מצודת טהאנג לונג

מצודת טהאנג לונג
皇城昇龍
אתר מורשת עולמית
החלק המרכזי של מצודת טהאנג-לונג האימפריאלית בהאנוי
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2010, לפי קריטריונים 2, 3, 4
שטח האתר 18.395 הקטאר (אתר מורשת עולמית) עריכת הנתון בוויקינתונים
מידע כללי
סוג מבצר, אזור גאוגרפי עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום האנוי עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה וייטנאם עריכת הנתון בוויקינתונים
מידות
שטח 18.395 הקטאר עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 21°01′57″N 105°50′23″E / 21.0325°N 105.83972°E / 21.0325; 105.83972
(למפת האנוי רגילה)
 
מצודת טהאנג לונג
מצודת טהאנג לונג
מפת האזור המוכרז
מפת מצודת האנוי (אדום) והאזור המוכרז (ירוק) ב-1873, לפני הריסת חומות המצודה
ומפת מצודת האנוי ב-1931, לאחר הריסת החומות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ארמון קין-טיאן בטרם נהרס
מגדל הדגל

מצודת טהאנג-לונגוייטנאמית: Hoàng thành Thăng Long - בתרגום חופשי, "המצודה הקיסרית של הדרקון העולה") היא העיר העתיקה השוכנת על הגדה הדרומית של הנהר האדום בעיר האנוי, בירת וייטנאם. בשנת 1009 המלך לי-טיי-טו, שסיפר כי ראה דרקון זהב עולה ממימי הנהר האדום ומתנשא לגובה השמים, החליט להעתיק את בירתו לדיי-לאי (האנוי של ימנו) ולקרוא לעיר החדשה שהוקמה בשם "טאנג-לונג" ("הדרקון העולה"). העיר מוקפת החומה, שימשה מאז הקמתה בשנת 1010 ועד 1802, כמרכז השלטוני של מספר שושלות קיסריות וייטנאמיות. בשנת 2010 הכריז ארגון אונסק"ו על שטח של 0.2 קמ"ר מתוך שטחה הכולל של המצודה, המשתרע על-פני 1.4 קמ"ר, כאתר מורשת עולמית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השליטה הסינית בדלתה של הנהר האדום ובחלקו התחתון באה לסיומה במאה ה-10, עם התפוררותה של קיסרות טאנג הסינית ובעקבות כך התבססותה של מדינה וייטנאמית עצמאית מדרום לסין. מדינת דאי-וייט (Đại Việt) נשלטה על ידי שושלת דין ושושלת לה המוקדמת (Nhà Tiền Lê) בין השנים 968-1009 מבירתן בהואה-לו. שושלת לי (Nhà Lý) אשר עלתה לשלטון בשנת 1009, חיזקה את עצמאות דאי-וייט והחלה בהקמת עיר קיסרית חדשה בשנת 1010. העיר הוקמה באתר בו שכנו ערים מבוצרות קודמות, אימצה מאפיינים אדריכליים סינים שבהם שולבו מאפיינים תרבותיים והיסטוריים וייטנאמים. צורתה הייתה ריבוע הפרוש בכיוונים ראשיים, ואורך כל-אחת מצלעותיה הגיע ל-1,100 מטרים. בתקופת שלטונן של שושלות לי וטראן (1010-1400) הייתה מדינת דאי-וייט ("וייט הגדולה") נתונה באופן רציף בעיקר להשפעות בודהיסטיות דרומי (טרוואדי) מצד ממלכת צ'אמפה שהשתרעה מדרום לה (השטח המקביל כיום לדרום ומרכז וייטנאם), ובודהיזם צפוני (מאהיאני) מכיוון סין. עלייתה לשלטון של שושלת לה המאוחרת (Nhà Lê sơ) בשנת 1428, סימנה את החזרה אל ערכי הקונפוציאניזם הסיניים ולהאצת התפתחות המדינה, בעיקר במהלך המאה ה-15.

הקמת ארמון קין-תיאן (Điện Kinh Thiên) בלב "העיר האסורה" שבמרכז המצודה, סימנה את שיאה של תרבות הוייט, והמצודה הגיעה לשיא גודלה במאות ה-16 וה-17, כאשר רובע אמנים וסוחרים בשירות השליטים קם בתחומה. בתקופה זו האנוי נמנתה עם ערי הסחר החשובות בדרום-מזרח אסיה, ולמצודת טהאנג-לונג ולעיר האסורה שבתחומה נודע תפקיד פוליטי ומנהלי ראשון במעלה.

באמצע המאה ה-17 הלך כוחו של הקיסר והצטמצם ותפקידו הפך ייצוגי. את הכוח הפוליטי הממשי במדינה ירשו שתי משפחות, ואחת מהן, משפחת נגויין (Nguyen) מהדרום, בתמיכת הצרפתים, גברה על יריבתה בראשית המאה ה-19, וייסדה את בירתה בהואה שבמרכז המדינה. בתקופה זו חלה שקיעה בכוחה של ממלכת צ'אמפה בדרום, ועד ראשית המאה ה-19 חפף שטחה של דאי-וייט (שנקראה אז כבר וייטנאם) בקירוב לזה של וייטנאם כיום. אולם לאחר מעבר הבירה הקיסרית להואה בתקופת שושלת נגויין בראשית המאה ה-19, שהייתה גם תקופת פריחתה של וייטנאם, חשיבותה של העיר הקיסרית הזנוחה בהאנוי הייתה משנית. מצודת טהאנג-לונג המשיכה ושימשה כמאחז שלטוני בצפון המדינה, והקיסר עשה בה שימוש בעת מסעותיו באזור. ביצורי המצודה נבנו מחדש בשנת 1805 בסגנון אירופי.

בשנות ה-80 של המאה ה-19 כבשו הצרפתים את צפונה של וייטנאם, וקבעו במצודה את מרכזה השלטוני של הודו-סין הצרפתית כולה. הצרפתים הרסו חלק מארמונות המתחם והקימו תחתיהם מבנים בסגנון קולוניאלי, בדרך כלל נאו-קלאסי. ארמון קין-טיאן נהרס ונבנה מחדש ב-1886, וביצורי המצודה נהרסו כדי לאפשר סלילת שדרות רחבות בסגנון אירופי.

עם עצמאות וייטנאם ב-1954, הפכה העיר האסורה שבמצודת טהאנג-לונג למפקדת צבא צפון וייטנאם. משרד הביטחון של וייטנאם עזב את האזור באופן הדרגתי בין השנים 1994 ו-2004. החל בשנת 2002 נערכו חפירות ארכאולוגיות בשטח המצודה, והתוכנית להקמת בניין הפרלמנט החדש של וייטנאם בשטחה בוטלה עם חשיפת ממצאים בעלי חשיבות בשטח שנועד לו.

האתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

השטח המוכרז נחלק לשני חלקים: במזרח, רצועה ארוכה לאורך ציר צפון-דרום, המקבילה לשטח העיר הקיסרית של האנוי; וממערב לה ובצידו המערבי של רחוב הואנג-דייה, אזור ארכאולוגי המכונה "הואנג-דייה 18", ובו התגלו הממצאים העתיקים ביותר במתחם. ביתר חלקי מצודת האנוי לא נותרו כמעט ממצאים עתיקים - חלקה המזרחי משמש כיום בעיקר את משרד הביטחון של וייטנאם, ובחלקה המערבי נמצאים מוסדות שלטוניים שונים.

הואנג-דייה 18[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתר ארכאולוגי המכונה "הואנג-דייה 18" (Hoàng Diệu 18) החל להיחקר בשנת 2002, במטרה להקים בשטחו את בניין הפרלמנט החדש של וייטנאם. בשכבה בעובי של חמישה מטרים נמצאו ממצאים המעידים על שימוש רציף בשטח משך 1300 שנים, החל במאה ה-8 ועד המאה ה-19, ואלה כוללים שרידי יסודות מבנים ורחובות, שרידי מתקנים הידראוליים וחלקי מבנים ועיטורים דוגמת ראשי דרקון ופניקס, עצי ועלי לוטוס ופרחי חרצית. חלק זה של המצודה הלך וננטש בהדרגה החל במאה ה-17, והוא לא חרב מעולם. בתקופת השלטון הצרפתי הוא שימש לצרכים צבאיים ושלטוניים ולכן לא פותח. הממצא המשמעותי ביותר בשכבה המוקדמת הוא שרידיו של ארמון סיני, ובשכבות המאוחרות יותר ניכר שימוש בתערובת של לבנים, עפר וחרסית, אשר איפשרה הקמת מבנים גדולים יותר, החל בתקופת שושלת לי. עוד התגלתה רשת בארות המוכיחה כי האזור שימש גם למגורים.

החלק המרכזי של המצודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקה המרכזי של המצודה שימש כמרכזה הפוליטי של צפון וייטנאם, החל במאה ה-7 ועד סוף המאה ה-18. במרכז המצודה שכנה העיר האסורה מוקפת החומה, ששימשה את מגורי הקיסר. בשטח מבנים רבים חסרי ייחוד או חשיבות היסטורית המיועדים להריסה, והאתרים החשובים מדרום לצפון הם:

  • מגדל הדגל של האנוי (Cột cờ Hà Nội או Kỳ đài Hà Nội ) - המגדל נבנה בשנים 1805-1812, לאחר סיום הקיסרות בהאנוי, במסגרת הקמת מערכת הביצורים החדשה של המצודה, במקום בו שכנה רחבת השער הדרומי (Tam Môn). בסיס המבנה בנוי משלושה מפלסים רבועים בצורת פירמידה, ומעליהם ניצב המגדל המתומן עצמו, המתנשא לגובה כולל של 33.4 מטרים. גרם מדרגות לולייניות מוביל לעמדת התצפית בראשו של המגדל, אשר שימשה לצרכים צבאיים בטרם הפך לאחד מסמליה של העיר. מצפון למגדל השתרעה במאה ה-15 רחבה, שבה נבנו מספר מבנים בתקופת השלטון הצרפתי. מבנים אלה משמשים כיום את המוזיאון להיסטוריה צבאית, שבשטחו נמצא מגדל הדגל. צפונה משם שוכן שטח פתוח ששימש בעבר כמגרש מרוצים, אך כיום הוא משמש בעיקר כחניון.
  • שער דון-מון ("השער המרכזי" - Đoan Môn) - שער זה שימש כשער הכניסה הרשמי אל העיר האסורה שמצפון לו. חלקו נבנה במאה ה-15 וחלקו שוחזר במאה ה-19. במרכז השער הבנוי מלבנים ואבנים, קבועים חמישה מעברים נושאי קשתות בגדלים שונים בהתאם לייעודם הטקסי, ומשני צדדיו שני מעברים נוספים. מעל חלקו המרכזי של השער שוכן ביתן בן שתי קומות, שלו גג רעפים כפול. פינות הגג פונות כלפי מעלה והן מאותרות בפסלי דרקונים.
  • ארמון קין-תיאן ("ארמון הכבוד לשמיים" - Điện Kính Thiên) - הארמון מהמאה ה-15 היווה את חלקה המרכזי של העיר האסורה, ושימש למגורי השליט וסמל לכוחו. הארמון נבנה בתקופת שושלות לי וטראן על יסודותיו של ארמון מלכותי קדום מהמאות ה-11 וה-12. בסוף המאה ה-19 נהרס הארמון בידי הצרפתים ונבנה מחדש, וכיום שרדו רק יסודותיו ושני גרמי מדרגות שמעקיהם מעוצבים בדמות דרקונים קיסריים. תוכנית האתר וערכו הסמלי הוכתבו על ידי עקרונות הפנג שווי. המבנה הנאו-קלאסי הצרפתי שהוקם במרכזו של הארמון ההיסטורי בשנת 1886 מתנשא לגובה של שתי קומות, ומתאפיין במרפסות בסגנון קולוניאלי. המבנה שימש כמפקדה הצבאית של הודו-סין הצרפתית, ולאחר מכן שימש את צבא צפון וייטנאם בימי מלחמת וייטנאם. מאז שנת 2004 הוא משמש כמרכז תרבותי ופוליטי.
  • ארמון האו-לאו ("ארמון הנסיכה" - Hậu Lâu) - הארמון הוקם במאה ה-19 עבור נשות החצר, על שרידי מבנים מהמאה ה-11. לאחר שניזוק באורח קשה בסוף המאה ה-19, הוקם הארמון מחדש בהתאם לסגנון הווייטנאמי המסורתי.
  • שער באק-מון ("השער הצפוני" - Bắc Môn) - שער זה שימש כשער הצפוני לעיר הקיסרית וכחלק מהחומה ההיקפית של המצודה כולה. הוא נבנה מחדש מעל שרידים קודמים בשנת 1805, והוא עשוי מלבנים. מעל מבנה השער ניצב ביתן דמוי פגודה בת שתי קומות.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מצודת טהאנג לונג בוויקישיתוף