מצע מנותק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: חסר הסבר על השיטה החקלאית, צריך פישוט מושגים הלכתיים, אין מקורות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

מצע מנותק היא שיטה חקלאית לגידול צמחים במנותק מקרקע כדור הארץ (כגון בעציץ המונח על-גבי משטח אטום), ובמנותק מהשמיים (במקום מקורה, כגון בית או חממה). על-פי ההלכה, גידולים במצע מנותק אינם כפופים למצוות התלויות בארץ, ובפרט למצוות שמיטת קרקעות. משום כך מקובל לגדל ירקות על-גבי מצע מנותק בשנת השמיטה. מצע מנותק משמש גם בשנים רגילות לגידולי ירקות ללא חרקים, וכן לצמחי נוי. מצע מנותק יכול להתבצע בגידולי חממה, על מצע אדמה, או בגידול על מים בשיטת ההידרופוניקה.

מקורות ההתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עציץ שאינו נקוב לעומת עציץ נקוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה, המצוות התלויות בארץ מתייחסות לצמחים הגדלים בקרקע של ארץ ישראל. בימי המשנה התחילו לגדל צמחים גם בעציצים, והתעוררו שאלות שונות הקשורות לצמחים אלה (ראו: עציץ בהלכה). בפרט, התעוררה השאלה האם המצוות התלויות בארץ חלות על צמחים בעציצים? לפי רוב הדעות, יש להבחין בין עציץ נקוב הנחשב כמחובר לקרקע, לבין עציץ שאינו נקוב, הנחשב מנותק מהקרקע. הבחנה זו מתבטאת בדינים שונים:

  • בדיני תרומה: "עָצִיץ נָקוּב - הֲרֵי זֶה כָּאָרֶץ", ולכן תרומה מתבואה הגדלה בעציץ נקוב פוטרת תבואה שגדלה בארץ. אבל עציץ שאינו נקוב אינו נחשב כמו ארץ, ולכן תרומה מתבואת עציץ שאינו נקוב אינה פוטרת תבואה שגדלה בעציץ נקוב או בארץ.[1][2] למרות זאת, חז"ל גזרו שתרומה מתבואת עציץ שאינו נקוב אסורה באכילה לישראל כתרומה רגילה, גזירה שמא תתחלף בתרומה מתבואת עציץ נקוב.
  • בדיני כלאי הכרם: עציץ נקוב שהונח בתוך כרם נחשב כאילו נזרע שם, ולכן הוא "מקדש" את הכרם, כלומר גורם לכך שכל הכרם נחשב קדוש ואסור באכילה. אבל עציץ "שֶׁאֵינוֹ נָקוּב - אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ".[3] למרות זאת, חז"ל אסרו להעביר עציץ שאינו נקוב בכרם, גזירה שמא יתחלף בעציץ נקוב.
  • בדיני טומאת אוכלים: עציץ נקוב "אֵינוֹ מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים" לקבל טומאה, כי הזרעים הגדלים בו נחשבים מחוברים לארץ, והארץ אינה מקבלת טומאה. אבל עציץ "שֶׁאֵינוֹ נָקוּב - מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים": הזרעים הגדלים בו נחשבים מנותקים מהארץ ויכולים לקבל טומאה.[4]
  • בדיני ביכורים: המגדל עץ בעציץ נקוב, מביא ממנו ביכורים ואף קורא את מקרא ביכורים, בדיוק כמו המגדל עץ בארץ; אבל המגדל עץ בעציץ שאינו נקוב, אינו קורא את מקרא ביכורים כי אינו נחשב שגדל בארץ (הוא עדיין צריך להביא ממנו ביכורים).[5]

בעניין השמיטה, לא נזכרה בתלמוד הבחנה בין עציץ שאינו נקוב לעציץ נקוב, אלא הבחנה בין "עציץ מלא עפר" לבין "עציץ מלא גללים": מותר לבדוק את הזרעים (כלומר, לזרוע לא כדי להצמיח אלא כדי לראות אם הם תקינים) בעציץ מלא גללים, אבל לא בעציץ מלא עפר.[6] האחרונים הבינו, שהיתר זה קיים אפילו בעציץ נקוב.[7] ופוסקי דורנו הסיקו מכאן מסקנות שונות לגבי זריעה בעציץ בשמיטה:

  • לפי הרב שלמה זלמן אוירבך, זריעה בשמיטה בעציץ, אפילו נקוב, אסורה רק מדרבנן (אולם חרישה בעציץ נקוב אסורה מהתורה);[8]
  • לפי הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, היה אפשר לומר שזריעה בשמיטה בעציץ שאינו נקוב מותרת לגמרי, אולם למעשה הוא העדיף להחמיר בזה;[9]
  • לפי הרב יונה נבון, אסור מדרבנן לעבוד בשמיטה בעציץ שאינו נקוב, גזירה שמא יתחלף בעציץ נקוב - כמו הגזירות מדרבנן בעניין כלאיים ותרומה.[10]
    • אמנם הרב שלמה זלמן אוירבך כתב, שהגזירה היא רק במצוות תדירות כגון תרומות וכלאיים, אבל בשמיטה הנוהגת רק פעם בשבע שנים לא גזרו. ולדבריו, אין יסוד ברור שדיני שביעית נוהגים, אפילו מדרבנן, בעציץ שאינו נקוב.[11] ואיסור ספיחין, לדעתו, אינו נוהג אפילו בעציץ נקוב.[12] גם חזון איש הסתפק אם חז"ל גזרו בעציץ שאינו נקוב, או שמא לא גזרו משום חיי נפש. אולם הרב שמואל הלוי וואזנר כתב שיש איסור מדרבנן בשמיטה כמו בכל שאר המצוות התלויות בארץ, כי אילו היה הבדל בין הדינים, היה הדבר מפורש בגמרא.[13]

בית לעומת שדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה, המצוות התלויות בארץ מתייחסות לצמחים הגדלים בשדה. בתלמוד התחילו להתייחס לשאלה, מה דינם של צמחים הגדלים בתוך הבית? שאלה זו בלתי תלויה בשאלת היחס לעציצים, כי אפשר לזרוע בתוך הבית גם בקרקע (בזמנם רוב הבתים לא היו מרוצפים). התשובה שונה למצוות שונות: "אילן שנטעו בתוך הבית - חייב בערלה, ופטור מן המעשרות, ובשביעית צריכא [ספק]" (ירושלמי ערלה א ב). הסיבה היא, שבערלה נאמרה המילה ארץ, "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל, וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ" (ויקרא יט כג), ובמעשרות נאמרה המילה שדה, "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה" (ויקרא יד כב), ובשמיטה נאמרו שתי המילים:

  • במצוות עשה של השבתה נזכרה המילה ארץ, "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'" (ויקרא כה ב);
  • במצוות לא תעשה של איסור מלאכה נזכרה המילה שדה, "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (ויקרא כה ד).

הרמב"ם לא ציין כלל את דין הזריעה בבית. בעל פאת השולחן הכריע שבזמן הזה ששמיטה אינה נוהגת אלא מדרבנן, יש להקל בספק זה של הירושלמי, ולכן זריעה בבית מותרת.[14] אולם החזון איש והרב שלמה זלמן אוירבך[15] העירו שכיוון שעיקרה מן התורה, יש להחמיר.[16]

עציץ שאינו נקוב בתוך בית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימינו מקובל להקל רק כששתי הסיבות להקל באות יחד: גם עציץ שאינו נקוב, וגם בתוך בית.[17]

פרטים מעשיים והלכתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקבי ניקוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוב סוגי הגידולים, צריך שיהיו בעציץ נקבים לצורך ניקוז המים. אם הנקבים מספיק קטנים כך ששורשים קטנים לא יכולים לעבור דרכם, העציץ עדיין נחשב כ"עציץ שאינו נקוב". כך עולה מהמשנה בעניין הכשרת זרעים: "כַּמָּה הוּא שִׁעוּרוֹ שֶׁל נֶקֶב? - כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא בוֹ שֹׁרֶשׁ קָטָן."[18] וכך עולה גם מהגמרא: "ניקב ככונס משקה - עדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים; ניקב כשורש קטן - טהור מלהכשיר בו זרעים, ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים".[19] אם יש נקב קטן, המאפשר מעבר נוזלים אבל לא מאפשר מעבר שורשים, העציץ עדיין נחשב למנותק מהקרקע. מאותו מקור ניתן ללמוד, שגודלו של שורש קטן הוא פחות מגודלו של זית.[20]

למעשה, כשצריך נקב להחמיר (למשל כדי להתיר תרומה מעציץ נקוב על הארץ) דורשים שגודל הנקב יהיה לפחות 2 ס"מ,[21] וכשצריך נקב להקל (למשל כדי להתיר זריעה בשביעית) דורשים שגודלו יהיה לכל היותר 1 ס"מ[22] או 0.5 ס"מ או אף 1 מ"מ,[23] כך שיהיה בגודל המינימלי הדרוש ליציאת מים לצורך קיום הגידולים.[24][25]

עציצים גדולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחממות תעשייתיות מקובל להשתמש במשטחי-גידול גדולים ונייחים, והפוסקים דנו בשאלה האם משטח כזה עדיין יכול להיחשב כמנותק מהקרקע. הבסיס לדיון הוא תשובה של הרא"ש בעניין כרם הנטוע על גג של בית. לדבריו, כרם כזה נחשב מחובר לקרקע אף יותר מעציץ נקוב, וחייב בתרומה ובערלה; דין "עציץ שאינו נקוב" מתייחס רק לדבר המטלטל, כמו עציץ וספינה.[26] והרב אגלי טל הסיק מכאן, שכל כלי גדול שאינו מטלטל נחשב כמחובר לקרקע.[27]

למעשה, בימינו מחשיבים גם משטחי-גידול גדולים ונייחים בחממות כ"עציץ שאינו נקוב", מכמה סיבות: רוב הראשונים לא פסקו להלכה כדברי הרא"ש; וגם הרא"ש דיבר רק על בניינים המחוברים לקרקע ונחשבים כחלק ממנה.[28] המשטחים בחממות עשויים מיריעות סינתטיות שאינן בטלות לקרקע ואינן נחשבות חלק ממנה, להיפך, היריעות נועדו במיוחד להרחיק ולנתק את הגידולים מהקרקע.[29]

עציצים מחומרים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיני מקרא ביכורים, בנוסף להבחנה בין עציץ נקוב לעציץ שאינו נקוב,[30] נזכרה הבחנה בין ספינה מעץ לבין ספינה מחרס: אחת מהן נחשבת כמחוברת לקרקע - כמו עציץ נקוב, והשניה נחשבת כמנותקת מהקרקע - כעציץ שאינו נקוב.[31] הסיבה היא, שחומרים מסויימים סופגים את מי הים,[32] ובמצב זה העץ הגדל בספינה יונק מהאדמה דרך רצפת הספינה (בפרט כאשר הספינה נוגעת בקרקע הים).[33]

בדיני טומאת אוכלים נזכרה הבחנה דומה: עציצים שהשורשים יכולים לעבור דרכם, כגון עציצים העשויים מאדמה או מגללי-בקר, דינם כעציצים נקובים ש"אינם מכשירים את הזרעים".[34] הסיבה היא, כיוון שהשורשים עתידים לחדור את העציץ, הוא נחשב כבר עכשיו כאילו אינו קיים, וכאילו הצמח גדל בתוך גוש עפר באויר.[35]

אמנם, הרמב"ם לא הביא כלל את ההבחנה בין חומרים שונים, וכתב שאין מביאים כלל ביכורים מעץ הגדל בעציץ או בספינה.[36] לפי פסיקה זו אין חשיבות לחומר שממנו נעשה העציץ, עציצים מכל חומר שהוא נחשבים כמחוברים לקרקע רק אם יש בהם נקב.

למעשה, בימינו מתירים מצע מנותק אם הוא עשוי מחומר שאינו סופג נוזלים ואינו מאפשר מעבר של שורשים, כגון פלסטיק או ניילון,[25][37] או מתכות שונות.[38]

עציץ נקוב על-גבי רצפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עציץ נקוב המונח על-גבי רצפת אבן - לפי החזון איש נחשב כמנותק מהארץ כיוון שהאבן חוצצת ואינה מאפשרת יניקה,[39] ולפי הרב שלמה זלמן אוירבך דינו כמחובר לארץ כיוון שהרצפה מחוברת עצמה נחשבת כחלק מהאדמה (כדין כרם על גג הבית בדברי הרא"ש).[40]

אולם עציץ המונח על רצפת בלטות - גם לפי החזון איש נחשב כמחובר לארץ, כי השורשים לעבור דרכן לאחר מספר שנים שהעציץ נמצא באותו מקום.[41]

ענפים ועלים החורגים מגבולות העציץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

חכמי המשנה סברו, שהצמח יונק לא רק דרך האדמה והשורשים, אלא גם דרך האויר והעלים. לכן פסקו, שקישוא שגדל בעציץ, ועליו חרגו מגבולות העציץ, נחשב כמחובר לארץ לעניין טהרה.[42] והאחרונים התלבטו בשאלה, האם דין זה תקף גם לגבי מצוות התלויות בארץ. הרב יהודה רוזאניס[43] ואגלי טל[44] פסקו שכן, ומכאן פסק החזון איש, שכדי שהמצע ייחשב למנותק, "יש להיזהר שלא יצאו הנופות והעלים חוץ לעציץ, שאז דינו כמחובר".[39] אולם הרב דוד טביל ממינסק פסק שהדין מיוחד להלכות טומאה.[45]

למעשה, בימינו מתירים מלאכות שביעית בצמחים החורגים מגבולות העציץ, רק אם העציץ נמצא בתוך בית,[46] ויש יריעות ניילון החוצצות בין העלים לבין האדמה.[25]

אופן הגידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגידול מתבצע בתנאים הבאים:

  • הגידול חייב להיות בתוך כלי אטום, המונח על משטח ואין די בעפר המונח ישירות על גבי משטח אטום ללא כלי.
  • הכלי בו מונח הגידול, צריך להיות אטום לחלוטין וללא שום נקב בתחתיתו או בצידיו.
  • הכלי יהיה בגודל הניתן לטלטול.
  • המשטח עליו מונח הכלי עם הגידול, צריך להיות עשוי מחומר חזק שאינו חדיר למים ושאינו חדיר לשורשי הצמחים שגדלים בו.
  • המשטח צריך להיות רחב כדי שנוף הצמחים לא יבלוט ממנו החוצה. אם יש נקבים בצד הכלי - המרחק בינו לבין שפת המשטח יהיה לפחות 24 ס"מ.
  • על המשטח להיות נקי, כך שלא תיווצר עליו שכבת עפר דקה.

התועלת לשומרי שמיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש פוסקי הלכה הטוענים, כי גידול מצע מנותק בחממה, אינו מותר בשנת השמיטה ואינו פוטר מאיסורי מלאכות שביעית, מאחר שחממה היא מקום המיוחד לגידול צמחייה ואין דינה כבית רגיל, שגם הגידול במצע מנותק בו נתון למחלוקת פסיקתית.

לדעת המתירים את השימוש בשביעית בגידול מצע מנותק, אופן הגידול המיוחד מתיר אפילו פעילות חקלאית האסורה בשנת השמיטה מן התורה, כגון זריעה, שתילה, גיזום ודילול הפרי. לדעה זו, על יבול הגדל במצע מנותק לא חלה קדושת שביעית. לכן, מותר לקטוף, למכור ולייצא את היבול הגדל בשיטה זו בשנת השמיטה. משום כך, ירקות הגדלים על גבי מצע מנותק חייבים בתרומות ומעשרות מספק, ללא ברכה ומפרישים מהם מעשר עני ומעשר שני. יש לברך על היבול ברכת "בורא פרי האדמה". אולם, התנאי הנוסף לשתילה או זריעה על גבי מצע מנותק היא רכישת השתילים או הזרעים אצל מגדל שומר שמיטה, שהכין אותם בשנה השישית או בדרכים המותרות בשמיטה.

גם לדעת המחמירים שלא לזרוע ולשתול על גבי מצע מנותק בשנת השמיטה, מותר במקום הצורך לבצע בו מלאכות המותרות מדרבנן על מנת לשמר את הגידול.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה דמאי ה י
  2. ^ רמב"ם הלכות תרומות ה טו
  3. ^ משנה כלאים ז ח
  4. ^ משנה עוקצין ב י
  5. ^ בבלי מנחות פד ב
  6. ^ רמב"ם הלכות שמיטה ויובל א ו
  7. ^ הרדב"ז שם
  8. ^ הרב שלמה זלמן אוירבך, שו"ת מנחת שלמה א מ
  9. ^ הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, ספר השמיטה עמ' טז הערה 1
  10. ^ הרב יונה נבון, שו"ת נחפה בכסף א, יורה דעה ד. וכן בספר שדה הארץ ג, יורה דעה כח.
  11. ^ שו"ת מנחת שלמה א מא ד. וכתב שגם החזון איש נטה להקל בזה. וכן שו"ת מנחת שלמה תניינא קכג.
  12. ^ שו"ת מנחת שלמה תניינא קכג
  13. ^ הרב שמואל הלוי וואזנר, שו"ת שבט הלוי ח רמו
  14. ^ סימן כ' בית ישראל סוף סעיף קטן נ"ב.
  15. ^ מנחת שלמה ח"א סימן נ"א ס"ק ז'
  16. ^ סימן כ"ב ס"ק א'.
  17. ^ הרב יהודה הלוי עמיחי, "קטיף שביעית", בהוצאת מכון התורה והארץ ה'תש"ס, עמ' 370--372
  18. ^ משנה עוקצין ב י
  19. ^ שבת צה ב
  20. ^ רמב"ם הלכות תרומות ה טו
  21. ^ הרב חיים קנייבסקי, "דרך אמונה" תרומות א כה ס"ק תעה, בשם החזון איש.
  22. ^ הרב שניאור זלמן רווח, יבולי השדה חוברת א עמ' קעג-קעד
  23. ^ הרב חיים קנייבסקי, דרך אמונה, ציון ההלכה, הלכות שמיטה א ו, ציון קז, בשם הרב יוסף שלום אלישיב.
  24. ^ חזון איש שביעית כב א
  25. ^ 1 2 3 הרב משה שטרנבוך, תשובות והנהגות ד רנח
  26. ^ שו"ת הרא"ש כלל ב סימן ד
  27. ^ אגלי טל, קוצר סימן ג. והוא מצטט את רמב"ם הלכות טומאת מת יב ב, שכתב שכלי מידה (בנפח ארבעים סאה או יותר - בערך 375 ליטר) נחשבים ל"אוהל" ולא ל"כלי" לעניין טומאה.
  28. ^ והרב שלמה משה עמאר, יבולי השדה חוברת א עמ' קמו-קמז
  29. ^ הרב שניאור זלמן רווח, חלקת השדה, שביעית ו
  30. ^ בבלי מנחות פד ב
  31. ^ לפי רש"י, ספינת חרס נחשבת כמחוברת לאדמה; לפי רבנו תם, ספינת עץ נחשבת כמחוברת לאדמה.
  32. ^ גיטין ז ב#תוספות
  33. ^ ולפי שפת אמת (על מנחות פד ב), ההבחנה בין עץ לחרס רלבנטית רק לספינה - הסופגת מים, ולא לעציצים הנמצאים ביבשה.
  34. ^ משנה עוקצין ב י, ר"ש
  35. ^ אגלי טל מלאכת קוצר יב; חזון איש ערלה א יז. ולפי הרב שמשון משאנץ (על חלה פרק ב משנה ב), ההבחנה בין עץ לחרס רלבנטית רק לעצים - היכולים לחדור בשורשיהם את העציץ, ולא לזרעים - שאינם יכולים לחדור. וכן פסק בחזון איש שביעית כב א.
  36. ^ רמב"ם הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין ב ט
  37. ^ משפטי ארץ שביעית (ה'תשנ"ד) פרק ז הערה 12, בשם הרב נסים קרליץ. וכן כתב הרב שמואל הלוי וואזנר (שבט הלוי ו קסז), שאם יתברר שפלסטיק אינו עביר כלל, מסתבר שייחשב כאינו נקוב.
  38. ^ הרב שאול ישראלי, חוות בנימין ב, מכתב תשובה לרב שלמה זלמן אוירבך, אות ג. וכן הרב מנשה קליין, שו"ת משנה הלכות טו קצ.
  39. ^ 1 2 חזון איש שביעית כב א
  40. ^ הרב שלמה זלמן אוירבך, מנחת שלמה תניינא קטו
  41. ^ כך העיד הרב שמואל הלוי וואזנר (שבט הלוי ו קסז): "ובדידי היה עובדא עם הגאון חזון איש, זה לי שלושים שנה שדעתי היה אז שרצפה רגילה הנ"ל הוי כאבן ומפסקת בין עציץ לקרקע... והחזון איש התווכח איתי ואמר דרצפה זאת אינה מפסקת והעציץ יונק מבעדה מן הקרקע. ושוב אחרי זמן הרימותי עציץ כזה ואבן הרצפה מן הקרקע, וראיתי ברור, שכנגד נקב העציץ היה חלול כמו נקב באבן הרצפה על השכבה העליונה, וניכר לעיניים שזה מכוח משיכת קרקע העציץ על-ידי נקב שלו, ואין... מפסיק, ואמרתי 'ברוך שבחר בחכמים ובמשנתם'.
  42. ^ משנה עוקצין ב ט
  43. ^ הרביהודה רוזאניס, משנה למלך על רמב"ם הלכות ביכורים ב ט) "אם הגדילה, ויצאה נופה חוץ לעציץ, ונוטה על הארץ, ויונק מריח הארץ דרך אויר - כמחובר דמיא".
  44. ^ אגלי טל מלאכת קוצר
  45. ^ בית דוד א דף ה עמוד ב
  46. ^ הרב יוסף שלום אלישיב, קובץ תשובות ג רלב


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.