מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים
 | |
| סוג |
מצעד הגאווה  |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| מיקום |
ירושלים |
  | |
מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים הוא מצעד גאווה המתקיים בעיר ירושלים החל משנת 2002, במתכונת של מצעד ברחובות העיר. המצעדים נערכים ביוזמת ובארגון "הבית הפתוח".
המצעד בירושלים נושא אופי של צעדת מחאה, ונעדר את האלמנטים ההופכים את מצעד הגאווה בתל אביב לקרנבל. אין בו משאיות עם רקדנים ואף לא מושמעת בו מוזיקה קצבית. אף על פי שלא מונהג קוד לבוש רשמי במצעד, מרבית הצועדים לאורך השנים נמנעים מלבוש חשוף או מיני. כמות המשתתפים במצעדים גדלה וקטנה חליפות, בהתאם לנסיבות ולמתח סביב המצעד והוא נע בין 3,000 ל-6,000 משתתפים. בשנים 2016–2019, לאחר רצח שירה בנקי, אף הגיע מספרם ל-25,000 אלף איש. בשנת 2023 השתתפו במצעד 30 אלף איש.[1]
בשני אירועים, במצעד ב-2005 ובמצעד ב-2015, דקר הישראלי ישי שליסל צועדים בסכין. באירוע הראשון, פצע שלושה מהצועדים ובאירוע השני (שאירע זמן קצר לאחר שחרורו ממאסר) רצח את שירה בנקי, נערה בת 15, ופצע חמישה צועדים.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
2002–2004[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל משנת 2002 ובמשך שלוש שנים ברציפות הוביל הבית הפתוח את מצעד הגאווה בירושלים שצעד במרכז העיר. במצעדים השתתפו אלפים אחדים של צועדים, והם עברו בשקט יחסי.
בשנת 2002 הפיק את הפנינג הגאווה מושיקו משה. מיכל אמדורסקי הייתה האומנית המוכרת היחידה שהסכימה לבוא ולהתנדב להופיע. כמו כן הופיעו מלכות הדראג הירושלמיות דיווה די, טלולה בונט, ליידי די, קיארה דופלה.
2005[עריכת קוד מקור | עריכה]
_-_A_GAY_COUPLE_AT_THE_INDEPENDENCE_GARDEN_IN_JERUSALEM.jpg)
_-_The_gay_pride_parade_at_the_Hebrew_University.jpg)
לקראת המצעד הרביעי בשנת 2005 התעצמה מחאת הציבור החרדי על קיום המצעד בירושלים. בעיצומו של המצעד, פרץ לתוך קהל הצועדים ישי שליסל. שליסל, ישראלי חרדי, ניסה לרצוח צועדים בדקירות סכין. הוא פצע בדקירות סכין שלושה מהצועדים, ונעצר בכח על ידי מספר שוטרים שאבטחו את המצעד. שליסל הורשע בפברואר 2006 בפגיעה בשלושת הקורבנות, בניסיון לרצח אחד מהם, בפציעה בנסיבות מחמירות של השנייה ובחבלה בכוונה מחמירה של השלישי, ונידון ל-12 שנות מאסר, ולתשלום פיצוי כספי בסכום כולל של 280,000 ש"ח.[2]
בגזר דינו כתבו השופטים כי:
- "”בהגיעו לתהלוכה, היה הנאשם נחוש בדעתו שלא לאפשר את המשך התנהלותה ולמנוע את סיומה בשלום. מעשיו, שבאו בעקבות כך, לא באו מתוך אהבת האל אלא מתוך שנאת האדם והם נבעו מתוך קנאות עיוורת שאינה מסוגלת להבחין באחר. בשם אמונתו הדתית עצם הנאשם את עיניו ואטם את אוזניו בכל מה שנוגע וקשור לכבודם ולגופם של אחרים אשר דעתם אינה כדעתו, אורח חייהם אינו כאורח חייו והשקפת עולמם שונה. כל אשר הפגין הנאשם היה שנאה ואטימות לב. הנאשם קם באלימות ובפנאטיות לפגוע בגופם ובנפשם של בני אדם ובמעשיו אלו גילה אֶרֶס ולא חסד, ונפש אטומה לכל דעה שונה ולכבוד האדם באשר הוא אדם”.[3]
לאחר מכן בערעור לבית המשפט העליון הומר הסעיף של פציעה בנסיבות מחמירות לעבירה של רשלנות ובעקבות זאת שונה גזר הדין ל-10 שנות מאסר.[4] בחקירה טען המפגע כי "בא לרצוח בשליחות ה'". זמן קצר לאחר מעצרו התגרש שליסל, לבקשת אשתו.[5] במהלך מאסרו אושפז בשנת 2009 למשך כחודש וחצי לאחר שאובחן כסובל ממצב פסיכוטי פרנואידי.[6]
באירועי הגאווה בשנים העוקבות, בעקבות איומים של גורמים קיצוניים, ובעקבות ניסיון הרצח בשנת 2005, הקצתה המשטרה אלפי שוטרים על מנת להגן על המשתתפים באירועי הגאווה.
2006[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – WorldPride
בשנת 2006, שנה לאחר דקירת הצועדים, התקיימו בירושלים "אירועי הגאווה העולמיים", ובמסגרתם תוכנן מצעד גדול במיוחד. עקב מלחמת לבנון השנייה נדחה המצעד, ולאחר כמה דחיות נוספות נקבע ל-10 בנובמבר. בשבועות שלפני התאריך המיועד הלכו והתגברו מהומות של חרדים ברחובות ירושלים. מאות חרדים יצאו להפגנות אלימות בשכונות החרדיות בבירה, במחאה על מצעד הגאווה שהיה עתיד להתקיים. ההפגנות כללו יידוי אבנים וחפצים שונים, הבערת מיכלי אשפה, זריקת בקבוק תבערה והתעמתות פיזית עם כוחות המשטרה.[7]
ב-8 בנובמבר הפצצה קטלנית של צה"ל ברצועת עזה הביאה למותם של 19 פלסטינים, והמשטרה הודיעה שבשל הפניית כוחות רבים לטיפול בהתראות הביטחוניות, אין באפשרותה לאבטח את המצעד באותו שבוע. תוך שהם נרתעים מאוד מדחייה נוספת של מועד המצעד, החליטו ראשי הבית הפתוח לבטל את המצעד ולקיים תחתיו עצרת גאווה באצטדיון גבעת רם בירושלים.[8] תהליך זה מתועד בסרטו של ניצן גלעדי, "ירושלים גאה להציג". את האירוע הנחו מלכות הדראג טלולה בונט וגלינה פור דה ברה.
במהלך האירוע פרץ אדם חמוש בסכין שהצליח להסתנן למקום וכמעט פצע את המנחות אך נבלם על ידי כוחות המשטרה.
2007[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות המהומות והמחאות, הודיע הבית הפתוח על קיומו של מצעד גם ביוני 2007. פשרה שהושגה בבג"ץ בדיון קודם קבעה את המסלול ברחוב דוד המלך בעיר, ממלון מצודת דוד עד גן פעמון הדרור. עתירות חדשות נגד המצעד נדחו על ידי בג"ץ. ההודעה על קיום המצעד הובילה למהומות, מחאות ואיומים באלימות של מפגינים חרדים, בעיקר בירושלים, בית שמש ובני ברק, שכללו בין השאר מטען חבלה שהונח בבית שמש כשלצידו עלונים בגנות הצועדים.[9] עם זאת, החליטו רבים מרבני החרדים להתנגד להפגנות גדולות, וביומיים שלפני המצעד שככה עוצמת המחאה. במועד המתוכנן צעד המצעד תחת אבטחה משטרתית חסרת תקדים, בהשתתפות של כ-6,000 צועדים.
2008 - אהבת חינם[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2008 קיים הבית הפתוח מגעים מוקדמים עם נציגי רבנים חרדיים משפיעים, מתוך הבנה משותפת ששני הצדדים יצאו נשכרים מרגיעה. לקראת המצעד, החרדים הסתפקו במחאה שקטה בלבד, והבית הפתוח הודיע על מצעד רגוע, תחת הכותרת "אהבת חינם".
המצעד, שנערך בחודש יוני של אותה השנה, עבר בשקט יחסי וללא הפרעות בתוואי של המסלול משנת 2007, אך היציאה הוקדמה לגן העצמאות שברחוב אגרון. האירוע הסתיים בעצרת קצרה בגן פעמון הדרור. לאור השקט היחסי כמות הצועדים הייתה קטנה מהשנה הקודמת, כ-3,500 איש. בשנה זו לא התקיימו אירועי מחאה גדולים כנגד המצעד, אולם הפגנות מחאה בכל זאת התקיימו בירושלים בכיכר השבת ובכיכר פריז (שסמוכה לגן העצמאות ממנו יצא המצעד), על ידי עשרות בודדות של פעילי הימין הקיצוני, אך לא היה מגע בין הקבוצות.
2009 - 40 שנה לסטונוול[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביוני 2009 התקיים מצעד רגוע נוסף, במסלול דומה לקודמיו אך בכיוון הפוך - מגן פעמון הדרור לגן העצמאות. המצעד התקיים תחת הכותרת "40 שנה לסטונוול", והאירועים סביבו עסקו בהתקדמות הקהילה הלהט"בית מאז אירועי סטונוול בעיר ניו יורק ב-1969, ובהמשך המאבק לשוויון זכויות חברתי ומשפטי. בסיום המצעד התקיים הפנינג בגן העצמאות, בו נישאו נאומים והופיעו אמנים. באירוע השתתפו כ-4,000 בני אדם.
2010 - צועדים לשוויון[עריכת קוד מקור | עריכה]
כותרתו של המצעד ב-2010 נבחרה להיות "צועדים לשוויון", כותרת המאגדת בתוכה שני נושאים - הראשון הוא הצעידה לכנסת, באקט מחאתי ודרישת שוויון זכויות לקהילה הגאה, והשני הוא עצרת זיכרון שהוקדשה לנרצחים בברנוער. המצעד צעד ב ב-31 ביולי 2010 במסלול שהתחיל בגן העצמאות, עבר דרך שכונת רחביה והסתיים בגן הוורדים, בסמוך לכנסת. באירוע השתתפו למעלה מ-6,000 בני אדם.
מספר ארגוני הלהט"ב שלקחו חלק במצעד באותה שנה היה הגדול ביותר עד אז. כמעט כל ארגוני הלהט"ב הבולטים בארץ לקחו חלק פעיל בצעידה. חלק מהארגונים שצעדו היו: אגודת הלהט"ב, חוש"ן - חינוך ושינוי, איגי - ארגון נוער גאה, תהל"ה, בית דרור, העשירון האחר, הפורום החיפאי, משפחות הקשת ועוד. במצעד בלטה הנוכחות של הארגונים הדתיים - בת קול, חברותא והמניין הגאה.
בשבועות שלפני המצעד, עלה לאתר הבית הפתוח מסמך שנוסח בידי משפטנים מטעם הבית הפתוח, הנקרא "מסמך הזכויות".[10] המסמך מפרט חמש זכויות בסיסיות עיקריות עליהן הקהילה הגאה נאבקת. חמש הזכויות הן - הזכות למשפחה, הזכות להגנה מפני שנאה, הזכות לזהות, הזכות לשירותי בריאות והזכות לשוויון במשאבי המדינה. לקראת המצעד הופץ קמפיין תחת הכותרת "כמה זה שווה?".[11]
2011 - דרכים שלובות[עריכת קוד מקור | עריכה]
החלטת ועד הבית הפתוח קבעה ב-2011 כי המצעד בירושלים של אותה שנה, יצעד בסמיכות ליום השנה לרצח בברנוער, ב-28 ביולי 2011. המצעד השנה נבחר להיות תחת הכותרת "דרכים שלובות", בדגש על שילוב מאבקים חברתיים.
בעמוד הפייסבוק של המצעד, מפורטת משמעות הכותרת "דרכים שלובות",
מאבקנו לתיקון חברתי ארוג ברשת של מאבקים לחברה הוגנת יותר. לכן, מצעד הגאווה יצעד השנה תחת הכותרת דרכים שלובות. המצעד ידגיש את השותפות ואת הצורך בסולידריות בין מאבקים נפרדים לכאורה נגד עוולות חברתיות.
בשנה האחרונה התפעמנו מכוחם של העמים באזורנו להביס משטרים של דיכוי פוליטי וניצול כלכלי. התפעלנו ממאבקם של העובדים הסוציאליים והרופאים למען תנאי העסקה הוגנים שיאפשרו מערכי רפואה ותמיכה ציבוריים ואיכותיים לכולם. חזינו בהצלחתה של תנועת הנשים להטיל אחריות על תקיפות מיניות גם על הבכירים ביותר ברשויות השלטון. נשים וגברים סביבנו נאבקים אינספור מאבקים למען צדק ונגד עוול. אנחנו איתם, ומזמינים אותן להיות איתנו.
על במת ההתכנסות בגן העצמאות נאמו יונתן גר, שלי יחימוביץ', ניצן הורוביץ, אורית נוקד, וגם דוברים למען מטרות או קבוצת מסוימות, כדוגמת ביסקסואלים, ונוער גאה. את המצעד הזניק גר.
המצעד צעד במסלול זהה לזה של 2010, מגן העצמאות עד גן הוורדים בסמוך לכנסת. הצעידה עברה בשקט מוחלט מלבד אירוע אחד, בו משטרת ירושלים עצרה גבר חרדי שניסה להשליך שקיות ובהן פצצות סירחון לעבר הצועדים.
את עצרת הסיום הנחו מלכות דראג ירושלמיות. בעצרת נאמו בין השאר נועם גל, דב חנין, רחל אלגבסי (שבת זוגה נספתה באסון השרפה בכרמל), איריס אברמוביץ, מירי בן סימון, נציגת מאהל גן העצמאות של מחאת האוהלים, והוקרא מכתב שכתבה איילה כץ, אמו של ניר כץ שנרצח בפיגוע בברנוער. בסיום העצרת, הופיעו הזמרות שירלי קונס, רילי ווילו ואיה שוויד.
לאורך כל שתי הבמות (במת ההתכנסות והבמה המרכזית) המצעד לווה במתורגמן לשפת הסימנים, בפעם הראשונה במצעד גאווה בישראל. במצעד השתתפו למעלה מ-3,000 בני אדם. בהתאם לכותרתו, היה זה המצעד הראשון שקיבל רישיון מהמשטרה כהפגנה, ולא כאירוע תרבותי-חברתי.
2012 - עשור לצעידה בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
במצעד שנערך בשנת 2012 צעדו כ-5000 משתתפים,[12] לציון עשור למצעד הגאווה והסובלנות בירושלים. אחרי מספר שנים בהן צעד המצעד במסלול צדדי בקרבת הכנסת וקריית הממשלה, חזר המצעד למרכז העיר, למסלול בו התרחש אירוע הדקירה בשנת 2005, החל מגן העצמאות דרך קרן היסוד והסתיים בגן פעמון הדרור.[13] למצעד קדם אירוע יוצא דופן, כאשר שלט "ברוכים הבאים" בכניסה לעיר, המוצב בסמוך לגינות סחרוב, נצבע בצבעי דגל הגאווה לזמן קצר על ידי אלמונים.[14] אף על פי שצביעת השלט לא נעשתה כחוק, נעשה שימוש בתמונת השלט באתר הפייסבוק באנגלית של משרד החוץ הישראלי, כמאפיין לפתיחות וליברליות, מהלך אשר גרר ביקורת בדבר דו-פרצופיות, לכאורה, של מדינת ישראל וגופיה.
במקביל למצעד התקיים "מצעד החמורים" או "מצעד הבהמות" אותו ערכו מספר מועט של אנשי הימין הקיצוני בכיכר השבת, במחאה על קיום המצעד.[15] אחד ממארגני הצעדה היה חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', שהתנצל בהמשך על פעולה זאת באומרו: "ארגנתי את זה כשהייתי צעיר וטיפש. כעת אני מתחרט על כך".[16]
2013 - רוצים שינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המצעד התקיים ב-1 באוגוסט, יום השנה לרצח בברנוער, תחת הכותרת "רוצים/ות שינוי!", בסימן הכנסת ה-19 כהזדמנות לשינוי חקיקתי/חברתי במעמד קהילת הלהט״ב בישראל. המצעד לווה בקמפיין נראות-ציבורית רחב בירושלים וברשתות החברתיות, הכלל שילוט חוצות בלוח המודעות העירוניים, אלפי סטיקרים ושורת סרטונים, ״יוצרים שינוי בכנסת״, בהשתתפות חברי הכנסת עפר שלח, מרב מיכאלי וזהבה גלאון. במצעד נאמו שרת הבריאות יעל גרמן, יו״ר האופוזיציה שלי יחימוביץ' וחברי הכנסת דב חנין וזהבה גלאון, כמו גם נטשה צימבלובה, פעילת זכויות להט״ב מרוסיה.
במצעד צעדו כ-6,000 אנשים, מגן העצמאות לגן הוורדים, והוא אופיין בשקט עירוני ומקרי אלימות בודדים ונקודתיים, בדומה לשנים הקודמות.
2014[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים 2014 צעד ב-18 בספטמבר אותה שנה, אחרי שנדחה פעמיים עקב מבצע צוק איתן. חרף ההתארגנות הקצרה, שארכה כשבועיים, צעדו כ-1500 צועדים וצועדות ברחובות הבירה.[17] בעצרת הסיום בגן העצמאות, נאמה מאי פלג, יו"רית הבית הפתוח.
.jpg)
2015 - ירושלים יוצאת מגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – הרצח במצעד הגאווה בירושלים
המצעד תוכנן לצעוד תחת הכותרת "ירושלים יוצאת מגדרה", לציון המאבק לשוויון זכויות לקהילה הטרנסג'נדרית.[18]
במצעד שנערך ב-30 ביולי 2015, כחודש לאחר שחרורו של ישי שליסל מהכלא, הוא שוב דקר 6 צועדים. אחת הפצועות, שירה בנקי בת 16, מתה מפצעיה.[19] ב-24 באוגוסט 2015 הוגש נגדו בבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום באשמת רצח, שישה ניסיונות רצח ופציעה בנסיבות מחמירות.[20] הוא סירב להיות מיוצג על ידי עו"ד ולא שיתף פעולה עם הסניגוריה הציבורית בטענה כי לבית המשפט אין כל סמכות עליו על פי "דיני התורה".[21]
ב-19 באפריל 2016 הוא הורשע בכל הסעיפים וב-26 ביוני נגזרו עליו מאסר עולם בגין רצח, 31 שנות מאסר נוספות בגין שישה ניסיונות רצח ופציעה בנסיבות מחמירות, שנת מאסר נוספת בגין הפעלת תנאי ממשפטו הראשון ופיצוי לנפגע עבירה, לכל אחד משבעת הנפגעים, בסכום המרבי בחוק, העולה יחד לסכום של 2,064,000 שקל.[22]
מעשהו של שליסל ספג גינויים מכל קצות הקשת, מחרדים ומחילונים, אך נמצאו לו גם תומכים. בשכונות החרדיות בירושלים ובבית שמש נתלו פשקווילים המשבחים את שליסל, ובעקבותיהם נתלו גם פשקווילים המגנים את מעשהו. גלעד קליינר, בנו של ח"כ לשעבר מיכאל קליינר הועמד לדין בשל הבעת תמיכה בפיגוע הדקירה וכן בסיפוקו ממותה של בנקי. לאחר מכן הוא נידון לקנס של 180 ש"ח והביע התנצלות וסלידה ממעשיו של שליסל וטען כי לא חשב פעמיים לפני שכתב פוסט תמיכה במעשה הרצח.[23] מעשיו ופסק דינו עוררו סערה ציבורית.[24]
הוריה של שירה בנקי הקימו בשנת 2016 את החל"צ 'דרך שירה בנקי', המקדמת פעילויות לקידום המתינות במרחב הציבורי, החברה משתפת פעולה עם מספר גופים, כגוון תמיכה בקליניקה למאבק בשנאה בשיתוף עם המרכז הבינתחומי הרצליה, תוכנית אשר נקראת חדר מורים המעבירה השתלמות שנתית למורים יהודים וערבים וכן הפקת "סיפור אחר" - סדרת הסכתים (פודקאסטים) בת 15 פרקים על אנשים שבחרו לסייע לאחרים על אף שהדבר כרוך בסיכון עצמי ניכר.[25]
בנובמבר 2015 נקראה על שמה קבוצת הנערות של מועדון הכדורגל הפועל קטמון ירושלים, המשחקת בליגת נערות דרום, "הפועל קטמון ירושלים שירה בנקי".[26]
2016 - כאן כדי להישאר[עריכת קוד מקור | עריכה]
המצעד נערך ב-21 ביולי תחת הכותרת "כאן כדי להישאר!", בסימן שנה לרצח של שירה בנקי בת ה-16, אשר נרצחה בדקירות סכין במצעד שנה שעברה. המצעד יצא מגן פעמון, עבר בכיכר פריז והסתיים בגן העצמאות כאשר בדרך הצועדים הניחו פרחים לזכר שירה בנקי, בסמוך למקום הירצחה. המצעד נפתח כאשר יוחאי ורמן ויותם כהן ביצעו טקס נישואים בגן פעמון הדרור.[27] גילה אלמגור הנחתה את עצרת הסיום בגן העצמאות, הוריה של שירה בנקי נשאו דברים ודיקלה ואביב גפן הופיעו.
המצעד נערך תחת אבטחה כבדה של כ–2,000 שוטרים. בבית הפתוח העריכו שכ–10,000 יצעדו, פי שניים ממספר משתתפי המצעד הקודם ב-2015,[28] אך לבסוף צעדו כ-25,000 אנשים ובכך הפכו אותו למצעד הגאווה הגדול ביותר שנערך בירושלים.[29][30] האירוע מתקיים לאחר ביטול מצעד הגאווה בבאר שבע שבוע לפני מועדו ובשבוע בו נשמעו קריאות הומופוביות מצד יגאל לוינשטיין, ראש המכינה הקדם-צבאית הדתית בני דוד שבעלי, אשר זכה לתמיכה מצד 300 רבנים נוספים.[31] לקראת המצעד, תלתה האוניברסיטה העברית בירושלים דגלי גאווה בשלושת הקמפוסים שלה אשר בירושלים.[32]
ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים, התראיין לידיעות אחרונות ואמר כי לא יגיע למצעד הגאווה, כיוון שזו פגיעה בציבור הדתי.[33] לעומתו, השתתפו במצעד כ-30 חברי כנסת ממגוון רחב של מפלגות. בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, פרסם ביום המצעד סרטון המביע תמיכה עקרונית בצעידה באומרו "נצעד באחדות לאור זכרה של שירה, נזכור אותה באהבה ובגעגוע, לא ניתן לאחרים לזרוע פירוד בתוכנו".[34] ביום המצעד, פורסם כי ישי שליסל שוחח עם אחיו וניסה לשדלו לפגוע במשתתפי המצעד.[35] כמו כן, המשטרה עצרה 48 חשודים אשר חלקם תכננו לשבש את מהלך המצעד, כאשר על שניים מהם נמצא סכין.[36]
2017 - עת לאהוב[עריכת קוד מקור | עריכה]
המצעד התקיים ב-3 באוגוסט 2017 והוקדש לקשר שבין הדת לקהילת הלהט"ב, תחת הסלוגן "עת לאהוב".[37][38][39] המצעד התקיים שעות ספורות לאחר פרסום הכרעת בג"ץ בעתירה לאפשר אימוץ ילדים בידי זוגות הומואים ולסביות.[40][41] את המצעד הנחו לירון ויצמן ודרור רפאל, שתפס את מקומו של אמיר פרישר גוטמן, שאמור היה להנחות את המצעד אך נפטר כשבוע לפני כן.
על הבמה הופיעו להקת פאות קדושות ומיכל אמדורסקי שהקדישו את הופעתם לזכרו של פרישר גוטמן.
במצעד השתתפו כ-25,000 איש תחת אבטחה כבדה של כ-1,000 שוטרים, על רקע רציחתה של שירה בנקי במהלך המצעד שהתקיים שנתיים קודם לכן, ובצל האירועים הביטחוניים בהר הבית בשבועות שקדמו למצעד.[42] בסמוך למצעד, באזור מרכז בגין, התכנסו מפגינים פעילי ימין קיצוני המתנגדים למצעד. 12 עוכבו לחקירה, אצל אחד מהם נמצא סכין.[43]
2018 - גאווה בזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]
המצעד התקיים ב-2 באוגוסט תחת הסלוגן "גאווה בזהב" כאות הוקרה לחברי הקהילה הלהט"בית בישראל בני ובנות גיל הזהב על מאבקם למען זכויות להט"ב בישראל. את האירוע המרכזי הנחו קרן מור, יניב ביטון ויובל שרף, ובין המשתתפים בו הייתה דנה אינטרנשיונל בביצוע מחודש לתפילה "בקש שלום ורדפהו".[44]
במצעד לקחו חלק כ-22 אלף משתתפים והוא נערך תחת אבטחה כבדה, על רקע אירועי מחאת הלהט"ב באותו השנה.[45]
2020 - המהפכה לא הושלמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2020, לא התקיים מצעד גאווה בעיר ירושלים בשל מגפת הקורונה שמנעה את האפשרות להתקהל, אף באוויר הפתוח. במקום, נערכה ב-28 ביוני עצרת תחת הכותרת "המהפכה לא הושלמה" בערים הגדולות בישראל, ובין השאר בגן העצמאות בירושלים, בה השתתפו שרים וחברי כנסת. טרם העצרת נעצרו מספר פעילי ארגון להב"ה בחשד לפגיעה בעצרת.[46]
מלבד זאת, על רקע העובדה שלא התקיים מצעד, ערכו פעילי להט"ב מקומיים את "המדרחוב הגאה" ברחוב עזה בהפקת ליין המסיבות הירושלמי הגאה "טיפולי הרמה" ובשיתוף פעולה עם העסקים ברחוב. למרות התנגדות העירייה לקיום האירוע, שהביאה לפתיחת רחוב עזה לתנועת מכוניות בניגוד לנוהל הקבוע באותו קיץ בימי שישי, הגיעו מאות חוגגים גאים לאירוע למחות כנגד התנהלות העירייה.[47] מאז אותה שנה, "המדרחוב הגאה" מתקיים באופן מסורתי בסוף חודש הגאווה ברחובותיה המרכזיים של ירושלים, כאירוע משלים למצעד הגאווה שמתקיים בתחילת החודש.
2023[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-2023 הצעדה התקיימה בראשון ליוני כאירוע פתיחה לחודש הגאווה המעדה יצאה מגן הפעמון דרך מרכז העיר עד גן העצמאות ובין הנואמים בתחילת המסלול היו יו"ר העבודה מירב מיכאלי, יו"ר יש עתיד יאיר לפיד, ויו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ.
הצעדה בשנה זו הייתה בצל המאה נגד ממשלת ישראל ה-37 כאשר מארגני המצעד תענו כי ממשלת ישראל ה-37 תגרום נזק חמור לקהילה הגאה בנוסף ארגוני מחאה רבים כמו "מחאת ההייטקסטים", "אחים לנשק", "בונות אלטרנטיבה" ו-"החזית הורודה" הכריזו שיעמדו לצד הקהילה הגאה וישתתפו במצעד. הפוליטיות המוספת של המצעד ב-2023 גם גרמה למצעד להיות מצעד הגאווה הגדול ביותר בירושלים אי- פעם עם כ-30,000 צועדים.
תוך כדי המצעד התקיימה גם הפגנת- נגד למצעד של ארגון הימין הקיצוני להב"ה עליה הגיאו כמה עשרות. בגלל הפגנת הנגד ובכללי בגלל המתח הפוליטי הרב של התקופה גם האבטחה של הצעדה הייתה מוגברת וגם שם הגיעה המצעד לשיא של כל הזמנים עם כ-3,000 שוטרים שאבטחו את המצעד, אבטחו את כל הכניסות לאיזור המצעד ומנעו עימותים בין הפגנת הנגד לצועדים.
עמדת מערכת המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]
פעילי ימין וראשי ציבור חרדיים ניסו מדי שנה למנוע את המצעד על ידי מניעת אישורים עירוניים, ואף ערערו לבית המשפט העליון נגד החלטת המשטרה לאשר את קיומו. במהלך השנים 2006–2008 עתרו לבג"ץ הפוליטיקאים איתמר בן גביר וברוך מרזל בבקשה לבטל את ההיתר לערוך את מצעד הגאווה בעיר. עתירותיהם נדחו. היועץ המשפטי לממשלה ובתי המשפט המחוזי והעליון, פסקו באופן עקבי, כי יש להתיר את המצעד בשם עקרון השוויון וההגנה על חופש הביטוי.[48]
הקהילה ההומו-לסבית מבקשת לקיים אירוע פומבי, בו יינתן ביטוי לאופיה ולייחודה. היא מבקשת להיחשף בפני הציבור הרחב, כדי שיכיר אותה, וכדי שיכיר בה. חשיבותו של האירוע פועלת כלפי חוץ וכלפי פנים. הוא נועד לחשוף את בני הקהילה לציבור הרחב, ובד בבד, לחשל את החוליות המקשרות בין בני הקהילה בינם לבין עצמם, ולחזק את ביטחונם הפנימי בדרך החיים שבחרו להם. בחברה דמוקרטית, זכותו של כל אדם וכל קבוצה להביע ולבטא את ייחודם בדרך הרצויה להם במסגרת החוק, ובכלל זה בחשיפה בפני הציבור הרחב בדרך של אספה ותהלוכה. זכות זו היא זכות חוקתית, המצויה ברף העליון של זכויות האדם
— השופטת אילה פרוקצ'יה, מתוך בג"ץ 5277/07 ברוך מרזל ואיתמר בן גביר נ' משטרת ישראל, עיריית ירושלים ואחרים, 2007[49]
בהתאם לכך בתי המשפט אף חייבו את עיריית ירושלים לתלות דגלי גאווה לאורך מסלול המצעד ולתמוך בו כספית, על פי אותם קריטריונים לפיהם היא תומכת בתהלוכות ומצעדים בנושאים אחרים.
אזכורים בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ירושלים גאה להציג (2008) - סרט תיעודי ישראלי שבוים על ידי ניצן גלעדי המתאר את המחלוקת והמאבק לקראת אירועי הגאווה העולמיים (WorldPride) כחלק ממחאה של זכויות להט"ב בישראל, אשר תוכננו להתרחש ב-6 עד ה-12 באוגוסט 2006 בירושלים. הסרט מציג אירועים אלו מנקודת מבטם של להט"בים אל מול יהודים אורתודוקסים, נוצרים אוונגליסטים ומוסלמים שמרנים, שלטענתם, מחללים את העיר הקדושה. הוא השתתף במעל ל-40 פסטיבלים ברחבי העולם וזכה בשישה פרסים בינלאומיים.[50] מבין מועמדויות והשתתפויות אלו, זכה בפרס הבאנף בקטגוריית הסרטים החברתיים-הומוניטריים בקנדה,[51] ובמקום הראשון בפסטיבל הקולנוע הגאה OUTFest בלוס אנג'לס.[52]
- גאווה (2014) - סרט תיעודי ישראלי בן 45 דקות מאת "חוצפה הפקות".
- שושנה חלוץ מרכזי (2014) - סרט קומדיה ישראלי בבימויו של שי כנות המתאר את סיפורו של כדורגלן מוכשר, הנאלץ להתחזות להומוסקסואל בעקבות הסתבכות עם מאפיונרים. מצעד הגאווה מוזכר במהלכו.[53]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גלעד פדבה (2009). נעלבים באופן טבעי? ארבע פרדיגמות בשיח התקשורתי ההטרוסקסואלי אודות מצעד-הגאווה בירושלים. סוגיות חברתיות בישראל 7, עמ' 94–120.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מצעד הגאווה בירושלים - אתר הבית הפתוח
- גוני נוי, עשור למצעד הגאווה בירושלים: כרוניקה של מאבק, באתר nrg, 31 ביולי 2012
טורי דעות על המצעד[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אבישי יערי, גאווה בירושלים - למרות הכל, 2010
- רמי הסמן, המלחמה על ירושלים, באתר GoGay, 4 ביולי 2005
|
עיינו גם בפורטל
פורטל הלהט"ב הוא שער לכל הערכים בוויקיפדיה העברית הקשורים בלסביות, בהומואים, בטרנסג'נדרים ובביסקסואלים. |
פסקי דין בנושא מצעד הגאווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בג"ץ 8988/06 יהודה משי זהב נ' אילן פרנקו-מפקד מחוז ירושלים - דחיית כל העתירות לביטול מצעד הגאווה בירושלים, 2006
- בג"ץ 5277/07 - החלטה ראשית בזכות קיום המצעד בירושלים, 2007
- בג"ץ 5467/07 יעקב שטרנברג נ' אילן פרנקו - מפקד מחוז ירושלים - דחיית בקשה למניעת המצעד בירושלים ב-2007 בשל אי עמידה בתקני כיבוי אש
- בג"ץ 5317/08 - דחיית בקשות למניעת המצעד בירושלים ב-2008
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מצעד הגאווה 2023: הצעידה הסתיימה, כ-30 אלף איש השתתפו, 01.06.23, באתר mynet.
- ^ (גזר הדין)(הקישור אינו פעיל, 25.6.2020)
- ^ פ"ח 843/05 מדינת ישראל נ' ישי שליסל - להט"ב, באתר www.lgbtlaw.tau.ac.il
- ^ ע"פ 2625/06 ישי שליסל נ' מדינת ישראל
- ^ השכנה שכנעה שתשאר - האשה התגרשה, באתר אקטואליק, 2015-07-31
- ^ פרסום ראשון: ישי שליסל אושפז בכפייה בשל מצב פסיכוטי בעת מאסרו - חדשות רוטר, באתר Rotter.net
- ^ נטע סלע, רבנים נגד הגאווה: "נחסום המצעד בגופנו", באתר ynet, 3 ביולי 2006
- ^ אלעד זרט, היום לפני: 10.11.2006 | מצעד הגאווה מתקיים במתכונת מוגבלת בירושלים, באתר ynet, 9 בנובמבר 2015
- ^ אפרת וייס, בית שמש: חשד למטען חבלה נגד מצעד הגאווה, באתר ynet, 20 באפריל 2007
- ^ מסמך הזכויות, באתר הבית הפתוח
- ^
הסרטון - "מה זה שווה?", באתר יוטיוב
- ^ צפו: כ-5,000 איש השתתפו במצעד הגאווה בירושלים, באתר וואלה!, 03 באוגוסט 2012
- ^ עומרי אפרים, גאים בבירה: אלפים צעדו בגאווה בירושלים, באתר ynet, 2 באוגוסט 2012
- ^ נועם (דבול) דביר, בכניסה לירושלים: 'ברוכים הבאים' בצבעי הגאווה, באתר ynet, 2 באוגוסט 2012
- ^ ארי גלהר, בפעם העשירית: מצעד הגאווה נערך בירושלים, באתר nrg, 2 באוגוסט 2012
- ^ מס' 9 בבית היהודי ארגן את "מצעד הבהמות", באתר ynet, 18 בינואר 2015
- ^ יאיר אלטמן, מצעד הגאווה בירושלים: "מחזירים את השפיות לעיר", באתר וואלה!, 19 בספטמבר 2014
- ^ ירושלים יוצאת מגדרה: מצעד הגאווה 2015, אתר איגי - ארגון נוער גאה
- ^ יעל פרידסון, נפטרה שירה בנקי, הנערה שנדקרה במצעד הגאווה, באתר nrg, 2 באוגוסט 2015
- ^
ניר חסון, כתב אישום בגין רצח נגד ישי שליסל: ניסה להיכנס למצעד הגאווה, הורחק בידי שוטרות ונכנס מרחוב אחר, באתר הארץ, 24 באוגוסט 2015
- ^ גלי גינת, "הכתובת הייתה על הקיר": ישי שליסל הורשע ברצח במצעד הגאווה, באתר וואלה!, 19 באפריל 2016
- ^ אמרי לוי סדן, מאסר עולם ו-31 שנים נגזרו על הרוצח במצעד הגאווה ישי שליסל, באתר וואלה!, 26 ביוני 2016
- ^ תמיר סטיינמן, "שמח שהיא מתה": גלעד קליינר נעצר שוב, באתר מאקו, 3 באוגוסט 2015
- ^ גיא עזרא, העונש המגוחך שביהמ"ש הטיל על גלעד קליינר, באתר "סרוגים", 14 ביוני 2018
- ^ דרך שירה בנקי - דף הבית, באתר www.sbw.org.il
- ^ ג'ורג' אבני, קבוצת הכדורגל שינתה את שמה לזכרה של שירה בנקי, באתר מאקו, 24 בנובמבר 2015
- ^ "יוחאי ויותם יתחתנו במצעד הגאווה ועונים לברקת: "לא פוגעים באף אחד"". ynet. 2016-07-20. נבדק ב-2016-07-21.
- ^ יהונתן ליס, יאיר אטינגר, ישי שליסל נעצר בחשד שתכנן מהכלא פגיעה במשתתפי מצעד הגאווה בירושלים, באתר הארץ, 21 ביולי 2016
- ^ "צועדים בגאווה בירושלים: "האהבה מנצחת"". ynet. 2016-07-21. נבדק ב-2016-07-21.
- ^ יהונתן ליס, ירדן סקופ, יותר מ-25 אלף משתתפים במצעד הגאווה בירושלים, באתר הארץ, 21 ביולי 2016
- ^ קובי נחשוני, 300 רבנים תומכים ברב שאמר "הומואים הם סוטים", בהם המועמד המוביל לרב המשטרה, באתר ynet, 20 ביולי 2016
- ^ האוניברסיטה העברית - ציר הזמן | פייסבוק, באתר www.facebook.com
- ^ תלם יהב, ברקת: "לא אגיע למצעד הגאווה. זו פגיעה בציבור הדתי", באתר ynet, 20 ביולי 2016
- ^ Benjamin Netanyahu - בנימין נתניהו - ציר הזמן | פייסבוק, באתר www.facebook.com
- ^ רועי ינובסקי ויעל פרידסון, ישי שליסל חשוד כי פעל מהכלא לפגוע במשתתפי מצעד הגאווה, באתר ynet, 21 ביולי 2016
- ^ עמרי מניב, תחת אבטחה כבדה: 25 אלף במצעד הגאווה הגדול אי פעם בירושלים, באתר nana10, 21 ביולי 2016
- ^ מצעד הגאווה בירושלים – המדריך המלא' WDG
- ^ מצעד הגאווה ירושלים 2017: הסלוגן השנה – "עת לאהוב"' כל העיר
- ^ אטילה שומפלבי ואלכסנדרה לוקש, היערכות מוגברת למצעד הגאווה בי-ם: "הופקו הלקחים מרצח שירה בנקי", באתר ynet, 3 באוגוסט 2017
- ^ דנה ירקצי, המדינה לבג"ץ: נסדיר בחוק אימוץ חד-מיניים עד אמצע השנה הבאה, באתר וואלה!, 17 בספטמבר 2017
- ^ 1951-03-17 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה - להט"ב, באתר www.lgbtlaw.tau.ac.il
- ^ ירון אברהם משה נוסבאום, המצעד בי-ם: חשוד נתפס עם סכין, באתר מאקו, 3 באוגוסט 2017
- ^ 25 אלף השתתפו במצעד הגאווה בירושלים, באתר ynet, 3 באוגוסט 2017
- ^ דנה אינטרנשיונל - בקש שלום ורדפהו, באתר מאקו, 30 ביולי 2018
- ^ כ-22 אלף השתתפו במצעד הגאווה בי-ם: "אנחנו ניצחנו", באתר ynet, 2 באוגוסט 2018
- ^ אלפים באירועי הגאווה: "העצרת הצטמצמה - המחויבות לקהילה לא", באתר ynet, 28 ביוני 2020
- ^ מדרחוב הגאווה ברחוב עזה בוטל ברגע האחרון: "העירייה מנסה להשתיק אותנו", באתר mynetjerusalem, 2020-06-26
- ^ אפרת וייס ואבירם זינו, עימותים קשים בי-ם לקראת הכרעת בג"ץ, באתר ynet, 6 בנובמבר 2006
- ^ בג"ץ 5277/07 ברוך מרזל ואיתמר בן גביר נ' משטרת ישראל, עיריית ירושלים ואחרים, ניתן ב־20 ביוני 2007
- ^ "ירושלים גאה להציג" זכה בפרס בינלאומי נוסף, באתר ynet, 19 ביוני 2008
- ^ לי-אור אברבך, "ירושלים גאה להציג" זכה בבאנף, באתר nrg, 10 ביוני 2008
- ^ GayMap, "ירושלים גאה להציג" - בפסטיבלי סרטים בעולם, באתר GoGay, 1192744800
- ^ In Israel’s Big Summer Blockbuster, a Soccer Star Pretends To Be Gay, Tablet Magazine, 2014-08-22 (באנגלית)
