מצודת ארביל

מצודת ארביל
Keleha Hewlêrê

אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2014, לפי קריטריונים 4 שטח האתר 15.6 הקטאר (אתר מורשת עולמית) שטח אזור החיץ 268.34
מידות
שטח	15.6 הקטאר
היסטוריה
סוג	תל
אתר ארכאולוגי
אתר אינטרנט	http://www.erbilcitadel.org/
מיקום
מדינה	()
מיקום	מרכז העיר ארביל
קואורדינטות	36°11′28″N 44°00′32″E
(למפת ארביל מוגדלת)   מצודת ארביל (למפת ארביל רגילה)   מצודת ארביל

המצודה מצפון והשער הצפוני

בתים היקפיים משוחזרים לאורך צידה הדרומי של המצודה

דגל כורדיסטן לצד הרחוב שנפרץ ב-1958 ומקשר בין השערים הדרומי והצפוני. מימין נראה המסגד הגדול

מצודת ארביל (כורדית Keleha Hewlêrê; כורדית סורנית قه‌ڵای هه‌ولێر; ערבית قلعة أربيل) היא מצודה השוכנת על תל במרכזה של העיר ארביל בחבל כורדיסטן העיראקית שבצפון עיראק, ומהווה את מרכזה ההיסטורי של העיר. העדות הארכאולוגית המוקדמת ביותר ליישוב האתר היא מהאלף ה-5 לפנה"ס, וייתכן שיושב קודם לכן, ואילו האזכור ההיסטורי הראשון של העיר הוא בארכיון אבלה המתוארך לשנים 2300–2100 לפנה"ס. בשל כך נחשב האתר לנושב משך 8,000 שנים ברציפות.

העיר זכתה לחשיבות רבה בתקופת האימפריה האשורית התיכונה והחדשה, החל בסוף האלף ה-2 לפנה"ס ועד המאה ה-6 לפנה"ס, ושימשה כמרכז נוצרי חשוב במהלך האלף ה-1 ובתחילת האלף ה-2. לאחר כיבוש העיר בידי המונגולים בשנת 1258, חשיבותה ירדה. במהלך המאה ה-20 נהרסו חלק מהמבנים ההיסטוריים במצודה, ורק בשנת 2007 הוקם הגוף העוסק בשימורה ובשחזורה. בין היתר פונו כל התושבים אשר התגוררו במצודה, למעט משפחה בודדת, ונערך סקר ארכאולוגי בתל ולמרגלותיו. בשנת 2014 הוכרזה המצודה כאתר מורשת עולמית.

היסטוריה

קיימות ראיות ארכאולוגיות לקיומו של מקום יישוב בתל החל בתקופה הכלקוליתית, בייחוד בתקופת עובייד ובתקופת ארך (האלף ה-5 לפנה"ס), אם כי ייתכן שיושב כבר בתקופת האבן החדשה. האזכור ההיסטורי הראשון של העיר בכתובים, בשם "אורבילום" (Urbilum), הוא מסוף האלף ה-3 לפנה"ס (המאות ה-23 עד ה-21 לפנה"ס), והוא התגלה בשני לוחות בארכיון אבלה. לאורך השנים העיר נודעה במספר שמות נוספים: אירבילום (Irbilum), ארבה אילו (Arba ilu), ארבלה (Arbela) או ארבירה (Arbira). במאה ה-22 לפנה"ס נכבשה העיר בידי ארידופיזיר, מלך הגותים, ובמאה ה-21 לפנה"ס היא נכבשה בידי שולגי, מלך אור, ונהרסה. עם זאת, הממצאים ההיסטוריים מעידים על כך שהעיר המשיכה להתקיים. חמש שנים לאחר מכן כבש בנו של שולגי, אמר-סין, את העיר שוב וסיפח אותה לממלכתו. במקורות השומרים מופיעה ארביל בשם "אורבילום" (Urbilum).

ארביל נכבשה בידי האימפריה האשורית בשנת 1716 לפנה"ס בערך. היא תפקדה כמרכז דתי ופוליטי משך כל תקופת השלטון האשורי, החל במאה ה-20 לפנה"ס ועד המאה ה-6 לפנה"ס, לאחר העיר אשור ונינוה. היא הגיעה לשיא חשיבותה בתקופת האימפריה האשורית התיכונה והחדשה, החל במאה ה-13 לפנה"ס ועד סוף התקופה, עת שימשה כאחת מערי הבירה האזוריות של האימפריה. העיר עמדה בקשרי מסחר ענפים עם דרום עיראק, ארץ ישראל ומערב איראן. במאה ה-13 לפנה"ס הקים שלמנאסר הראשון מקדש לאלה אשתר וזיקורת בארביל. סביב העיר התגלו תשתיות להובלת מים אליה, בין היתר, מנהרה תת-קרקעית באורך של כ-22 ק"מ שבנייתה מיוחסת לסנחריב. המלך אסרחדון שיפץ את מקדש האלה אשתר, וכך עשה גם יורשו, אשורבניפל, אשר ציפה את קירות המקדש בזהב ונחושת. בארמון הצפוני של אשורבניפל בנינוה, נתגלה תבליט המתאר את תל ארביל, יחד עם חומותיה ומקדש האלה אשתר.

עם נפילת האימפריה האשורית, איבדה ארביל את חשיבותה, ועברה לידי האימפריה הפרסית. לפני קרב גאוגמלה, הידוע גם בשם "קרב ארבלה" על-שמה של העיר, קבע המלך הפרסי דריווש השלישי את ארביל כבסיסו. בקרב שנערך בשנת 331 לפנה"ס, ניגפו הפרסים מפני צבאותיו של אלכסנדר מוקדון, וארביל נכבשה בידי מוקדון והייתה לחלק מהעולם ההלניסטי. עם חלוקת האימפריה של אלכסנדר מוקדון, ארביל נכללה בממלכה הסלאוקית שקמה בשנת 312 לפנה"ס. במאה ה-1 לפנה"ס ארביל שנודעה בשם "ארבירה" נשלטה בידי הפרתים ולאחר מכן נכבשה בידי האימפריה הרומית אשר החזיקה בה עד המאה ה-3. בתקופה זו העיר הייתה למרכז נוצרי חשוב. בתקופת ההאימפריה הסאסאנית העיר הייתה מקום מושבו של אחשדרפן (סאטראפ). בשנת 340 תושביה הנוצרים של העיר נרדפו, ובשנת 521 לערך נוסד בה בית-ספר נסטוריאני.

ב-642 העיר נכבשה בידי המוסלמים, אך היא נותרה מרכז נוצרי חשוב עד המאה ה-9. חשיבותה של ארביל ירדה במקביל לעלייתה של מוסול הסמוכה. החל באמצע המאה ה-10 העיר נשלטה בידי הכורדים וב-1063 כבשו אותה הסלג'וקים. במאה ה-12 העיר באה תחת שלטונות של שושלת אוע'וזית שהגיעה לשיא כוחה בימיו של זנגי. ב-1183 העיר באה תחת שלטונם של האיובים ושליטה גקברי הרחיב את העיר אל מחוץ למצודה והקים בתי חולים ומדרסות. עם מותו של גקברי ב-1233, הח'ליף העבאסי אל-מסתנצר הראשון שם מצור על העיר וכבש אותה. המונגולים התקיפו את ארביל לראשונה ב-1237. הם בזזו את העיר שסביב המצודה, אך נאלצו לסגת לפני הגעתו של הצבא העבאסי ולא הספיקו להשתלט על המצודה. לאחר כיבוש בגדד בידי הולאגו חאן ב-1258, שבו המונגולים לארביל והפעם כבשו את המצודה לאחר מצור שנמשך שישה חודשים. לעיר מונה שליט נוצרי והיא הפכה למרכז יעקוביטי. ב-1295, בתקופת השושלת האילח'אנית, החלו רדיפות של נוצרים, יהודים ובודהיסטים, אשר הגיעו לשיאם בטבח של כל הנוצרים במצודה והכורדים בעיר התחתונה בשנת 1310. לאחר קרב צ'לדיראן ב-1514 השתלטו העות'מאנים על ארביל והיא נשלטה על-ידי אמירויות כורדיות וסאליות של האימפריה. בתקופה זו העיר אשר שכנה על גבולה של האימפריה הספווית התדרדרה וסבלה במיוחד ממצור פרסי ב-1743. ב-1851 העות'מאנים השתלטו על העיר שוב והיא ידעה תקופת התאוששות.

במלחמת העולם הראשונה כבשו הבריטים את ארביל והיא הייתה לחלק מעיראק העצמאית ב-1932. במאה ה-20 חלו תמורות חברתיות ועירוניות במצודה. אוכלוסיית המצודה שמנתה כ-3,200 תושבים עם תחילת השלטון הבריטי החלה מתדלדלת עם גדילתה של העיר סביב המצודה, והגירה של תושבים אמידים ממנה. ב-1958 נהרסו מסגד ויותר מ-60 בתים כדי לפנות מקום לרחוב אשר קישר בין השער הצפוני לשער הדרומי שנהרס גם הוא. השער שופץ בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20. תנאי המחיה במצודה התדרדרו, ובעוד שב-1984 התגוררו בה 4,466 איש, ב-1995 מנתה אוכלוסייתה 1,631 תושבים בלבד. ב-2007 פונו כל המשפחות הנותרות במצודה מבתיהן כחלק מפרויקט שיקום ושחזור רחב היקף. משפחה אחת נותרה לגור במצודה כדי לא לשבור את רצף היישוב בתל, והממשלה תכננה להעביר 50 משפחות אל המצודה לאחר שהשיקום יושלם.

האתר

התל ניצב במרכזה הגאוגרפי של העיר וכיום אינו נושב. צורתו כשל אליפסה באורך של 430 מטרים ממזרח למערב וברוחב של 340 מטרים מצפון לדרום. שטח ראש התל הוא 102 דונם ובסיסו תופס שטח של 15 הקטאר. הוא מתנשא לגובה של 25 עד 32 מטרים מעל המישור שמסביב לו, וראשו שטוח למדי. זווית המורדות של התל תלולה ועומדת על 35° עד 60°. שתי רמפות סלולות מובילות אליו בצידו הדרומי והצפוני, ומסתיימות בפתחים במעגל הבתים החיצוני של המצודה. השער הדרומי שנחשב לעתיק ביותר נבנה מחדש ב-1860 ונהרס ב-1960. מבנה השער שניצב באתר כעת הוא מ-1979. מועד פתיחתו של השער הצפוני המכונה "שער אחמדי" אינו ידוע במדויק ומתוארך ל-1924 או לאחר 1944. שער שלישי קבוע בצידו המזרחי של התל והוא מכונה "שער ההרמון" שכן היה מיועד לשימושן של נשים בלבד. אל השער מובילה רמפה לא סלולה שמצבה מדורדר. בתחילת המאה ה-20 היו במצודה שלושה מסגדים, שני בתי ספר, שתי אכסניות סופיות וחמאם שנבנה ב-1775 ואינו בשימוש למרות ששוחזר בשנות ה-50 של המאה ה-20. בנוסף שכן במקום גם בית כנסת שפעל עד 1957. כיום מבנה הדת היחיד במצודה הוא המסגד הגדול (מסגד מולה אפנדי) שהוקם על חורבותיו של מסגד מהמאה ה-19. למסגד כיפה בודדת והמינרה שלו השתמר. במרכז המצודה השתמרה באר המים אך היא איננה בשימוש.

חומת המצודה לא השתמרה וכיום היא תחומה על-ידי חזיתותיהם של כמאה המבנים החיצוניים שעל התל הצמודים זה לזה. כאשר המצודה הייתה עדיין מיושבת, היא נחלקה לשלושה רבעים שהינם ממזרח למערב: סראי בו התגוררו המשפחות המיוחסות, תקיה שזכה לשמו בגלל הדרווישים שהתגוררו בו, וטופהנה שבו התגוררו אומנים וחקלאים. רוב המבנים במצודה הם מבני מגורים מהמאות ה-19 וה-20 ומיעוטם מהמאה ה-18. המבנים עשויים מלבנים שרופות בעוד שהתקרה והגג נתמכים על-ידי מסגרת עץ. רישומים מ-1920 מראים כי באותה עת היו במצודה 505 חלקות, אך מאז מספר הבתים ירד יחד עם התדלדלות האוכלוסייה. רחובות המצודה מתוכננים כמניפה הנפרסת מהשער הדרומי. רוחבם נע בין מטר אחד ל-2.5 מטרים, ואורכם עומד על 300 מטרים לרחובות הראשיים ועל 30 עד 50 מטרים לסמטאות משניות ללא מוצא. רחוב שנסלל ב-1958 ומקשר את השער הדרומי לצפוני חותך את המרקם העירוני.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מצודת ארביל בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של מצודת ארביל