מצחצחי הנעליים
_Smordoni_e_Interlenghi.png) | |
| בימוי |
ויטוריו דה סיקה  |
|---|---|
| הופק בידי |
Paolo William Tamburella, ג'וזפה אמאטו |
| תסריט |
סרג'ו אמידיי, צ'זרה זוואטיני, Cesare Giulio Viola, אדולפו פרנצי |
| עריכה |
Niccolò Lazzari |
| שחקנים ראשיים |
פרנקו אינטרלנגי Antonio Nicotra קלאודיו ארמלי Peppino Spadaro Francesco De Nicola Maria Campi Leo Garavaglia Gino Saltamerenda Emilio Cigoli Leonardo Bragaglia |
| מוזיקה |
אלסנדרו צ'יקוניני |
| צילום |
Anchise Brizzi |
| מדינה |
 איטליה |
| חברה מפיצה |
Ente Nazionale Industrie Cinematografiche, נטפליקס |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה |
27 באפריל 1946 |
| משך הקרנה |
93 דק' |
| שפת הסרט |
איטלקית |
| סוגה |
סרט פשע, סיפור התבגרות, סרט דרמה, סרט כלא |
| פרסים |
מועצת ביקורת הקולנוע האמריקנית: עשרת הסרטים הטובים ביותר |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
מצחצחי הנעליים (באיטלקית: Sciuscià; שיבוש מכוון של המילה האנגלית לצחצוח נעליים: Shoeshine) הוא סרט נאוריאליסטי איטלקי משנת 1946 בבימויו של ויטוריו דה סיקה. הסרט, הנחשב ליצירת המופת הראשונה שלו, עוקב אחר שני נערים, המתפרנסים מצחצוח נעליים, ומסתבכים עם המשטרה ורשויות החוק, לאחר שניסו לאסוף כסף לרכישת סוס.
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שני ילדים חברים, ג'וזפה פיליפוצ'י ופסקואלה מגי, בוחנים סוסים לרכיבה. אף שהם חוסכים לרכישת סוס, קשה להם להרשות לעצמם את הרכישה, מכיוון שהם חיים רק מהכנסתם כמצחצחי נעליים ברחובות רומא.
יום אחד אחיו הגדול של ג'וזפה, אטיליו, מבקר את הבנים ומספר להם שלפנזה (סוחר בחפצים גנובים) יש עבודה עבורם. פסקואלה מביא את ג'וזפה לפגישה עם פנזה, שנותן להם שתי שמיכות למכירה. ג'וזפה ופסקואלה מביאים את השמיכות למגדת עתידות, שקונה אותם. לאחר המכירה פורצים פרנזה, אטילו ואיש נוסף לבית מגדת העתידות כשהם מתחזים לשוטרים. הם מאשימים את מגדת העתידות בטיפול בסחורות גנובות, מוצאים את ג'וזפה ופסקאלה, ולכאורה מאלצים אותם לצאת וללכת למעצר. אטיליו אומר לנערים להתרחק ולשתוק, ונותן להם לשמור את כסף רכישת השמיכה (2,800 לירות) וכן 3,000 לירות נוספות. בכסף זה יש לבנים סוף כל סוף די כדי לקנות סוס.
לאחר שרכשו את סוסם ורכבו עליו, הבנים חוזרים לעיר. שם הם נתקלים בשוטרים אמיתיים מלווים במגדת העתידות, שלוקחים אותם לחקירה. המשטרה מאשימה את הנערים בגנבה של למעלה מ-700,000 לירות מבית מגדת העתידות, שכנראה נגנבה על ידי פנרזה ואטילו. הנערים מכחישים את כל האישומים נגדם ולא מדווחים על שלושת הפושעים האמיתיים. ג'וזפה ופסקואלה נשלחים לבית מעצר לנוער. עם הגעתם הם מופרדים ונשלחים תאים שונים.
ג'וזפה מקבל חבילה מאמו המלאה במזון ומשתף אותה עם חבריו האסירים בתאו שלו. אסיר אחר, ארקנג'לי, מוצא פתק בחלק מהלחם שג'וזפה חולק. זה מהבוס של אטיליו, וזה מורה לו לא לחשוף את אחיו וחבריו בנוגע לעוקץ. ג'וזפה מעדכן את פסקואלה והם מסכימים לא לגלות את האמת.
בהמשך נקראים הנערים לחקירה של מפקד המשטרה. המפקד המתוסכל מאיים להלקות אותם כדי להוציא מהם את המידע. שוטר אחר מכניס את ג'וזפה לחדר צדדי לכאורה כדי להכות אותו. למעשה כשהוא כבר לא נמצא בטווח הראייה של פסקואלה, ג'וזפה נלקח חזרה לתאו, בעוד ילד אחר מתחזה לג'וזפה ומדמה את צרחות הכאב שלו, והשוטר מכה שק חול. פסקואלה, שחשב כי חברו סבל מכאבים קשים מנשוא, חושף את שמותיהם של פרנזה ואטיליו בפני מפקד המשטרה.
ג'וזפה מגלה כי פסקואלה הודה באשמו מאמו שבאה לבקר אותו, ומספרת שדיווחו על אחיו אטוליו. ג'וזפה מתעמת עם פסקואלה מול שאר האסירים ומכנה אותו מרגל.
בתא של פסקואלה נמצאת פצירה, ופסקואלה מואש ונעש בהלכאות (למעשה הופלל). בשימוע הרשמי בבית המשפט, ג'וזפה נידון לשנת מאסר ופסקואלה לשנתיים. ג'וזפה מתחייב לתוכנית הבריחה של ארקנג'לי. ובזמן שמוקרן בכלא סרט מלחמה, הם בורחים.
פסקואלה אומר למפקד המשטרה לאן נעלמו הנמלטים ומוביל אותם לשם, אך הם כבר ברחו. פסקואלה בורח ומוצא את ג'וזפה וארקנג'לי רוכבים על סוסם מעבר לגשר. הם יורדים מהסוס, ארקנג'לי בורח, אך ג'וזפה נשאר. פסקואלה מוריד את חגורתו ומתחיל להלקות את ג'וזפה. ג'וזפה נופל מהגשר ונחבט בראשו מסלעים תחתיו. פסקואלה בוכה על גופתו של חברו שנפל כשהמשטרה מגיעה. והסוס דוהר.
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצחצחי הנעליים הוא אחד הסרטים המוקדמים של מה שכונה מאוחר יותר הניאוריאליזם האיטלקי. בשנת 1947 הוא היה לזוכה הראשון ב"פרס האוסקר המיוחד לסרט זר".
פאולין קאל (Pauline Kael), מבקרת קולנוע של הניו יורקר כתבה בסקירה שפורסמה בשנת 1961: "החיים, כפי שמדגים מצחצי הנעליים, מורכבים מדי עבור סיומים קלים. מצחצחי הנעליים לא מעלה על הדעת דפוסים של רומנטיקה או מלודרמה; זוהי אחת מאותן יצירות אמנות נדירות שנראות כאילו הן נובעות מהעירבוביה של החוויה האנושית מבלי להחליק את הקצוות הגולמיים, או לאבד את מה שרוב הסרטים מפסידים - את תחושת הבלבול והתקלה שבענייני אנוש [...] גדולתו של מצחצחי הנעליים היא בתחושה ההיא שאנו מקבלים רגשות אנושיים שלא עובדו ונעשו למשהו (תבנית? מבנה?) ואינם יכולים להיות באמת מורכבים במבנה כזה. אנו מקבלים משהו עירום יותר, משהו שנשפך מהמסך [...] למצחצחי הנעליים יש מתיקות ופשטות שמציעים גדלות של תחושות, וזה כל כך נדיר ביצירות קולנועיות שכדי לציין השוואה מבקש מעבר מדיום - אם מוצרט היה כותב אופרה המונחת בעוני, יכול היה להיות לה סוג הזה של יופי כאוב [...] המחקר הטרגי הזה על השחתת התמימות הוא אינטנסיבי, חומל, ומעל לכל, הומאני."[1]
אורסון וולס כלל את הסרט ברשימת 10 הסרטים האהובים עליו.[2] ואמר בעקבותיו שדה סיקה יכול לעשות מה שהוא אינו מסוגל לעשות: "הרצתי שוב את מצחצחי הנעליים לאחרונה, והמצלמה נעלמה, המסך נעלם; אלה היו פשוט חיים."[3]
הסרט היווה השראה לסדרת הקומיקס Sciuscià, שרצה בין השנים 1949 ל-1956.[4]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
"מצחצחי הנעליים", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"מצחצחי הנעליים", באתר נטפליקס
"מצחצחי הנעליים", באתר AllMovie (באנגלית)
"מצחצחי הנעליים", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"מצחצחי הנעליים", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- מאמר מאת ברט קרדוללו על מצחצחי הנעליים
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ admin (2017-07-07). "SHOESHINE (1946) - Review by Pauline Kael". Scraps from the loft (באנגלית בריטית). נבדק ב-2019-04-16.
- ^ https://www.imdb.com/list/ls009276794/
- ^ [Orson Welles paid tribute to this quality of the film when he said in 1960, “In handling a camera I feel that I have no peer. But what De Sica can do, that I can’t do. I ran his Shoeshine again recently and the camera disappeared, the screen disappeared; it was just life . . .” https://scrapsfromtheloft.com/2017/07/07/shoeshine-1947-review-by-pauline-kael/]
- ^ Franco Fossati. "Sciuscià". Dizionario Illustrato del Fumetto. Mondadori, 1992. pp. 231–2. ISBN 8804355441.
| בקרת זהויות |
|
|---|