לדלג לתוכן

מצלמה ללא מראה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פנסוניק DMC G1 המצלמה ללא מראה המסחרית הראשונה
מצלמת אולימפוס E-P1 מצלמה ללא מראה משנת 2009
מצלמת סוני NEX 5 מוצגת ללא עדשה. ניתן לראות את הסנסור.
מצלמה ללא מראה בעיצוב רטרו פוגיפילם X E2
גוף של מצלמת ללא מראה ניקון Z7 ניתן לראות את הסנסור הגדול.
גוף של מצלמה ללא מראה מסוג קנון EOS R3 הסנסור ניסתר מאחרי התריס.

מצלמה ללא מראה (באנגלית: Mirrorless Camera), הידועה גם בשם מצלמת עדשות מתחלפות ללא מראה (MILC - Mirrorless Interchangeable Lens Camera), היא סוג של מצלמה דיגיטלית בעלת חיישן גדול יחסית ובדרך כלל עם עדשות מתחלפות, אך אינה כוללת את המנגנון האופטי המסורתי של מראה ופריזמה המצוי במצלמות רפלקס דיגיטליות (DSLR). היעדר המראה מאפשר למצלמות אלו להיות קלות וקומפקטיות יותר, תוך שמירה על איכות תמונה גבוהה במיוחד. בניגוד ל־DSLR, במצלמות ללא מראה התמונה מהעדשה מוצגת לצלם ישירות מחיישן על מסך אחורי או עינית אלקטרונית (EVF). הדבר מאפשר תצוגה מדויקת של החשיפה, עומק השדה והאפקטים בזמן אמת, יתרון משמעותי לצלמים מקצועיים וחובבים כאחד. יתרונות נוספים כוללים קצב צילום גבוה יותר שכן אין צורך בהפעלת מראה מכנית, פוקוס אוטומטי מהיר ומדויק במיוחד הודות לשימוש בטכנולוגיות כמו phase detection ו־eye tracking ישירות על החיישן, עם זאת, קיימים גם חסרונות, בהם צריכת סוללה גבוהה יותר בגלל פעילות מסך או עינית אלקטרונית תמידית, ולעיתים עיכוב קל בתצוגה או באיכות העינית לעומת ראייה אופטית ישירה. מצלמות אלו הפכו לנפוצות מאוד בעשור האחרון, עם כניסת חברות כמו סוני (עם סדרת α), קנון (סדרות EOS R ו־EOS M), פוג'יפילם (סדרת X) וניקון (סדרת Z) לתחום, עד כדי כך שחברות רבות צמצמו או הפסיקו כליל את פיתוח קו מצלמות ה־DSLR שלהן. המעבר לצילום ללא מראה משקף מגמה רחבה בתעשיית הצילום לעבר מערכות קלות, מהירות וגמישות יותר, המתאימות הן לשימוש מקצועי והן לצילום יומיומי.[1]

ההגדרה של מצלמה ללא מראה מתייחסת ספציפית לקטגוריה של מצלמות עם עדשות מתחלפות, (באנגלית: mirrorless camera או MILC – Mirrorless Interchangeable-Lens Camera) שאין בהן מראה מכנית או פריזמה, כלומר ללא המנגנון האופטי של DSLR, אך עדיין שומרות על מבנה מודולרי ותצוגה באמצעות חיישן בזמן אמת (במסך או בעינית אלקטרונית). לעומת זאת, קיימות מצלמות רבות שאינן DSLR אך גם אינן נחשבות "מצלמות ללא מראה" במובן הצר של המונח, למשל: מצלמות קומפקטיות (Point-and-shoot camera) שהן מצלמות דיגיטליות פשוטות עם עדשה קבועה, ללא מראה אך גם ללא אפשרות להחלפת עדשות. מצלמות גשר מצלמות עם גוף דמוי DSLR ועדשה קבועה, ללא מראה. מצלמות של טלפונים חכמים גם הן חסרות מראה, אך לא נכללות בהגדרה של מצלמות ללא מראה. ההבדל העקרוני בין מצלמה ללא מראה לבין מצלמת רפלקס (DSLR) נעוץ במבנה המערכת האופטית ובאופן תצוגת התמונה לצלם. במצלמות DSLR מותקנת מראה חצי־שקופה המשקפת את האור המגיע מן העדשה כלפי מעלה, לעבר פריזמה או מערכת מראות נוספת, שמפנה אותו לעינית האופטית. בזמן החשיפה, המראה נעה כלפי מעלה באופן רגעי כדי לאפשר לאור להגיע אל חיישן התמונה. מערכת זו מאפשרת תצוגה ישירה, בזמן אמת, של התמונה דרך העדשה – אך מחייבת מנגנון מכני מורכב, גודל גוף יחסית גדול, ורכיבים נעים החשופים לשחיקה. במצלמות ללא מראה, מנגנון זה לא קיים. האור המגיע מהעדשה פוגע ישירות בחיישן התמונה, באופן רציף, ללא מחסום מכני. החיישן מעביר את התמונה בזמן אמת למסך אחורי או לעינית אלקטרונית (Electronic Viewfinder – EVF), שהיא מסך קטן ברזולוציה גבוהה הממוקם בעינית המצלמה. תצוגה זו מבוססת על אות דיגיטלי, ומציגה לצלם את התמונה בדיוק כפי שהיא תיקלט כולל פרמטרים דוגמת חשיפה, איזון לבן, עומק שדה, או השפעת פילטרים דיגיטליים. מבנה זה מבטל את הצורך בתיאום מכני בין המראה, התריס ומערכת המיקוד, ומאפשר יתרונות טכניים כמו קצב צילום גבוה יותר (מאחר שאין עיכוב במנגנון מכני), שקט מוחלט בעת הצילום, ויכולת צפייה ב"זמן אמת" של השינויים בפרמטרי החשיפה.[2] לצד זאת, היעדר המראה הביא לפיתוחם של חיישנים מהירים במיוחד, המסוגלים להעביר אות רציף לעינית מבלי שיהיה פער מורגש בין הפעולה בשטח לבין התמונה המוצגת. הפוקוס האוטומטי במצלמות ללא מראה מתבצע ישירות על גבי חיישן התמונה, בשונה ממצלמות DSLR שבהן קיים חיישן מיקוד נפרד הפועל דרך הראה חצי־שקופה. עם התפתחות טכנולוגיות המיקוד שמבוצעות בחיישן המצלמה תהליך המיקוד במצלמות ללא מראה הפך מהיר, עקבי ומדויק במיוחד גם בעת מעקב אחר עצמים בתנועה או בזיהוי פנים ועיניים. בסיכומו של דבר, עקרון הפעולה של מצלמה ללא מראה מצמצם את המורכבות המכנית המסורתית של מצלמות DSLR, ומחליף אותה בתצוגה דיגיטלית רציפה, תוך הישענות על חיישנים מהירים, מערכות בקרה תוכנתיות מתקדמות, ויכולת התאמה בזמן אמת בין מה שהצלם רואה לבין מה שנקלט בפועל.[3]

המצלמה חסרת המראה הראשונה ששווקה באופן מסחרי הייתה Panasonic Lumix DMC-G1 (Panasonic Lumix DMC-G1), שיצאה ביפן באוקטובר 2008.[4] זו הייתה גם המצלמה הראשונה של מערכת מיקרו ארבעה שלישים שפותחה באופן בלעדי עבור מערכת ILC חסרת המראה. המונח "ללא מראה" נכנס לשימוש כדי לתאר מצלמות מיקרו ארבעה שלישים כשהן הוכרזו בשנת 2008. מאז, חברות כמו סוני, פוג'י, ניקון וקנון השקיעו בפיתוח מערכות ללא מראה, והובילו לטרנספורמציה עמוקה בתעשיית הצילום. המעבר מהיר יותר ממה שצפו רבים ונכון לשנות העשרים של המאה העשרים ואחת רוב מצלמות הדגל המיוצרות על ידי החברות הגדולות הן מצלמות ללא מראה. חלק מהיצרניות אף הפסיקו כמעט לחלוטין את פיתוחן של מצלמות DSLR. המעבר לטכנולוגיית השפיע דרמטית על תכנון העדשות והממשקים. מכיוון שהמרחק בין בסיס העדשה לחיישן (המרחק האחורי) התקצר באופן משמעותי, נפתחו אפשרויות חדשות לעיצוב אופטיקה משופרת וקומפקטית יותר. עם זאת, נוצר גם צורך לפתח סדרות עדשות חדשות ולהשיק מתאמים לשימוש בעדשות ישנות, תהליך שדרש השקעה כלכלית עצומה מצד היצרנים. למצלמות ללא מראה יתרונות מובהקים: גוף קטן וקל יותר, קצב צילום רציף גבוה, תצוגה מקדימה נאמנה של התמונה הסופית, ודיוק משופר במיקוד ובמעקב אחרי עצמים בתנועה. עם זאת, קיימים גם חסרונות יחסיים – חיי סוללה קצרים יותר בהשוואה ל־DSLR, תצוגה אלקטרונית שעלולה לסבול מהשהיה קלה או קושי בקריאה באור שמש חזק, ורגישות לחימום בצילום וידאו ממושך. מרבית המגבלות הללו הולכות ומתמעטות בדגמים החדשים. המצלמות ללא מראה הפכו לנפוצות ביותר בקרב צלמים מקצועיים, חובבים מתקדמים ויוצרי וידאו. מגמות עכשוויות כוללות שילוב טכנולוגיות מתקדמות כגון חיישנים מסוג stacked CMOS מעבדים רבי עוצמה, מערכות פוקוס מבוססות בינה מלאכותית, ויכולות צילום וידאו באיכות קולנועית – לעיתים ברמה שמתחרה במצלמות ייעודיות לקולנוע.[5]

רעיון מצלמה דיגיטלית נטולת מראה קדם בהרבה להופעתן של מצלמות mirrorless בשוק הצרכני, אך הפך למציאות מעשית רק כאשר חיישני תמונה, מעבדי עיבוד וידאו, ועיניות אלקטרוניות הגיעו לבשלות טכנולוגית מספקת. כבר בשנות ה־90 של המאה ה־20 התקיימו ניסויים במערכות צילום דיגיטלי פשוטות ללא מראה, אך אלו נותרו מוגבלות למצלמות קומפקטיות חסרות עדשות מתחלפות. הופעתן של מצלמות ללא מראה התאפשרה רק לאחר הבשלת כמה טכנולוגיות מפתח: חיישני תמונה מהירים, עיניות אלקטרוניות ברזולוציה גבוהה, ומעבדים חזקים דיים לעיבוד וידאו רציף. שילוב זה התרחש לראשונה באופן מהותי בשנת 2008, כאשר פנסוניק השיקה את הדגם Lumix DMC-G1. אף שקדמו לו ניסיונות מסחריים של מצלמות דמויות DSLR עם עיניות דיגיטליות, זה היה הדגם הראשון שביטל לחלוטין את מערכת המראה האופטי והפריזמה, תוך שמירה על אפשרות להחלפת עדשות. מדובר גם במצלמה הראשונה שהתבססה על תקן מיקרו ארבעה שלישים שאִפשר לפתח מערכת אקולוגית שלמה של עדשות וגופים של מצלמות.[6]

שנתיים מאוחר יותר, סוני הציגה את סדרת NEX עם המצלמה Sony NEX-5 (Sony NEX-5)[7] שהייתה ראשונה לשלב חיישן בגודל APS-C (APS-C) בגוף ללא מראה קומפקטי. בכך נפרצה מגבלת הגודל שנחשבה עד אז הכרחית במצלמות מתקדמות. הסדרה סימנה מעבר ברור של מצלמות ללא מראה מרמת חובבים אל פלח שוק המקצועי. בשנת 2012 הציגה חברת אלימפוס את דגם OM-D E-M5 שהיה פורץ דרך בשילוב מייצב תמונה בגוף (IBIS) בתוך מצלמה ללא מראה – פתרון טכנולוגי שסימן מגמה חדשה של שילוב יכולות שלא היו מעשיות במבנה DSLR. שנה לאחר מכן, עם הופעת Sony α7, הושקה לראשונה מצלמה ללא מראה עם חיישן פול פריים בגוף קומפקטי, מהלך שסימן את תחילת המעבר ממערכות חובבים למערכות מקצועיות בגודל מלא. באותה תקופה התבלטה גם סדרת Fujifilm X, ובמיוחד דגם X-T1 שיצא לשוק בשנת 2014, בשילוב בין ממשק משתמש מבוסס גלגלות מכניות לעינית אלקטרונית מהירה ומתקדמת – עיצוב שנשען על מורשת צילום פילם אך שימש להחייאת חוויית הצילום במצלמות דיגיטליות מתקדמות. בשנת 2013 קידמה חברת פוג'יפילם את סדרת X שלה עם דגם X-E2, שהיווה נקודת איזון בין עיצוב רטרו, איכות תמונה גבוהה ועינית אלקטרונית מתקדמת. מצלמה זו סימנה את תחילת המגמה שבה מצלמות ללא מראה אינן רק קומפקטיות אלא גם מהירות, מגיבות ומתוכננות לצלמים מקצועיים. העינית האלקטרונית, שהייתה עד אז החוליה החלשה במערכות אלו, קיבלה כאן מענה איכותי ראשון שזכה להכרה רחבה. המהלך המשמעותי ביותר התרחש ב־2018, כאשר ניקון וקנון – שתיים מהחברות הדומיננטיות בתחום DSLR – השיקו מערכות מצלמות ללא מראה חדשות לחלוטין: Nikon Z ו־Canon EOS R. מערכות אלו לא היו רק ניסיון להשיג את המתחרות, אלא הכרזה פומבית על מעבר אסטרטגי לעתיד ללא מראה. הן התבססו על תכנון מחודש של ממשק עדשה־חיישן, על עיצובים אופטיים חדשים, ועל שילוב מערכות פוקוס מתקדמות בתוך גוף קל ומהיר. מבחינת מבנה השוק, זה היה רגע מכונן: שתי החברות שקידשו את עקרון המראה לאורך עשורים הצטרפו למגמה, והפכו את מצלמות ללא מראה ממערכת אלטרנטיבית – לנורמה.[8]

מאז, רוב החידושים בשוק המצלמות – בין אם בצילום סטילס או וידאו – הושקו אך ורק במסגרת פלטפורמות ללא מראה. מצלמות כמו Sony α9 (2017) ו־Canon EOS R3 (2021) שימשו כחלופות ישירות לציוד עיתונאי וצבאי שבעבר נחשב לבלתי אפשרי מחוץ ל־DSLR. אלו היו מצלמות ראשונות שבהן השהיית הצילום (viewfinder blackout) נעלמה כמעט לחלוטין, וקצב הצילום הגיע ל־20 ואף 30 תמונות לשנייה – הישגים שנבנו על היעדר החסמים המכניים של מערכות מראה מסורתיות.

מגמות בשוק המצלמות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינת נתח שוק ומכירות, מצלמות ללא מראה עקפו כבר מזמן את מצלמות קומפקטיות הן מבחינת מדד ההכנסות ליצרנים והן מבחינת חשיבות תעשייתית. מצלמות ללא מראה מהוות, נכון לשנים 2022–2024 את הפלח הגדול ביותר של שוק המצלמות הדיגיטליות מבחינת הכנסות. לפי נתוני CIPA (ארגון יצרני הצילום ביפן), מצלמות ללא מראה אחראיות ללמעלה מ־80% מההכנסות של יצרני המצלמות עם עדשות מתחלפות. לעומת DSLR שממשיכות להצטמצם ומצלמות קומפקטיות שנותרו בפלח שוק מצומצם. מצלמות קומפקטיות, שבעבר שלטו בשוק הדיגיטלי הפכו למוצר שולי בעיקר בשל עליית הצילום הסלולרי, שמספק איכות מספיקה לרוב המשתמשים ומייתר את השימוש בהן. מבחינת מספר יחידות, מצלמות קומפקטיות עדיין נמכרות בכמויות ניכרות אך מרביתן במחיר נמוך, ולשוק צרכני בסיסי. במונחים גלובליים, מצלמות קומפקטיות מהוות נכון ל־2023–2024פחות מ־30% מסך המצלמות הדיגיטליות הנמכרות. לעומת זאת, מצלמות ללא מראה תופסות כ־70% משוק המצלמות עם עדשות מתחלפות. DSLR נמצאות בירידה מתמדת, לעיתים אף מתחת ל־10% מהכנסות. כל יצרניות הצילום המובילות – קנון, ניקון, סוני, פוג'יפילם ופנסוניק עברו או נמצאות במעבר למצלמות ללא מראה. מצלמות קומפקטיות כמעט ואינן מפותחות עוד, למעט פלחי שוק נישתיים[9]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מצלמה ללא מראה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]