מצוות המלך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מצוות המלך
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, י"ז, ט"ז-כ'
משנה תורה הלכות מלכים ומלחמות, פרק ג'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו שס"ג, לאו שס"ד, לאו שס"ה, עשה י"ז
ספר החינוך, מצווה תצ"ט, מצווה תק"א, מצווה תק"ב, מצווה תק"ג
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מצוות המלך הן שלוש מצוות לא תעשה ומצוות עשה אחת המוטלות על מלך ישראל בלבד. אסור לו להרבות בנשים, אסור לו להרבות בסוסים, אסור לו להרבות בממון, וחובה עליו לכתוב ספר תורה ולשאתו לכל מקום. מקור מצוות אלו בדברים, י"ז, ט"ז-כ'.

מצוות לא תעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריבוי נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על המלך יש איסור להרבות נשים, פירושו של דבר שאסור לו לשאת נשים רבות על מנת ש"לא יסור לבבו" מעבודת ה' (כפי שקרה לשלמה). הרמב"ם פוסק שמעבר ל-18 נשים אסור למלך לשאת. נחלקו תנאי המשנה בשאלה כמה נשים מותר למלך לשאת. לפי תנא קמא מותר למלך לשאת עד 18 נשים, רבי יהודה סובר שההגבלה נאמרה רק בנשים שמסירות את ליבו, אבל בנשים צדיקות לא נאמר האיסור, רבי שמעון סובר שהאיסור נאמר רק בנשים צדיקות, אבל נשים המסירות את ליבו, אסור לשאת כלל.

ריבוי סוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור נוסף על המלך הוא להרבות סוסים. ומסבירה הגמרא, שריבוי סוסים, הוא יותר מצורכי מרכבת המלך (הכוונה לא רק למרכבתו האישית, אלא לכל צורכי המדינה). לאחר האיסור מופיעות המילים "ולא ישיב את העם מצרימה", יש מפרשים אותם כאיסור נפרד על המלך, שלא להחזיר את העם למצרים[1], אך יש המפרשים את המילים הללו כטעם לאיסור הקודם, כלומר, "לא ירבה סוסים כדי שלא ישיב את העם מצרימה (שם היו סוסים משובחים)"[2].

ריבוי ממון[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיסור השלישי המוטל על המלך הוא איסור להרבות בכסף וזהב (שלא לצורך). טעם האיסור אינו כתוב בפסוק, והמפרשים נחלקו בטעמו: לפי תרגום יונתן, התורה חוששת שהמלך יתגאה יתר על המדה וימרוד בה', ולפי פירוש האבן עזרא, מטרת האיסור היא למנוע מהמלך להטיל על הציבור מיסים שלא לצורך.

מצוות עשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.

המלך מצווה לכתוב ספר תורה ולשאת אותו תמיד (בנוסף למצוות כתיבת ספר תורה החלה על כל יהודי). ציווי נוסף הקשור לכך הוא מצוות הקהל, שהיא ציווי לקיים במוצאי שמיטה מעמד, בו המלך קורא בתורה לאוזני כל העם. את הכתיבה אין הוא חייב לבצע בעצמו אלא הוא יכול למנות לו שליח שיכתוב.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פירוש הרמב"ן על הפסוק.
  2. ^ פירוש רש"י על הפסוק, ועוד.