מצעד אחד במאי במוסקבה (1941)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ב-1 במאי 1941, חודש ושלושה שבועות לפני פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות במבצע ברברוסה, נערך במוסקבה מצעד ראווה של הצבא האדום. המצעד התקיים לרגל חגיגות אחד במאי, אך מטרה נוספת שלו הייתה להפגין את עוצמתה הצבאית של ברית המועצות, כדי להרתיע את גרמניה מלתקוף אותה.

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערב פלישת גרמניה הנאצית לפולין נחתם במוסקבה הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין גרמניה הנאצית לברית המועצות. הסכם זה איפשר לגרמניה לפלוש לפולין ולכבוש אתה ללא סכנת התערבות מצד ברית המועצות, שכנתה של פולין ממזרח. כמו כן, היטלר ביקש למנוע מלחמה בשתי חזיתות, כשיתקוף את המערב. בחתימתו על ההסכם לא זנח היטלר את מטרתו לכבוש את ברית המועצות, כיבוש שיהיה בו כדי לממש את האידאולוגיה הנאצית של מרחב המחיה.

לאחר כיבוש צרפת ודחיית מבצע ארי הים לפלישה לבריטניה, בשל כישלון חיל האוויר הגרמני בקרב על בריטניה, אישר היטלר ב-5 בדצמבר 1940 עקרונית את התוכנית להתקפה על ברית המועצות. ב-18 בדצמבר 1940 חתם היטלר על הוראת מלחמה מס' 21 למבצע "להכנעה מהירה של רוסיה הסובייטית". למבצע ניתן שם הקוד "ברברוסה".

הידיעות על כוונתו של היטלר לפלוש לברית המועצות זרמו למוסקבה, במחצית הראשונה של שנת 1941, מכל מקור מודיעיני ותקשורתי אפשרי, לרבות מן המרגל הבכיר ריכרד זורגה שישב ביפן והעביר את המידע על המתקפה הצפויה מחוגי השגרירות הגרמנית בטוקיו. סטלין בטח בבן בריתו היטלר כי לא יפר את החוזה וברית המועצות המשיכה באספקתם לגרמניה של אלפי טונות של חומרי גלם אסטרטגיים, נפט, כרום וניקל, ממש עד לרגע המתקפה. הרכבת האחרונה הנושאת טונות של חיטה חצתה את הגבול מערבה בחצות ה-21 ביוני 1941, שלוש שעות לפני התקפת הגרמנים. יחד עם זאת נקט סטלין צעדי כוננות ותגבור כוחות הצבא האדום משולבים בצעדי הרתעה. במסגרת זו הוחלט על מצעד ראווה של הצבא האדום במוסקבה באחד במאי 1941 שיפגין את עוצמתה הצבאית של ברית המועצות.

פקודת היום של המרשל טימושנקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפקודת היום שהוציא לקראת המצעד שר ההגנה של ברית המועצות, המרשל סמיון טימושנקו, נאמר:

"הצבא האדום מוכן להשיב בהתנגדות ניצחת לכל התנקשות באינטרסים של המדינה הסוציאליסטית שלנו"

בהמשך תיאר המרשל את המלחמה, כפי שהתנהלה באותו שלב, כ"מלחמה האימפריאליסטית השנייה המכוונת לחלוקת העולם מחדש והיא מקיפה כמעט את כל המדינות הקפיטליסטיות וניזונה מן האוצרות של אמריקה הצפונית והדרומית".

המרשל התייחס להסכם הנייטרליות הסובייטי-יפני, שנחתם זמן קצר קודם לכן בחודש אפריל, וציין אותו כ"תעודה בעלת חשיבות פוליטית גדולה המהווה צעד חשוב לשיפור יחסי הגומלין בין יפן לברית המועצות." בכך הצביע על דאגת ההנהגה הצבאית הסובייטית להבטחת גבולה המזרחי של ברית המועצות מפני תוקפנות משולבת גרמנית-יפנית.

המרשל הוסיף:

"הצבא האדום צריך לשמור על אבק השריפה שלו שיישאר יבש ולהיות במצב של גיוס וכוננות כדי ששום מקרה ושום תחבולה מצד אויביו הזרים לא יפתיעו אותו"

המצעד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד אחד במאי נערך בכיכר האדומה. על במת ההצדעה ניצבו סטלין ושר החוץ מולוטוב ויתר אנשי ההנהגה הסובייטית. אלפי חיילים צעדו בשורות של עשרות חיילים לרוחב. בין הצועדים היו אנשי חיל הרגלים והצי על מדיהם השונים והססגוניים, ולאחריהם נסעו כלי שריון וארטילריה ממונעים. חתמו את המצעד אלפי צועדים אזרחיים, פועלים וספורטאים שנשאו דגלים וכרזות ושרו שירים פטריוטיים. מעל חלפו במטס הצדעה מטוסי חיל האוויר הסובייטי.

המצעד הבא שיערוך הצבא האדום בכיכר האדומה, שישה חודשים לאחר מכן, ב-7 בנובמבר 1941, מצעד יום המהפכה 1941, נערך בעיצומו של הקרב על מוסקבה, כאשר הצבא הגרמני התקרב לעיר. מצעד זה כבר לא היה כה חגיגי. הוא נועד להעלות את המוראל של הסובייטים ולהפגין כי המצב אינו נואש. הגייסות שצעדו במצעד הוזעקו מן החזית ולא היו לבושים במדים מהודרים, כמדי הצועדים במצעד אחד במאי, אלא במדי קרב, והמשיכו משם הישר לקווי החזית.

נוכחות הגנרלים הגרמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביציע האורחים חזו במצעד דיפלומטים רבים ובהם הנספחים הצבאיים הזרים, שהיו באופן מפתיע נציגי המדינות האויבות זו לזו, הנספח הבריטי, הנספח היפני, שני צרפתים נציגי צרפת של וישי, וגולת הכותרת – הגרמנים בהרכב נכבד, השגריר במוסקבה פרידריך פון שולנבורג (Friedrich Werner von der Schulenburg), הנספח הצבאי גנרל ארנסט קוסטרינג (Ernst-August Köstring) וסגנו הקולונל הנס קרבס דובר הרוסית, מי שיהיה לימים גנרל וישמש כראש המטה הכללי האחרון של צבא היבשה הגרמני לפני התבוסה הסופית.

שר ההגנה הסובייטי, המרשל טימושנקו, ניגש לנציגים הגרמנים והצדיע להם בהדרת כבוד. בכך הוגשמה מטרתם של הסובייטים שהגרמנים יצפו במצעד שבו יופגן כוחה של ברית המועצות. המצעד היה כה חשוב בעיני הנאצים עד כי מלבד הנציגים הרשמיים, הם שלחו לחזות בו את איש האס אס ולטר שלנברג, מראשי הביון הנאצי, מי שהיה אחראי על מזימות רבות של ריגול וריגול נגדי. שלנברג הגיע למוסקבה בבגדים אזרחיים במסווה של נציג מכירות של התעשייה הכימית הגרמנית. הוא הצליח להשיג כרטיס למצעד והתרכז בסקירת הטכנולוגיה הצבאית הסובייטית שהופגנה בו, אך גם באווירה הפסיכולוגית שסביבו.

לאחר המצעד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקוותם של הסובייטים כי המצעד יהיה גורם מרתיע מפני תקיפה גרמנית נכזבה. השכם בבוקר של היום שלאחר המצעד המריאו קרבס ושלנברג לברלין. היה עליהם להגיש בדחיפות להיטלר דו"ח על אשר ראו ושמעו במצעד. הם מסרו להיטלר את התרשמותם כי מצב סגל הקצונה של הצבא האדום רע וכי ברית המועצות תזדקק לעשרים שנה כדי להגיע לרמה נאותה של קציניה וצבאה. קרבס סיכם באומרו שהצבא האדום נמצא ב"רמה נמוכה". מבחינה מסוימת היה הדבר נכון עקב הפגיעה הקשה שספג סגל הקצינים של הצבא האדום בטיהורים הגדולים. יחד עם זאת לקה דיווחם של שני הקצינים בחסר מאחר שלא ידעו על פיתוחו של הטנק טי-34 שעתיד יהיה להכריע את גורל המערכה לטובת הסובייטים, וכן על אודות מטול הרקטות הסובייטי רב העצמה הקטיושה, שהנאצים ילמדו עליו מבשרם במהלך המלחמה ויזכה להיות מכונה בפיהם "עוגבו של סטלין". דיווחם של הקצינים להיטלר היה במידה מסוימת מוטה, מאחר שהיו מודעים לחפצו העז של היטלר לתקוף את ברית המועצות כדי להשיג "מרחב מחיה", דבר שהיה אחד מיסודות האידאולוגיה שלו. על כן מסרו להיטלר את מה שחפץ היה לשמוע.

לא חלפו אלא חודש ושלושה שבועות מיום המצעד והוורמכט פלש לברית המועצות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]