עוד עולה מהתיעוד, כי נמצא מספר מצומצם של מקרים בהם גבר יהודי היה נשוי ליותר מאישה אחת בו זמנית. 91 אחוזים מקשרי הנישואין היו פנים עדתיים.

במהלך המאה ה-19 עלו לארץ ישראל מצפון אפריקה לפחות 25,000 עולים. ממפקדי מונטיפיורי שבחנו גם רקע סוציו-אקונומי, גיל ושנת עלייה, ניתן להקיש על הסיבות להגירת היהודים לארץ ישראל וכן על מבנה הקהילות והתנהלותן. מניתוח הנתונים עולה שבעת עלייתם היו רבע מהעולים נערים עד גיל 15, וכ-60 אחוזים היו בגילאי 20 עד 50. הגיל הממוצע של העולים היה 27, עניין שהפריך את הטענה המסורתית של עלייה כדי "למות בארץ הקודש ולהיקבר בה". עוד עולה מהנתונים כי אחוז האלמנות באוכלוסייה זו היה גבוה יחסית.^[2]